הרוזן דה בוגנוויל
איך שהגענו לשוק המסחרר של ארווה (Arawa), נקלענו למהומה כאוטית של ירקות ופירות, חצאיות סרונג צבעוניות, סלים ועשרות דוכנים של דגים טריים, שהמוכרות דאגו לסלק מהם את הזבובים ב"מניפות" עשויות משקיות פלסטיק הצמודות לענפים. הקבוצה שלנו עוררה פרצי צחוק אדירים בכל השוק. הפכנו להצגה הטובה בעיר. הצטערתי רק שלא הסרטתי את החוויה. עזבתי בתחושה שהאדם הלבן בא והלך, והם נשארו עם הצחוקים המתגלגלים. לפחות את אלו אי אפשר לקחת מהם...
ארווה היא הבירה הקודמת של איי בוגנוויל, השייכים בחלקם לפפואה ובחלקם לאיי שלמה. האיים הללו נקראים על שמו של הרוזן לואי דה בוגנוויל (Louis-Antoine, Comte de Bougainville), שגילה אותם בשנת 1768 במסגרת מסעותיו סביב הגלובוס. לא רק זאת; דה בוגנוויל, אדמירל וחוקר ארצות צרפתי מהולל, בן דורו של קפטן ג'יימס קוק, זכה גם שצמח הבוגנוויליה ייקרא על שמו. אף שמקור הבוגנוויליה בדרום אמריקה, היא משגשגת ומתפרעת כאן בשלל צבעים.
בעיות בגן העדן
גיאוגרפית, תרבותית ולשונית איי בוגנוויל הם חלק מאיי שלמה, אך בסוף המאה ה-19 חלק מהם צורפו לפפואה כתוצאה ממיפוי שרירותי, כפי שהאירופים נהגו לעשות בכל מקום שאליו הגיעו. התושבים כאן פועלים בכל הכוח לפרידה מפפואה ויש אף דיבורים על כך שב-2027 בוגנוויל תזכה בעצמאות.
גם בחלק הזה של העולם, שמצטייר בתצלומים כגן עדן עלי אדמות, יש בעיות ועוד איזה. לא רחוק מארווה נמצא מכרה פנגונה (Panaguna) הידוע לשמצה, שהיה בזמנו מכרה הנחושת הפתוח הגדול מסוגו בעולם. המכרה, שהיה במשך שנים בבעלות חברת Rio Tinto האוסטרלית, פרנס כ-7,000 משפחות, תמך בבתי ספר, סיפק שירותים שונים לקהילה, אך גם הצית קרבות דמים באי היפה והירוק הזה.
הסכסוך נובע ממתחים עם התושבים המקומיים הרוצים שליטה על אדמותיהם, לא מוכנים שירעילו את הנהרות והאדמה במתכות וחומרים רעילים, ורוצים חלק בהכנסות מהמכרה שנראה היום כמו יום הדין. גם בלב המאפליה הזה פורחים פרחים מתוקים, סחלבים ושרכים אדומים.
החיפוש אחר מלכת קולומבנגרה
השכם למחרת הזדקר מולנו החרוט המושלם של הר הגעש הכבוי קולומבנגרה (Kolombangara), אחד מהגבוהים בארכיפלג איי שלמה (Solomon Islands), המונה 992 איים. קולומבנגרה יוצר עיגול כמעט מושלם שקוטרו כשלושים קילומטר ולפי אחת מהשפות המקומיות פירוש שמו הוא "אדון המים", על שום כשמונים נהרות הזורמים בו. אחרי הירידה לחוף בזודיאק, עלינו על משאית עשרה טון, כמו הטיוליות של שנות החמישים, עם ספסלי עץ. המשאית נסעה כמו שיכורה בדרך לא דרך במעלה היער, עד שהגענו עם ישבנים אדומים למרכז השמורה. לפחות, ככל שעלינו בגובה, החום והלחות של אזור החוף הפכו נסבלים יותר.
מכאן הנועזים וההרפתקנים יצאו לטרק במעבה יער הגשם בחיפוש אחר "מלכת קולומבנגרה" - לטאה (skink ,Corucia zebrata) ייחודית לאיי שלמה. אורכה כשבעים סנטימטר ומכיוון שאין כאן קופים כלל, היא כאן על תקן של קוף בזכות זנבה הארוך (כמחצית מאורך גופה) המזכיר זנב של קוף. פה ושם ראינו אמנם חרקים וציפורים, אך את המלכה לא זכינו לראות. למרות זאת, הצעידה במעלה ההר בגשם סוחף ובבוץ הייתה חוויה טרופית אמתית.
