בספטמבר 1997, כשבועיים לפני ראש השנה שחל באותה שנה ב-2 באוקטובר, מצאתי את עצמי במעבר ארז, יושבת בג'יפ של שירות הביטחון של הרשות הפלסטינית כשלצדי ראש עיריית אשקלון דאז, בני וקנין. מלפנים ומאחור נסעו ג'יפים של שירות הביטחון הפלסטיני ובהם שוטרים עם תת מקלעים מוכנים לפעולה. זאת הייתה האבטחה הכי צמודה שאי פעם זכיתי לה.
אחרי כחמישה קילומטר ועשר דקות של דופק מהיר הגענו לעומר אלמח'תאר, רחובה הראשי של עזה, המתחיל בכיכר פלסטין. העוברים ושבים נעצרו ובהו בפמליה הרכובה לקול סירנות. הרגשתי כמו בסרט פעולה. רחוב אלמח'תאר, המסתיים בנמל עזה שבשכונת רימאל, מפריד בין רובע אל-דרג' של העיר העתיקה של עזה לשכונת זייתון. זהו הרחוב שבו שוכנים בתי מלון כמו גם מרבית מבני הממשל, הציבור והמסחר החשובים בעיר.
על מדרגות בית העירייה חיכה לנו ראש העירייה דאז, עאון א-שאווה, לבוש בחליפה ועניבה ובמראה מוקפד לעילא. מזכירתו הובילה אותנו ללשכתו, התכבדנו בבקלאווה ועוד דברי מתיקה ותופינים, תה וקפה, ואז א-שאווה באנגלית מצוינת ובדיבור מדוד ביקש להבין מה בעצם מביא אותנו לעזה.
מה הביא אותנו לעזה?
כמה חודשים קודם, רוני ברזילי עורך עיתון כל הדרום (מרשת ידיעות תקשורת) ואנוכי, התחלנו להשתעשע בנושא לכתבה לא שגרתית לכבוד השנה החדשה. התקופה היא תקופת הסכמי אוסלו, הרבה לפני שחמאס השתלט על הרצועה, בשנים שנראות כיום כעידן אחר. על רקע ההסכמים הללו, שהיו אז בראש מהדורות החדשות, נולד הרעיון לארגן מפגש שכנים ראשון מסוגו בין ראש עיריית עזה לראש עיריית אשקלון - שניים מחמשת סרני פלישתים ההיסטוריים. לא היה לי מושג איך ליצור קשר עם לשכתו של א-שאווה ומנין להתחיל. מי שעזר לי היה מפקד מחסום ארז דאז, שאת שמו בעוונותיי כבר שכחתי.
באמצעותו יצרתי קשר עם מזכירתו של א-שאווה ומכאן החלו העניינים להתגלגל. המזכירה הבטיחה לחזור אלי, ואכן אחרי כשבועיים-שלושה הגיע טלפון עם תשובה חיובית אך מהוססת. "זה ייקח קצת זמן", אמרה המזכירה, שנשמעה נעימה ומבינת עניין. את ראש עיריית אשקלון היה הרבה יותר קל לשכנע. וקנין הבין כנראה מיד את היתרונות הכלכליים העשויים לנבוע משיתוף פעולה עם עזה.
חלפו עוד אי אילו שבועות, וכשכבר התחלתי להתייאש הגיע טלפון מהלשכה. התבקשנו להגיע למחסום ארז, ומשם כבר ידאגו לנו לליווי צמוד. המזכירה אפילו שאלה אם נהיה מעוניינים לפגוש את הראיס, יאסר ערפאת בכבודו ובעצמו. מתוך נימוס השבתי שכן בהחלט. התחלתי להתרגש מהתפקיד הדיפלומטי שהעיתון לקח על עצמו. הכנתי שאלות לראיון ההיסטורי המשותף של שני ראשי העיריות, קניתי שי אישי למזכירה וקניתי לי אפילו ז'קט מחויט. בכל זאת, המעמד מחייב.
אולי אנחנו מהשב"כ?
ביום ובשעה המיועדים הגענו למחסום ארז - בני וקנין, עוזרו האישי, אנוכי והצלם צפריר אביוב. מיותר לציין שהכול היה לגמרי מתואם עם שלטונות צה"ל ומפקד מחסום ארז. תוך כדי הנסיעה לעזה והדאווינים של נהגי הג'יפים עשיתי חזרות על השאלות שהכנתי לראיון.
