• גליה גוטמן

האיים האזוריים: ארכיפלג הצבעים


על דגל האיים האזוריים מתנוסס בגאון נץ ממין Golden goshawk. הוא נקרא בפורטוגזית אזור (Açor) ועל שמו נקראים האיים (Açores). אלא מה? באיים האזוריים לא חיים כלל נצים כאלו. הספנים הפורטוגזים שהגיעו לכאן בעידן התגליות, הצטיינו כנראה בספנות אך לא בצפרות וחשבו בטעות לניצים את היסעורים ממין Storm petrel אותם ראו מעופפים בין כמה מהאיים.

כך או כך, האיים האזוריים שבלב האוקיינוס האטלנטי, הם מגנט שמשך אליו מאז ימי קדם אנשים, ספינות ותרבויות. הגיעו לפה פורטוגזים, הולנדים, אנגלים, ספרדים, יהודים, עבדים מאפריקה ואחרים. המתיישבים הפוטנציאליים ציפו למצוא פה מתכות יקרות ולהתעשר. זה אמנם לא קרה, אך הנמלים הטבעיים משכו מגלי ארצות, ספינות סוחר ופיראטים. בזכות חשיבותם האסטרטגית הם משמשים כיום כ"נושאת מטוסים" יבשתית של חיל האוויר של ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים למשל, נחתו פה מטוסי קרב בדרכם לישראל.

האיים האזוריים נולדו מתוך הים - ארכיפלג געשי ירוק ומפתיע, מן גן עדן קטן הנמצא בנקודת המפגש של שלושה לוחות טקטוניים חסרי מנוח – הלוח האירו-אסיאתי, הלוח האפריקאי והלוח הצפון-אמריקאי. מלאכת הבריאה עוד לא הסתיימה כאן והפעילות הוולקנית רוחשת ומבעבעת. באופן מסורתי, כשהדייגים בים מבחינים שמי הים מתחילים לבעבע ולהעלות קיטור בנקודות מסוימות, זהו סימן להתפרצות געשית אפשרית, ומי יודע, אולי עוד ייוולד פה אי חדש.


לכל אי יש צבע

המשורר והעיתונאי הפורטוגזי ראול ברנדאו (RAUL BRANDÃO) שטייל בארכיפלג בקיץ 1924, כה הוקסם מהמראות ומתושבי האיים, עד שבעקבות המפגש הוא פרסם את יצירתו "האיים הלא ידועים" (As Ilhas Des Conhecidas), שבה העניק לכל אי צבע משלו. יצירתו נחשבת לאחד מתיאורי המסעות היפים שיש, ועד היום נהוג לקרוא לאיים על שם צבעיהם.

אז מי גילה את האיים האזוריים? יש חוקרים המשערים שהיו אלו דווקא הסינים. לדעת אחרים הפיניקים והקרתגנים הגיעו לכאן מתישהו באלף הראשון לפני הספירה והותירו מטבעות וכתובות חרותות בסלע. ומתי בדיוק דרך פה הפורטוגזי הראשון? האם היה זה דיוגו דה סילבס (Diogo de Silves) ב-1427? או שמא גונזלו ווליו קברל (Gonçalo Velho Cabral) ב-1431?

מה שברור, הפורטוגזים הם שגילו מחדש את האיים בעידן התגליות הגדולות, והדבר הראשון שעשו היה לברא ולשרוף את היערות הטבעיים למען גידולים חקלאיים. הם שתלו קנה סוכר ואז חיטה שכל כך הצליחה עד שבתקופה מסוימת האזוריים נחשבו כמעט אסם התבואה של אירופה. בהמשך שתלו גפנים, תפוזים, תה, וכיום ענף החקלאות העיקרי הוא בקר לחלב.

אחרי שסיימו לשרוף את היערות הטבעיים, נזכרו שהם בעצם חובבי טבע ונטעו ברחבי האיים יערות של ארז יפני (Cryptomeria japonica) הגדל על הצוקים החופיים, על זרמי לבה, מדרונות יבשים, בתרונות עמוקים, בקלדרות ובגאיות. למרבה השמחה באיים צומחים עדיין עצים אנדמיים כמו Erica azorica, עצי דפנה (Laurasilva), וסוקולנטים ענקיים הנקראים דרקונית הדרקון (Dracaena draco).


