אוגוסט 2022. עם שחר חלפנו על פני הקצוות המזרחיים של האי טורס (Torres). מימיננו האי טגואה (Tegua), ואנחנו שטים אל האי לו (Loh). הים מעשה רקמה בסגול, טורקיז, ירוק ותכלת. זהו זה, אנחנו בוונואטו (Vanuatu), הארכיפלג האחרון במסע שלנו - השוכן באזור מֶלָנֶזְיָה (Melanezia) שבדרום האוקיינוס השקט, כ-2,170 קילומטר מצפון מזרח לסידני, צפונית לניו זילנד ודרומית-מזרחית לפפואה ולאיי שלמה.
על פי ממצאים ארכיאולוגיים איי ונואטו היו מיושבים כבר לפני 3,300 שנה. הלבנים הראשונים שהגיעו לכאן ב-1606 היו הספרדים, ולאחר מכן הצרפתים והאנגלים אשר שלטו כאן לסירוגין מ-1778 עד 1980, השנה שבה ונואטו זכתה בעצמאות. הארכיפלג, ששטחו הכולל כ-150 אלף קילומטרים רבועים, מונה 83 איים געשיים וכ-300 אלף תושבים שפרנסתם מבוססת על חקלאות, דיג ומכירת זכויות דיג למדינות אחרות. בשנים האחרונות הולך ומתפתח ענף התיירות וכשאין קורונה כ-50 אלף תיירים פוקדים את ונואטו בשנה.
מאז 2016 לא ביקרה באי לו קבוצה לבנה וההתרגשות הייתה גדולה. אחרי ה"סינג-סינג" - קבלת הפנים המסורתית של שירים וריקודים באיי דרום האוקיינוס השקט - קיבלנו בונוס: ריקוד ייחודי לאי לו, שבו הרקדנים מכבדים את אבות אבותיהם שבאדמה. דרך שער עשוי פרחים הם פסעו זוגות זוגות ולראשם אגוזי קוקוס שרוקנו מתוכנם וקושטו במאות פרחים זעירים בשלל צבעים. כל צמד רקדנים אחז בידיו מוט ארוך ובצעדי טיפוף קלים ושקטים, טוק טוק טוק, הם סובבו במעגלים כדרך לתקשר עם האבות: בראש הילדים, אחריהם נשים וגברים מדור הביניים ובסוף שני זקנים. לכל צעד יש משמעות וסדר הדורות במעגל סמלי אף הוא וטבוע במסורת.
הקשר הישראלי
איי ונואטו התפרסמו בארץ בתחילת שנות האלפיים כאשר קבוצת משקיעים מישראל הקימה אגודה שיתופית בשם מֹונְדְרָגוֹן שהציעה לישראלים לרכוש שטחים באי הראשי אפטה (Efate). האגודה חכרה מממשלת ונואטו כ-800 דונם בעסקת נדל"ן שנחשבה באותם ימים לגדולה ביותר שעשו גורמים ישראליים מעבר לים. ולא סתם מעבר לים אלא הכי רחוק שאפשר, כ-15 אלף קילומטרים בקו אווירי מישראל.
לאגודה הצטרפו בזמנו כמה אלפי ישראלים, וככל הידוע חלקם עדיין בעלי בשטחים בוונואטו. אחת מהנפשות הפועלות במיזם היה סטפן מנדל, מתמטיקאי, ניצול שואה ואיש עסקים מפוקפק. מנדל פיתח שיטה אשר הובילה אותו לזכייה בלוטו פעם אחר פעם והתפרסם כמי שזכה 14 פעמים בפרס הראשון בלוטו בישראל, באוסטרליה ובארצות הברית. בעקבות זאת אוסטרליה וארצות הברית אסרו על הזוכה הסדרתי על הכניסה לתחומן.
