• גליה גוטמן

כנסיות גראלטה, אתיופיה

נצרות מזן אחר

טיפסנו במעלה נקיק, נזקקים לאקרובטיקה כדי להשתחל בחריצים ובסדקים הצרים שבין קירות האבן הזקופים. נעזרנו בידיים כדי לעבור על פני סלעים גדולים שפה ושם חסמו את הנקיק, ומדי פעם עצרנו כדי לתפוס נשימה ולהתפעל מן הנופים. בסופו של הנקיק הגחנו לשביל צר במיוחד, נזהרים שלא למעוד אל המדרון התלול שמצדו האחד. בסופו של טיפוס מאומץ של כשעתיים וחצי הגענו לכנסיית מאריאם קורקור (Mariam Korkor) החצובה ברובה בסלע אך חזיתה בנויה ומסוידת בלבן בוהק.

גובהה הממוצע של רמת תיגראי הוא למעלה מ-2,000 מטר, וכדי להגיע לכנסייה שבראש המצוק היה עלינו לעלות עוד כ-250 מטרים בגובה. התמזל מזלנו להגיע למקום בדיוק ביום השנה לייסודה של הכנסייה ולהתערבב בהמוני המאמינים ביום חגם. הם עשו את הלילה במרומי הצוק, ועכשיו ירדו לעומתנו בתהלוכה אינסופית בנקיק הצר והיפהפה, לבושים בבגדי חג לבנבנים ואווריריים. רבים מהם צעדו יחפים על הסלעים ומדרגות האבן - מצעירים ועד זקנים נשואי פנים השעונים על מקלותיהם, ילדות, אימהות וסבתות עם עגילי זהב שהנכדים קשורים על גבן. בקטע תלול במיוחד ירדה לעומתי סבתא בכפכפי גומי עם הנכד קשור על גבה וחייכה אלי כאילו כלום.


כנסייה בתוך הר

דחפנו את דלת העץ החורקת של הכנסייה ונכנסנו ישר אל תוך הר. כשהעיניים מתרגלות לחשיכה, באפלולית האולם המרכזי (nave) מתגלים ציורי קיר ותקרה שהשתמרו להפליא ומתארים סצנות שצנחו מימי התנ"ך, הברית החדשה ועד הרנסנס: המלך שאול מקשיב לדוד הפורט בנבל, המלאך מיכאל עם הבתולה מרים, הסעודה האחרונה, סט. ג'ורג' הורג את הדרקון ועוד. הדמויות שטוחות כמו באיקונוגרפיה ביזנטית. תווי הפנים האתיופיים והצבעוניות שמזכירה אמנות מקסיקנית עממית - יוצרים שילוב מיוחד במינו.

הכנסייה, הניצבת על צוקי גראלטה (Gheralta), ברמת תיגראי (Tigray) שבצפון אתיופיה, נחצבה על פי האמונה העממית בידי זוג מלכים תאומים, שבנו כנסיות נוספות באזור. יש המשערים שכמה מהכנסיות הללו נחצבו בצוקים כבר בין המאות הרביעית לשישית לספירה. אחרים אומדים את גילן בין המאות התשיעית והשתים-עשרה, וציורי הקיר שבהן צוירו כפי הנראה בין המאות ה-13 ל-15.


ערש הנצרות האתיופית

הדרך אל רמת תיגראי עוברת בתוך מצוק העתקים אדיר, בין תצורות גיאולוגיות שמציתות את הדמיון. ממישורי הרמה מזדקרים צוקים משוננים, שצורתם היא תוצר תהליכי בלייה של אבן חול. אלו הם אותם צוקי גראלטה המתנשאים באופן כמעט אנכי לגובה של מאות מטרים ובראשיהם חצובים עשרות כנסיות ומנזרי סלע מבודדים. גראלטה וחבל תיגראי כולו נחשבים לערש הנזירות והנצרות האורתודוכסית האתיופית. אגב, לפי אחד ההסברים פירוש השם גראלטה הוא עליות וירידות בשפת תיגראי.