עאון א-שאווה היה אחיינו של רשאד א-אשווה, ראש עיריית עזה המיתולוגי במשך שנים. כבן לאחת המשפחות העשירות והמיוחסות ברצועה, הוא התנהל בגינונים ובנימוס של ג'נטלמן אנגלי. ישבנו בחדר ישיבות מעוצב בהידור מאופק, על גבי כיסאות מרופדים סביב שולחן עץ בצבע בהיר. על אחד הקירות התנוסס תצלום של א-שאווה לוחץ את ידו של הראיס.
לצדו של א-שאווה ישבו כמה מעוזריו ורשמו לעצמם הערות. ממבטיהם ראיתי שהם מנסים להבין מדוע הגענו ומי באמת שלח אותנו. אבל השיחה התנהלה באווירה נינוחה, הכנסת האורחים הייתה ללא דופי ומלכתחילה דומה היה שיש בינינו הסכמה שבשתיקה שהשיחה לא תיסוב על נושאים טעונים.
דיברנו על הקשר ההיסטורי בין עזה לאשקלון, על הרעיון של ערים תאומות, על התועלת הכלכלית ששתי הערים יוכלו להפיק משיתוף פעולה ביניהן ועל החשיבות שבקידום השלום בינינו. שאלתי את א-שאווה אם הוא מתכוון לבקר באשקלון בעתיד, ומה הוא חושב שעזה תוכל להפיק משיתוף פעולה עם אשקלון. אחת מהנקודות שעניינו אותו במיוחד הייתה הידע במחשבים שילדי עזה יוכלו ללמוד מחבריהם שמעבר לגבול. תוך כדי המפגש המזכירה בישרה שהראיס עסוק ולא יוכל להתפנות היום לפגישה אתנו. מצד אחד אמנם הסתקרנתי לפגוש את ערפאת. מצד שני מה-זה נשמתי לרווחה...
אעון א-אשווה נפטר בינתיים ולבקר באשקלון הוא לא זכה, או שמא לא התכוון לכך. אבל נדמה לי שהפקידים והפקידות בלשכתו, אם הם עדיין בין החיים, עד היום לא מעכלים את העובדה שעיתון בישראל נוקט ביוזמה כל כך מיוחדת. אני כמעט בטוחה שהם עד היום משוכנעים שאנחנו היינו שליחי המוסד, או השב"כ או גוף ממסדי אחר. תארו לעצמכם שעיתון פלסטיני ייזום על דעת עצמו מפגש כמעט מדיני בין ראשי עיריות.
ובכל זאת ולמרות הספקות, באותו מפגש היסטורי החליטו שני ראשי העיריות בעל פה על שיתוף פעולה ביניהם וזמן לא ארוך אחר כך נחתם מזכר הבנות שבעקבותיו שתי העיריות אף קיבלו תרומות מארגון אמריקאי והקימו מיזם משותף (גם אם קצר מועד) ללימוד מחשבים של תלמידים משתי הערים.
לאשפה אין גבולות
והנה, שנתיים וחודש אחרי המפגש ההיסטורי ההוא, אחרי שנזרעו הזרעים לשיתוף פעולה, נערכה פגישה נוספת, הפעם ברוב עם. מעונבים ובחליפות יצאו רוב חברי מועצת עיריית אשקלון ובראשם ראש העיריה בני וקנין, לביקור מתוקשר היטב לעיר השכנה עזה. חברי המשלחת הקנדית, שושבינים ראשיים לביקור, התערבבו בחברי מועצת העירייה ודיברו צרפתית. נציגי הבנק העולמי דיברו אנגלית וחברי מועצת העירייה תיקשרו בעברית וברוסית.
וכך בוקר אחד, כל הכבודה הזאת יצאה לעזה. במחסום ארז, כרגיל, התעכבנו בהליכי ביורוקרטיה, כאשר קבוצה של כמעט חמישים איש, בהם גם נציגי בנקים, נציגי מפעלים וכל המכובדים שהוזכרו, נאלצה לחכות כמעט שעה. וקנין, בלבוש הרבה פחות רשמי מרוב חברי המשלחת, הסתפק בחולצה עם שרוולים קצרים והיה מחויך כהרגלו. אבו-רמדאן, עוזרו האישי של א-שאווה, שהגיע למחסום ארז לקבל את האורחים, היה רשמי יותר.