לפני כ-16 שנים מנדל הורשע בעבירות על חוק ניירות ערך בישראל, אך לא התייצב להכרעת הדין, ובמקום לרצות עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל הוא נמלט לוונואטו והוגדר "נמלט מאימת הדין". ב-2016, אחרי שנים ארוכות שבהן חי בוונואטו, הוא הגיע ארצה בניסיון להוכיח את חפותו. הניסיון לא צלח, מנדל נחקר, שוחרר בערבות גבוהה ונמלט שוב, הפעם ללונדון, שם הוא חי עם אשתו. מנדל, בן 83 כיום, הגיע לאחרונה שוב לישראל באישור בית המשפט, בניסיון נוסף להוכיח את חפותו. ttps://www.ynet.co.il/news/article/hykek7542
מולדת הבנג'י
גם אם רוב העולם לא שמע עד היום על ונואטו, קשה להאמין שיש מישהו שלא שמע על אותו טקס חניכה מסורתי שנולד בפנטקוסט (Pentecost, אחד מאיי הארכיפלג) והיווה השראה להמצאה הניו זילנדית הנודעת: קפיצת הבנג'י. הטקס, שבמרכזו קפיצה ממגדל מאולתר המתנשא מעל צמרות העצים, נערך בפנטקוסט מדי שנה בחודשים אפריל-מאי.
זהו טקס דרמטי ורב רושם, שבו נערים כבני עשר עד 18 נדרשים להוכיח את אומץ ליבם בהגיעם לבגרות. במשך ימים ושבועות הם יכינו את גופם ובעיקר את נפשם לרגע המכונן שבו יטפסו לראש מגדל שגובהו בין עשרה לשלושים מטר ויזנקו ממנו עם הראש כלפי מטה כשאמצעי האבטחה היחידי הוא חבל שזור משריגי ליאנה הקשור לרגליהם.
כשם שהכפר כולו שותף להכנות שלפני לאירוע, כך אנשי הכפר שותפים פעילים בטקס עצמו, כאשר מכל פינה בוקעים שירה אדירה, הלמות תופים וקריאות עידוד המלוות את הנערים בדרכם אל המגדל. בהגיע הרגע, הנער יטפס אל ראש המגדל, כמעט מעולף מהתרגשות ומפחד. אפשר רק לשער באיזו מהירות פועם ליבו באותן דקות. בעוד רגע הוא יזנק מהמגדל ובמשך כמה שניות ידאה כמו ציפור באוויר על רקע של עצי קוקוס, בננה וים כחול. אם הוא בר מזל השריג הקשור לרגלו יעצור אותו רגע לפני שראשו ייחבט באדמה. או אז הוא יזכה לתהילת עולם וייחשב בוגר ואמיץ.
מצד אחד הצטערתי שלא הגענו לאי בימים שבהם נערך הטקס. מצד שני, אילו היינו מזדמנים לשם בימי הטקס, הייתי עומדת בפני ההתלבטות האם לצפות ולהיות עדים חלילה לאסון מצמרר, או לוותר על חוויה של פעם בחיים... אגב, העונה התשיעית של סדרת הישרדות בגרסתה האמריקאית צולמה באיי ונואטו.
Million Dolar Point
בשעות הצהריים ירד גשם. בעוד מזג האוויר משתגע - רגע שמש משוונית ורגע מבול טרופי - הספינה עשתה את דרכה לעבר אספיריטו סנטו (Espiritu Santo), הגדול באיי ונואטו, שמתגאה בחופים חוליים הנחשבים בין היפים בעולם. מי שהוכיח שאספיריטו סנטו הוא אי ואינו חלק מיבשת טרה אוסטרליס (Terra Australis) כפי שהאירופאים נהגו לחשוב, היה הרוזן דה בוגנוויל בשנת 1768 (ראו בפוסט הרביעי בסדרה לארץ ציפור גן העדן) במהלך מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד לאחר המתקפה היפנית על פרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941, האזור הפסטורלי של דרום האוקיינוס השקט הפך לשדה קרב בין יפן לאמריקה (ראו בפוסט השלישי בסדרה לארץ ציפור גן העדן)
כאשר במרץ 1944 כבשו האמריקאים את ונואטו, הפך אספיריטו סנטו לבסיס אספקה ותמיכה צבאית של כוחות בעלות הברית, שכלל גם נמל ימי ושדה תעופה. עמדנו מעל מפרץ Million Dollar Point, שקיבל את שמו אחרי שהאמריקאים הטביעו בו בתום המלחמה עשרות אלפי טונות של ציוד צבאי וחומרי בנייה. זאת, אחרי שהגיעו למסקנה ששינוע כל הפסולת הצבאית הזאת יעלה סכומים דמיוניים ובחרו להשליך הכול לים. Million Dollar Point הפך מאז לאתר צלילה בעל שם עולמי המושך אליו צוללנים וחובבי אתרי אסון מכל העולם. אפשר לצלול בו לצד משאיות טבועות, טנקים וצוללות ועד הספינה הטבועה SS Coolidge - אניית אוקיינוס יוקרתית שהוסבה לנושאת חיילים במהלך מלחמת העולם השנייה וטבעה בשל טעות טרגית לאחר שנפגעה משני מוקשים ימיים של צי ארצות הברית דווקא. כל החיילים שהיו על הסיפון ניצלו, למעט מפקד הספינה וקצין נוסף שנשארו על הסיפון עד שאחרון החיילים ירד, וירדו עם הספינה למצולות.