האי הפראי האחרון
אז מדוע איי שלמה נקראים על שמו של המלך "שלנו"? האם שלמה המלך אכן ביקר פה, כפי שמאמינים חלק מהתושבים? האירופאי הראשון שדרך באיי שלמה היה כפי הנראה הספן הספרדי אלברו דה מנדניה דה נירה ( Álvaro de Mendaña de Neira) ב-1568. האם רגליו דרכו באי טטפרה (Tetepare) הארוך והסלעי, העטוף ביער גשם בראשיתי ונתון בין ריפי אלמוגים מגוונים?
טטפרה, הנחשב לאחד מהאיים הפראיים האחרונים שבדרום האוקיינוס השקט, ננטש מתושביו לפני כ-150 שנה והוא כיום האי הלא מיושב הגדול ביותר בעולם. אחת מהסיבות לנטישתו הייתה ככל הנראה מחלות שונות ובעיקר ציד עבדים על ידי חברות אירופאיות ואוסטרליות לעבודה במכרות וביערות. חלק מצאצאיהם של אותם תושבים שנמלטו חזרו לאי ב-2002 והקימו בו אגודה לשימור הסביבה והתרבות; זאת כתגובת נגד להבטחות לכסף קל על ידי חברות זרות (בהן סיניות) לכריתת עצים שהגיעו לאי ב-2001.
אולי זאת הסיבה שהריינג'רס המקומיים "התנפלו" עלינו בקשתות, חיצים וגרזנים, שלא נעלה בדעתנו לצוד לנו עבדים... בין בעלי החיים הנמצאים תחת פיקוחם של הריינג'רס אפשר למצוא כרישים, תנינים, דגים שונים, מגוון של צבי ים המוצאים את מזונם בלגונות המוגנות של האי, וצבי יבשה המוצאים כר מחיה בחול הגעשי והשחור. למעלה בשמיים עופפו בלי חשש ציפורים ועטלפים, שכן ציד הציפורים אסור פה כיום.
סרטן אוהב קוקוס?
יצאנו לסיור מרתק עם מדריך מקומי שהראה והדגים איך הם משתמשים ומנצלים את הצומח המקומי במטבח וברפואה העממית, כמו למשל איזה צמח מסייע בעצירת הדם, איזה מסייע בהפגת כאבים ומאיזה קולעים סלים.
בתוך כל אלו הם צדים סרטני ענק ממין Birgus latro הגדלים באי, ומוכרים אותם בכסף טוב לתושבי האיים הסמוכים לפי מכסה מותרת. הסרטנים הללו עשויים להגיע לאורך של חצי מטר והם היחידים במחלקת פרוקי רגליים המסוגלים לפצח אגוז קוקוס בעזרת הצבתות האימתניות שלהם. אגוזי הקוקוס הגדלים כאן בשפע אדיר, הם מאכל התאווה של הסרטנים, והמקומיים אכן משתמשים בהם כפיתיונות.
אגוז הקוקוס עתיר במינרלים - מאשלגן ומגנזיום ועד אבץ, ברזל, זרחן ונחושת - והוא אחד ממקורות התזונה והמחייה הבסיסיים באיים. השומן שבו נחשב לשומן טוב ויש הטוענים שאפשר לשרוד על דיאטה של קוקוס ודגים טריים לא מבושלים. אין פלא על כן שהעץ נקרא כאן "עץ החיים", ולא תמצאו גבר היוצא מהבית בלי משטה, שבעזרתה יוצרים את הפתח בראש האגוז ושותים לרוויה את המשקה הטרי העתיר באנרגיות ומחיה נפשות בחום ובלחות השוררים פה.
