השחר עלה. קנקוומאקו ואני ירדנו לנהר הזורם לרגלי המחנה, מדלגים מסלע לסלע. הוא קפץ לברכה הירקרקה שלרגלי המפל כמו טרזן. שחיתי בעקבותיו...

נכנסתי לבריכות הטבעיות שיצרו צוקי הלבה המשוננים בחופי האי, ושחיתי בין חודי בזלת עליהם מתנפצים גלי האוקיינוס. הרגשתי כמו גיבורה בסרט פעולה

זחלנו בנקבה החצובה לתוך בטן ההר ומקבלת ממנו את מימיה. כשהגענו לקטע שבו נדרשת זחילת גחון כבר הרגשתי כמו בסרט פעולה במעיינות חוסאן שבפלסטין

אם ערי דרך המשי של אסיה התיכונה הן קרעי אגדה, סמרקנד היא שחרזדה. יש בה כיפות טורקיז חלומיות שצורתן כשל בצל וכל קסמי המזרח קמים בה לתחייה.

סביבנו צפו גושי קרח בצבע כחול דמיוני, מעוטרים בפסים חומים של אדמה. לרגע דמיינתי שאנחנו בקריפטון, הכוכב שממנו הגיע סופרמן להציל את כדור הארץ

המחנה שלנו מוקם ממש לא רחוק מנקודת המפגש בין גיאורגיה, דגסטן, צ'צ'ניה, דרום אוסטיה ורוסיה. הרגשתי כמעט כמו עיתונאית של אזורי עימות...

הלב שלי החסיר פעימה. סיפרתי לשומר בדלפק שבאתי לחפש את שמו של אבי ברשומות. עלינו לקומה השלישית והשומר הוביל אותנו במסדרונות ארוכים, שלא נתעה.

בספטמבר 1997, כשבועיים לפני ראש השנה שחל באותה שנה ב-2 באוקטובר, מצאתי את עצמי במעבר ארז, יושבת בג'יפ של שירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית

מתחת לחלון דירת Airbnb ששכרנו בקיץ 2016 בעיר גדנסק הייתה מסעדה פינתית קטנה. בכל צהרים התיישבו שם אקורדיוניסט וכנר. הקשבתי להם, וחזרתי לילדות

כשדלתות המתכת נטרקו מאחורי בבום מהדהד, היה לי קשה להתגבר על האימה, גם אם זה היה בכאילו. הדקות המעטות בהן "נכלאתי" בתא בכלא, גרמו לי לחשוב...

בתחילת ספטמבר 1921 יצאה קבוצה של ארבעה גברים ואישה אחת למסע מאלסקה לאי ורנגל (Wrangel Island) שבצפון הרחוק של רוסיה. שמה של האישה היה...

הסלע קר? האבנים הקטנות מפריעות? הקוצים דוקרים? היא מתקפלת וקלילה, לא תופסת נפח אין לה כמעט משקל, והמחיר שווה לכל כיס.

בילדותי בנהריה אופניים היו לגמרי חלק מהיום-יום. אמנם איני רוכבת שטח מקצועית, אך גיליתי שלרכוב 36 קילומטר זה ממש אפשרי, ובזוג זה ממש נחמד...

מה המשותף בין לפלנד, אפריקה, מדבר סהרה ותל אביב? חלומות ילדות על איילים רתומים למזחלת, טרזן בית עצי הג'ונגל, הנסיך הקטן או חבורת חסמב"ה...

בלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948 יצאה קבוצת לוחמים לתגבר את גוש עציון המנותק. כולם עד האחרון שבהם נהרגו. לאחרונה הנצחנו את זכרם ברגלינו...

איך שסבך הבמבוק החל להתנועע הגיח מתוכו יצור ענקי, שעיר ושחור. זה היה אחד מאותם הרגעים שבהם מרגישים כמו בפארק היורה. במרחק שלושה מטר מאתנו...

עזבו אותי משרשראות זהב וטבעות יהלומים, אבל אין כמעט מקום בעולם שבו טיילתי וחזרתי משם בלי עגילים. כי בשבילי עגילים זה עניין של גיאוגרפיה.

שוק לוינסקי הנהדר חוגג השנה פעמיים: מאה שנים להיווסדו ושנה אחת להפיכתו למדרחוב. יצאנו, חבורה עליזה בשישי האחרון, לשוטט בין חנויותיו ולטעום

בגיל 71, אחרי שהיית כמעט בכל מדינות העולם, היית אומר שמסעותיך שינו אותך בצורה כלשהי? קשה לדעת מה הייתי יכול להיות אחרת...

ב"שביל פלסטין" שבשומרון מתקיימת תיירות של הוויה כפרית פלסטינית הכוללת אירוח ושבילים. בהמשך, בישוב פדואל אפשר להשקיף מ"המרפסת של המדינה"