חוקרים תוהים זה שנים על הסיבה למיקומן הכה נידח ומרוחק של הכנסיות הללו. יש המשערים שהסיבה נעוצה בכך שצוקי גראלטה נמצאים באמצע הדרך בין אקסום (Axum, בירת הנצרות הקדומה של אתיופיה, אשר שגשגה בין המאה הראשונה למאה השביעית לספירה), לבין לליבלה (Lalibela) שכנסיותיה המפורסמות נבנו במאות ה-12 עד ה-13. אקסום, בירתה של האימפריה האקסומית, הייתה בימי זהרה אחת התרבויות החשובות וכוח מוביל בסחר העולמי. ארון הברית, כך על פי האמונה העממית, נמצא באקסום מאז שבנם של מלכת שבא והמלך שלמה הבריח אותו לשם. במרכזה של כל כנסייה אתיופית ניצב עד היום הטאבוט (tabot), שהוא מעין רפליקה של הארון.

היה זה אזנה (Ezana) מלך אקסום, שעבר לנצרות במאה הרביעית לספירה, זמן קצר אחרי הקיסר קונסטנטינוס ברומא, והכריז עליה כדת הרשמית. במאה השביעית, כשהאימפריה האקסומית החלה לרדת מגדולתה, אנשיה נמלטו ככל הנראה להרים, סיתתו בראשי הצוקים כנסיות חבויות בסלע והטמינו בהן שרידים מקודשים כדי להגן עליהם מפני פולשים. ההוד הטבעי של הצוקים מסביר אולי את מניעיהם של הבנאים הקדומים, שבחרו לסתת כנסיות במיקום הבלתי אפשרי הזה. וכך, כנסיות גראלטה נותרו עלומות עד סוף שנות השישים של המאה הקודמת, והמסתורין והריחוק רק מעצימים של קסמן.


הנזיר הרוקד

למחרת שוב טיפסנו על צוקים, בין סלעים ואבנים, אל כנסיית אבונה אברהם (Abuna Abraham) החצובה אף היא בסלע. הציורים בה, המתארים סצנות מהאמונה הנוצרית האתיופית הייחודית, יפים אף יותר מאלו שבכנסיית מאריאם קורקור: אדם וחווה, סיפור עקדת יצחק, דניאל בגוב האריות ועד אותו צמד מלכים תאומים.

רוחו של הנזיר החי בה הייתה טובה עליו, ובעזרת הבירים (ביר, המטבע האתיופי) שקיבל כתשר הוא שר לנו בחפץ לב, תופף בתוף העור, רקד ריקוד טקסי ואף פרש מניפת עור ענקית ומרהיבה. צדם הרחב של תופי העור, כך הסביר, מייצג את התנ"ך. הצד הצר שעליו מתופפים הוא הברית החדשה ורצועות העור הקשורות מסביב מסמלות את הצלקות שעל גופו של ישו. עיט זהוב דאה למעלה וכמה נשרים נראו במרחק. השקפתי על הנוף מראש הצוק והרגשתי כמו ציפור.

הכנסיות החצובות בסלע של לליבלה, הנמצאת במרחק של כ-250 קילומטר מכאן דרומה, גורפות אמנם יותר פרסום ותהילה ומושכות הרבה יותר תיירים - אבל כנסיות גראלטה הן שילוב נדיר של חוויה היסטורית, רוחנית והרפתקנית. קשה שלא ליפול בקסמן. בימים אלו, כשחג המולד כבר מעבר לפינה, אי אפשר שלא להשוות בין כנסיותיה המפוארות להשחית של אירופה, לבין הנצרות האתיופית הצנועה, התמימה ושובת הלב.


גברים בגלימות, נשים עם צמות

האדמות במישורים הרחבים של רמת תיגראי דשנות ושופעות גידולי טף (Teff, זן של דגן אתיופי הנקרא בעברית בן חילף וצבעו לבן עד אדום כהה), שיבולת שועל, שעורה, תפוחי אדמה וירקות אחרים. את השדות מנקדות ערימות חציר ענקיות שצורתן כדור ובראשן תקוע צרור זרדים או עלי צבר, כפי הנראה לסימון.

בדרך לאחד מהם עברנו ליד עץ שקמה אדיר, הגדול ביותר שראיתי מעודי. לצד עצים גדולי מידות עם תפרחת לבנבנה צומחים כאן מקבצים מפתיעים של שיחי חלבלוב, שפרחיהם צהובים ובהמשך מאדימים, וגם שיחי צבר.

הנוף האנושי מרתק לא פחות: גברים עטויי גלימות לבנות הנראים כמו קייסים ונשים שצמותיהן משוכות מעל למצחן ושיערן מקורזל ונפוח בצדדים. בדרך פגשנו אם ובת שואבות מים מבאר וממלאות בהם ג'ריקנים צהובים מפלסטיק. על מים זורמים אין מה לדבר, גם לא על חשמל. אחר הצהרים תלמידי בית הספר האזורי עשו ברגל את דרכם הארוכה הביתה, בידם האחת ספר ומחברת ובשנייה ג'ריקן עם מים, שבלעדיו לא עוזבים את הבית.