מה לובשים כשרוקדים בעירום
מהזודיאק נראה מחזה משונה בחוף. ילדים ונערים אוחזים במקלות ארוכים ותוך כדי ריצה דוחפים מכוניות צעצוע שנראו כמו מהדורה ענקית של מכוניות מצ'בוקס. כשהתקרבנו התברר שאלו אכן מכוניות - רק שאינן עשויות מפלסטיק צבעוני אלא מקליפות גזעי דקל, והילדים במלייטה (Malaita, אחד מאיי שלמה) יוצרים אותן במו ידיהם, כולל גלגלים מלאכת מחשבת. הבטתי בהם מוקסמת. מתי בפעם האחרונה ילדים במערב בנו לעצמם צעצועים, ועוד כאלו מתוחכמים? כל זה בכפר עם תנאי חיים בסיסיים, בלי חשמל, בלי מים זורמים. עם זאת, בתי העץ מהונדסים, הגגות משופעים ומספקים מיזוג אוויר טבעי והגינות צבעוניות ומוקפדות.
חלק גדול מהילדים משכו את תשומת ליבנו בשיערם הג'ינג'י. חשבתי שצובעים את שיערם כחלק ממסורת או אמונה, אבל לא. הם גם אינם לבקנים. מדובר במוטציה גנטית מובהקת ואופיינית מאוד לאיי שלמה.
בהמשך פגשנו את אנשי קוויו (Kwaio), החיים גבוה בהרים שבמרכז האי ומנסים לשמר את מנהגיהם. הם עשו דרך ארוכה כדי לפגוש אותנו ולאפשר לנו הצצה לאורח חייהם, כמו למשל הכנת ארוחה וריקוד. ומה המיוחד בריקוד? שהוא מבוצע בעירום כמעט מלא. רק מי מאתנו שהיו מוכנים להשיל מעליהם את בגדיהם ואת המעצורים הורשו להצטרף לריקוד. כל האחרים הודרו מהאירוע. בהחלטה של רגע החלטתי שאני בפנים. הייתי היחידה מקבוצה של 11 תיירים ישראלים בספינה. התיירים האחרים, ברובם אוסטרלים, אמריקאים וניו זילנדים, הפגינו נוכחות די מרשימה.
אז מה לבשנו? על החלק העליון עטינו אמבן (Amban, מקלעת מסחלבים וצמחים אחרים), ולמטה הסתפקנו במלבן בד קטן וכחול קשור בחבל דק. מצד אחד זה היה קצת ממוסחר - דרך ייחודית לשנורר תרומות מהתיירים ובעלי הספינה, מלאי הרצון הטוב. מצד שני, יצאתי בתחושה כאילו שיחקתי במחזמר "שיער"...
להתרחץ במי קוקוס
בוקר ערפילי קיבל את פנינו באי פריגטה (Island Frigate) שבאיי סולומון. כמה חבל שהפריגטות ברחו או נכחדו בגלל ציד, אבל נותרו סימני לשלשת שהתייבשה. על אחד מהעצים ראיתי אורגיה של פרפרים. טוב לא באמת, הם פשוט ריחפו בין עלי העץ ויצרו מחזה יפהפה בצבעי חום-לבן.
כשמסך הערפל נחצה שוטטתי בין עצי הקוקוס ובתי הכלונסאות שבאי ובין מנגרובים על רקע ים חלומי. צעיר מקומי שעמד על החוף הראה לי צדפה ענקית ושיני כריש שהוציא מהמים הרדודים ומיד נעשינו חברים. דיוויין (Divine, בעברית אלוהי), זהו שמו, הוביל אותי בין שורשי המנגרובים והראה לי עוד יצורי ים.
היה חם ולח. דיוויין שאל אם אני רוצה מיץ קוקוס, ולפני שהספקתי להגיד קוקוס, הוא טיפס ברגליים יחפות ובזריזות של קוף על הגזע הכמעט חלק של עץ קוקוס בגובה של יותר מעשרה מטר. הוא נעמד בצמרת ובידיים מיומנות, ללא כל רשת בטחון, ניסר במשטה שישה אגוז קוקוס כבדים פחד והשליך אותם למטה.
הוא ירד בזריזות של חתול, ניגש למוט מחודד - אחד מרבים התקועים באדמת האי בדיוק לשם כך - פיצח עליו את האגוזים, ובסוף חתך במשטה פתח בקצה העליון. שנינו שתינו לרוויה, ולסיום דיוויין שטף גם את פניו המיוזעות בנוזל הקוקוס. הנה, מתברר שהקוקוס מצוין גם כמי פנים...
צילומים: גליה גוטמן אלא אם מצויין אחרת