האירועים במקום היוו השראה לסדרת הסיפורים המיתולוגית “Tales of the South Pacific" של הסופר ג'יימס מיצ'נר, ששירת באזור במלחמת העולם השנייה, ולמחזמר עטור הפרסים באותו השם של הצמד המיתולוגי רוג'רס והמרשטיין, אולי המצליח בכל הזמנים.
להקת בנות הים
עם חול זהב וים טורקיז, חוף שמפנייה (Champagne Beach) הוא מהיפים שבחופי אספיריטו סנטו, והוא מזמן גם סצנה תת ימית ראויה לשמה. זה היה אחד מהימים האחרונים בשיט, וכשיצאנו מהמים התכבדנו בכוס שמפנייה שהוגשה על ידי צוות הספינה. אם גן עדן, אז עד הסוף.
ובגן העדן הזה זכינו גם לחוויה מוזיקלית יוצאת דופן: במים הרדודים שבסמוך לחוף עמדה קבוצת נשים מקומיות לבושות בעלי בננה וזרים לראשן, שערכו לכבודנו מופע של "מוזיקה על פני המים". באמצעות טפיחות כפות ידיים וטכניקות הקשה על פני המים הן הפיקו צלילים שנשמעו כמו בוקעים ממעמקי הים. באמת שתזמורת כזאת עוד לא שמעתם (אל תפספסו את קטע הווידאו שצילמה חברתי הטובה אראלה יואל).
סיימנו את הטיול באספיריטו סנטו באחד מהחורים הכחולים (Blue Holes) שבאי - בריכות כחולות וצלולות כמו ג'ין אנד טוניק. הבריכות נוצרות כאשר נחלים תת קרקעיים שמקורם ברכסים המערביים של האי צצים מחדש כמעיינות ויוצרים בסלעי הגיר בריכות עגולות ועמוקות. המים שבבריכות עוברים "סינון" טבעי דרך סלעי הגיר, מה שמעניק להם גוונים זוהרים של כחול קריסטל.
המקום השמח ביותר בעולם
לאורך המסע לא יכולתי שלא להרהר במהות האושר ובנטייה שלנו לקשר מקומות מאושרים לחופים לבנים, דקלי קוקוס ומשקאות טרופיים. תעשיית התיירות הגלובלית אוהבת לצייר את האזור כגן עדן וכך הוא אכן מתואר בעלוני התיירות. ובגן העדן הזה יש תמיד שמש ואור, 27 מעלות, עצי דקל ואנשים שמחים הרואים את הצד המואר של החיים. בשנת 2006 איי ונואטו אף דורגו בראש רשימת המדינות המככבות במדד האושר העולמי, וגם כיום חברות תיירות משתמשות בנתון הזה ומציירות את האיים כ"המקום השמח ביותר בעולם".
האמנם? אז מדוע בכמה מן האיים שמענו מהתושבים את אותו סיפור - על משקיע אוסטרלי שהבטיח לבנות באי שלהם אתר תיירות (resort) ואף רכש לשם כך שטח אדמה. הם מצפים למשקיע הזה כמו לגואל ומפנטזים על מקומות העבודה שהאתר יספק להם ועל העתיד הוורוד הצפון לאי אם וכאשר... לא יכולתי שלא להיזכר במערכון של הגששים על הקפיטריה בטבריה.
אחת מהמכשלות בדרך למימוש החלום התיירותי היא היעדרה הכמעט מוחלט של תשתית תיירותית בארכיפלג הענקי הזה. שלא לדבר על שירותי הרפואה שאינם מתקרבים לנהוג במערב ועל רמתם הנמוכה של יתר השירותים.