איפה ישו?

רוב התושבים כאן חיים בכפרים קטנים שבקתותיהם עשויות לבני בוץ ואבן. באחד מהכפרים אחת מנשות הכפר הזמינה אותנו לבקר בבקתה שלה. לא רק הקירות. גם המיטות של בני המשפחה עשויות בוץ. על קיר גומחת הבישול נחצבה מעין כוננית לכלי המטבח המועטים. שמתי לב שאין כאן שום סממן שהיינו מצפים לו בבית של מאמינים ברחבי העולם הנוצרי. במקום ישו על הצלב, על הקיר היו תלויים פוסטרים של פרסומת לבּוּנָה (טקס שתיית הקפה באתיופיה) ומחצלות נצרים קטנות וצבעוניות.

באין אוורור עמדה בבקתה תחושת מחנק. יצאנו לחצר. על גג המחסן היו מונחות שתי ג'ארות העשויות מגללי פרות ומשמשות כלי אחסון לגרעיני הטף. לבעלת הבית, אישה מרשימה שיופיה החל לקמול שבעה ילדים. הבת הבכורה, יפה וחיננית, נידבה בביישנות חיוך שובה לב למצלמה.


למחרת צללנו שוב להוויה הנוצרית של רמת תיגראי. מנזר אברהם ויצחק ( Abreha we Atsbeha) החצוב במערה, נבנה אי שם במאה העשירית לספירה. ציורי הקירות בו הם כפי הנראה מן המאה ה-17, וכרגיל הם מתארים סצנות מהמיתולוגיה האורתודוכסית האתיופית: מאדם וחוה דרך סיפור עקדת יצחק ועד אותו זוג מלכים תאומים. נזירים בצהוב ונזירות בכחול עלו וירדו במדרגות, כמו בהצגת תיאטרון. ממש בסמוך התקיים שוק שוקק של שבת שבו מכרו וקנו הכול כולל הכול, מבצל סגול ועד קופסאות שימורים ריקות.

אחר הצהרים, מחוץ לכנסיית סט. מיכאל (St. Michael) החצובה אף היא במערה, נקהלו עלינו כל ילדי בית הספר הסמוך בקבלת פנים חמה (יש שיגידו חמה מדי) השמורה לתיירים המגיעים לכפר נידח באפריקה - בין אם הוא נוצרי או לא.





מידע מעשי

עונה: אוקטובר-מרס

הגעה: אנחנו הגענו בטיסה מאדיס אבבה למאקלה (Makele או Mekele), בירת חבל תיגראי, ומשם ברכב שטח צמוד עם נהג, מרחק של כ-100 ק"מ לגראלטה. יש המגיעים לכאן ברכב מאקסום, מרחק של כ-190 ק"מ, או מלליבלה המרוחקת כ-250 ק"מ. בכל מקרה, מומלץ ביותר לשכור רכב שטח במצב טוב ונהג/מדריך מקומי ולתאם בעזרתו את הכניסות לכנסיות השונות. התיירים המגיעים כיום לגראלטה נעזרים בכמה כבישים ששופצו בשנים האחרונות באזור, ובקומץ של אכסניות ברמות אירוח שונות.

* למרבה הצער, בחבל תיגראי מתחוללים זה כשנה קרבות קשים בין המורדים התיגרינים לבין הממשלה הפדרלית האתיופית. מומלץ להיות עם היד על הדופק.

לינה: Gheralta Lodge הסמוך לעיירה Hawzien ניצב במיקום מנצח על רמה בגובה של כ-2,400 מטר, ממש מול צוקי גראלטה. הוא בנוי בונגלוס אבן עגולים, מעוצב בחומרים מקומיים, מתמזג יפה בנוף, ולעומת כפרי הסביבה הוא פינוק עם מים זורמים וחשמל. במסעדת המלון מגישים ארוחות פשוטות המבוססות ככל שניתן על חומרי גלם מהסביבה. ישבנו בלובי ולגמנו בירה מקומית St. George על שמו של הפטרון של אתיופיה. אכלנו סלט מירקות הגינה וצלי טלה ואת הרוטב ניגבנו בלחם אינג'רה שטעמו כטעם ספוג.

צילומים: גליה גוטמן

חבל שתפספסו את הסיפורים שלי, הרשמו וניפגש במייל