חברו ממועצת עיריית עזה, גזי מושטהה, הבעלים של מפעל הגלידה "עדן" שבמחסום ארז באותם ימים, אמר בגאווה: "אתם לא מאמינים שזאת עזה". תראו איזה מאמצים עושה העירייה. פעם היו פה הרים של אשפה ועכשיו ניקיון". הקנדים, שניסו לקדם מפעל מחזור אזורי, גילו עניין. "לאשפה אין גבולות", אמרו בחיוך.
הענבים הכי טובים בעולם
התחנה הראשונה בסיור שאורגן למשלחת הייתה בית מטבחיים חדיש למשעי, ישר מהניילונים. קיבלנו תיאור מפורט, הרחנו את הליזול, תלינו מבט אילם בגיליוטינה, נרתענו מהמסור וחזרנו לאוטובוס. הדרך לתחנה השנייה, מכון טיהור סופר מודרני, עברה בין חולות וגפנים. "הענבים של עזה", אמר מושטהה, "הכי טובים בעולם".
בשלב זה האורחים כבר החלו לגלות סימני רעב. האוויר של עזה פתח את התיאבון . עצרנו בחוף הפרטי של עובדי העירייה, וראש עיריית אשקלון כבר החל לפנטז על תחרות כדורעף חופים בין עובדי שתי העיריות .
עברנו בשכונות חדשות. ליד הטירה של אבו-מאזן חייך הראיס ערפאת מעל שלט חוצות ענקי. במרכז התרבות החדש של העיר שברחוב הראשי אלמח'תאר , קיבל את פנינו עאון א-שאווה. לחצנו ידיים כידידים ותיקים. "מיסטר בני וקנין, מיי נייבור אנד מיי פרנד" חייך. "מיי ברוד'ר", החזיר וקנין, "הבטחתי לך ארבעים והבאתי כמעט חמישים איש לביקור". המחשבה על ארוחת הצהרים הקרבה הפיחה כוחות מחודשים באורחים ובמארחים.
בחדר הישיבות הגדול של מרכז התרבות השולחנות כבר נערכו עם מפות בצבע בורדו וורדים בצהוב, ורוד ואדום. הוגש מזנון כיד המלך, קפה ועוגיות משובחות, שלאחריהם הגיעו תור החתימות.
היה או לא היה
"אנחנו אולי לא מרגישים בכך", הכריז וקנין, "אבל אנחנו עושים היסטוריה". ליזון בן הרוש, יהודייה חמה, חגיגית מאוד, מאופרת מאוד וממלכתית מאוד, ששימשה אז סמנ"כלית חברת "אס.אנ.אמ" הקנדית למחזור, התרגשה מאוד. נציג הבנק העולמי, סאם קרלסון, נשא דברים ושגריר קנדה לרשות הפלסטינית, טים מרטין, בירך.
הגיע תור החתימות. מצד אחד א-שאווה בחליפה ועניבה, מצד שני וקנין, הרבה פחות רשמי ומכופתר. כך נחתם מזכר ההבנה הראשון אי פעם לשיתוף פעולה בין שתי הערים. "מה חשוב יותר", התלוצץ נציג ערוץ הטלוויזיה המקומי, "ההסכם שנחתם היום באוסלו או זה שנחתם כאן ועכשיו בעזה"? "שניהם חשובים", ענה לו א-שאווה בחיוך דק, "כל אחד בדרכו".
בדרך חזרה לאוטובוס שיסיע אותנו למחסום ארז, עצר וקנין ליד גברת מכוסה מכף רגל ועד ראש וניסה לדובב אותה. "רציתי לבדוק מה חושבים התושבים על ראש העירייה שלהם", הרגיע את א-שאווה, שהצית את הסיגר הנצחי וחייך קלות. סגנו של וקנין דאז, אלי שבי, התרגש, "תראו איך המקום הזה השתנה במשך שלושים שנה", אמר. עברנו באזור העסקים, הוול סטריט של עזה וחזרנו למחסום ארז.
כן אני יודעת, על רקע קולות הנפץ בסבב הנוכחי, כשכל צד סופר את מתיו ומלקק את פצעיו, כל זה נשמע לגמרי הזוי, כמו לקוח ממחזה בגלקסיה אחרת, כמו שאלה במשחק של היה או לא היה. אולי פעם היה פה טוב? אולי פעם יהיה טוב...
צילומים: צפריר אביוב