באי הראשי אפטה (Efate) שבו נמצאת בירת האיים פורט וילה (Port Vila), תשתית הכבישים כמעט שאינה קיימת ולמעט כביש טבעתי אחד. יתר הדרכים זרועות בורות ומהמורות. התחבורה המקומית היא לרוב בוואנים, אין תחנות, אין לוחות זמנים והמחיר נתון למיקוח. אך לפני שמתחילים להתמקח, כדאי לזכור שהתושבים ברובם הרבה יותר עניים מכם.
אז במה טמון כאן בכל זאת סוד האושר? אולי בכך שהכול בסיסי, שהאנשים לא ממהרים לשום מקום ואין להם ציפיות גבוהות מהחיים? אולי מזג האוויר הנוח (למעט סערות טרופיות מדי פעם) הוא שתורם לתחושת הקסם? ואולי בכלל האנשים שמאחורי החזות הנינוחה והמחויכת רק נראים לנו מאושרים? ואיך מכמתים אושר? לך דע...
ההר האדום כל ימות השנה
תוך כדי השיט קיבלנו דרישת שלום מחברת התעופה Air Vanuatu, שהודיעה מבלי לספק הסברים, שהטיסה המיועדת שלנו לאי טאנה (Tana, אחד מאיי ונואטו), נדחית - מה שהיה משבש לחלוטין את תכניותינו לימים הקרובים. ביוזמת חבר בקבוצה שלנו וסוכנת תיירות מקומית הצלחנו לשכור מטוס קטן ומיושן לשבעה נוסעים, שהמשקל המרבי המותר בו הוא כ-650 קילו – כולל נוסעים ומטען.
המתנו לטיסה בטרמינל בשדה התעופה של פורט וילה, שכל גודלו כשל תחנת אוטובוסים קטנה. כאן אכן שקלו אחר כבוד כל אחד מאתנו, איש איש ותרמילו, כדי לוודא שאנחנו עומדים במגבלות המשקל. כעבור כשעה התבשרנו שהמטוס המריא מטאנה ושהוא בדרכו אלינו. אחרי שבקושי השתחלנו למטוס הקטנטן, הטייסת סגרה את הדלת, הדליקה מנוע וכמו עוף גדול התרוממנו מעל לגלים ולאיים קטנים של ג'ונגל ירוק וזרחני. כארבעים וחמש דקות אחר כך נחתנו בטאנה.
מצאנו את עצמנו ב-White Grass, אתר נופש השייך – איך לא - לאוסטרלי ומנוהל על ידי נשים מקומיות. חם ולח פה, הים כחול, הפרחים חוגגים והציפורים שרות. אבל אנחנו הגענו לפה בגלל סיבה אחרת - הר הגעש יאסור (Yasur) שהוא אחד מהבודדים על הכדור הפעילים ללא הפסקה, אגב, האי נצפה לראשונה על ידי קפטן ג'יימס קוק בכבודו ובעצמו בזכות הר הגעש שמשך את תשומת ליבו באור הבוהק הבוקע ממנו.
כדי להגיע אל הר הגעש העוצמתי הזה, שלא מפסיק לעשן ולהעיף מתוך לועו זיקוקים דינור מלכותיים, נסענו כשלוש שעות ברכב שטח בדרך של בורות ומהמורות, ותאמינו לי, זה היה שווה. נסענו על פני שדה כהה של לבה געשית ופריכה. זה הרגיש כמו מדבר שחור בכוכב אחר. ככל שהתקרבנו הנשיפות שבקעו מההר הפכו קולניות יותר, כאילו איזו ישות בתוכו מזהירה אותנו שלא להתגרות בה. אבל אנחנו המשכנו לטפס עד שניצבנו הכי קרוב שאפשר מול מופע האש והעשן שעלו כמו מתוך השאול.
אחרי מסע מרתק של למעלה משלושים יום שבהם טיילנו בפפואה היבשתית והפלגנו למעלה מ-2,300 מייל ימי באיי פפואה, איי שלמה ואיי ונואטו, לא יכולנו לבקש סיום סוער ודרמטי מזה.
צילומים ווידאו:
אראלה יואל, גליה גוטמן, ויקיפדיה, אלא אם צוין אחרת