בספטמבר 1997, כשבועיים לפני ראש השנה שחל באותה שנה ב-2 באוקטובר, מצאתי את עצמי במעבר ארז, יושבת בג'יפ של שירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית

במי הים עמדו נשים מקומיות לבושות בעלי בננה. הן טפחו בידיהן על פני המים והפיקו צלילים שבקעו כמו ממעמקי הים. תזמורת כזאת עוד לא שמעתם...

הריקוד של אנשי Kwaio החיים בהרים שבמרכז האי מבוצע בעירום כמעט מלא. רק מי מאתנו שהיו מוכנים להשיל מעליהם את בגדיהם ואת המעצורים הורשו להצטרף

כשראיתי את האי מהספינה לא יכולתי שלא לחשוב על סצנת הסיום באחד מסרטי ג'יימס בונד, כשהוא והחתיכה התורנית שלו אי שם על רקע אי טרופי לא ידוע...

אנשי הבוץ התקרבו אלינו, כל אחד במסכת חומר שונה על פניו, על פי דמותו של אחד מאבותיו הקדמונים. הם התגנבו בלאט ואז התקיפו אותנו בחיצים וקשתות.

מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵעֵבֶר לַיָּם, - הֲתֵדְעוּ צִפּוֹרִים הַדֶּרֶךְ לְשָׁם? מֵעֵבֶר לַיָּם בִּמְדִינוֹת הַיָּם, שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב,...

יצאנו לרגע מהג'יפים והתחלנו לרקוד כדי לחלץ עצמות. איפה עוד יכול להגיח לפתע גבר מקומי ולהעיף אותי בזרועותיו לצלילי המוזיקה שבקעה מהג'יפ?

הכול התחיל כשבפברואר האחרון קיבלתי מהבנים שלי מתנה לא שגרתית ליומולדת 74: 23andMe. ממבט ראשון המתנה נראתה כמו ערכה לבדיקת הריון, ממבט שני...

הרגשתם פעם כמו היפופוטם? ככה אני הרגשתי כשירדנו לשחות באחד מבולעני ים המלח ביום שישי האחרון. ירדנו יחפים אל תוך בריכה רדודה ורחבה יחסית...

עמדנו על גדת הבניאס. מתחתינו הנהר זרם בשצף קצף. חלק מאתנו (ביניהם אני) היינו אחוזי פניקה. לקפוץ או לא לקפוץ? דמיינתי שהאל פאן עומד בסבך ממול

מלמעלה קורסיקה נראתה כה הררית ומחורצת, שלרגע היה נדמה שלמטוס לא יהיה איפה לנחות. היוונים הקדמונים קראו לאי הזה Kalliste, שפירושו היפה מכולם.

מבודד מן העולם החיצון ניהל קיבוץ ניצנים את הקרב האחרון. הטרגדיה של נפילת ניצנים לא הניחה לי מאז ששמעתי על הדרמה העקובה מדם שהתחוללה בו

על פי אגדה אורבנית אורות הצפון הם סגולה לחיי מין סוערים בלילה שבו הופיעו. היינו שם שלושה - בעלי, אנוכי וחברה שלנו. נראה שהחמצנו הזדמנות פז.

דחפנו את דלת העץ החורקת של הכנסייה ונכנסנו ישר אל תוך הר. באפלולית התגלו ציורי קיר ותקרה שהשתמרו להפליא, של סצנות מהתנ"ך, הברית החדשה ועד..

השחר עלה. קנקוומאקו ואני ירדנו לנהר הזורם לרגלי המחנה, מדלגים מסלע לסלע. הוא קפץ לברכה הירקרקה שלרגלי המפל כמו טרזן. שחיתי בעקבותיו...

נכנסתי לבריכות הטבעיות שיצרו צוקי הלבה המשוננים בחופי האי, ושחיתי בין חודי בזלת עליהם מתנפצים גלי האוקיינוס. הרגשתי כמו גיבורה בסרט פעולה

זחלנו בנקבה החצובה לתוך בטן ההר ומקבלת ממנו את מימיה. כשהגענו לקטע שבו נדרשת זחילת גחון כבר הרגשתי כמו בסרט פעולה במעיינות חוסאן שבפלסטין

אם ערי דרך המשי של אסיה התיכונה הן קרעי אגדה, סמרקנד היא שחרזדה. יש בה כיפות טורקיז חלומיות שצורתן כשל בצל וכל קסמי המזרח קמים בה לתחייה.

סביבנו צפו גושי קרח בצבע כחול דמיוני, מעוטרים בפסים חומים של אדמה. לרגע דמיינתי שאנחנו בקריפטון, הכוכב שממנו הגיע סופרמן להציל את כדור הארץ

המחנה שלנו מוקם ממש לא רחוק מנקודת המפגש בין גיאורגיה, דגסטן, צ'צ'ניה, דרום אוסטיה ורוסיה. הרגשתי כמעט כמו עיתונאית של אזורי עימות...