סאו מיגל (São Miguel) , האי הירוק

גשם דקיק ירד. עמדנו מול פסלו של לואיש דה קמואש (Luís de Camões), המשורר הפורטוגזי הנפלא בן המאה ה-16. פדרו, המדריך המקומי, הקריא קטע מתוך עבודתו האפית Os Lusíadas. "כאן המקום שבו מסתיימת היבשה ומתחיל הים שאין לו סוף", כתב קמואש כשהשקיף מערבה מקאבו דה רוקה, מצוק הנמצא ממערב לליסבון. פרוש קטן (Azores bullfinch, ציפור אנדמית לאיים האזוריים) זימר בצמרת העץ.

בירת האי, פונטה דלגדה (Ponta Delgada) משמשת גם כבירת האיים האזוריים כולם. תחילתה של האדריכלות האזורית באדריכלות דתית והיא מתאפיינת בשילובים של לבני סיד לבנות ולבני בזלת שחורות. כנסיית סן סבסטיאן היא החשובה בעיר והיא בנויה בשילוב של סגנונות שונים, מגותי ועד רנסנס. את הכניסה מעטרים פיתוחי אבן בצורת קשרים וחבלים - אלמנטים מובהקים מעידן התגליות הגדולות, כשפורטוגל הייתה אימפריה ימית אדירה. זהו סגנון מנואלי, על שם המלך מנואל שמלך בין השנים 1521-1495 וכונה "בר המזל" שכן בתקופתו התרחשו גילוי ברזיל והדרך הימית להודו.


saudade

האווירה בעיר מנומנמת, נינוחה כזאת. שאלתי את פדרו האם תושבי האיים מרוצים מחייהם. "למדנו להבין שיש לנו טבע נפלא ושקט, ועל כן חיינו רגועים וטובים", ענה. במאות עברו לכל משפחה היו בעל או בן שהפליגו למרחקים והמשפחות חוו שבועות וחודשים ארוכים של אי ידיעה, של פחד מצמית ושל ספק מכרסם אם בן המשפחה שהלך אי פעם יחזור.

ליאור, המדריכה שלנו השמיעה שיר יפהפה של זמרת הפאדו אנה מורה. באיים האזוריים ההוויה הכה פורטוגזית של saudade - מצב נפשי של נוסטלגיה, געגועים צובטים למשהו או למישהו ומלנכוליה עמוקה – מוחשית שבעתיים.


המטבח של באבא יאגה

אזור פורנש (Furnas) הממוקם במרכזו של סאו מיגל הוא בעצם קלדרה עם אגמי מים מתוקים ומעיינות חמים. רבים מגיעים להתבוצץ בבריכות שמקור המים בהן הוא באותם מעיינות. המים החמים מדיפים ריח גופרית דו מימנית וצבעם החום-כתום עלול להפוך בגדי ים בהירים לחלודים. אבל, על פי מביני עניין אם תטבלו בהם תצאו צעירים בעשר שנים לפחות. לא תיכנסו?

באתר שנראה בחלקו כמו המטבח של באבא יאגה, המכשפה מן האגדות, מטמינים באדמה הלוהטת סירי ענק שבהם מתבשל הקוזידו (Cozido), מן גרסה מקומית של חמין עם סוגי בשר שונים, נקניקיות, ירקות שורש וכיוצא באלו. הנזיד שהתבשל בחום של כ-250 מעלות במשך כחמש-שש שעות, מוגש במסעדה שבאתר ומהווה אטרקציה תיירותית.


למחרת, ביום אפור, הגענו לנקודת התצפית Sete Cidades (שבע הערים) שבמערב האי, הנחשבת לאחת מהיפות באיים. עננים שטו מעל לגבעות ומעל לגו ורדה (האגם הירוק) ולגו אזול (האגם הכחול). האגדה המקומית מספרת על נערה יפהפייה ממשפחה ענייה ונסיך ממשפחה עשירה, שהתאהבו. הם התחבאו ביערות ונפגשו בסתר, אך כפי שקורה באגדות נאלצו להיפרד. הדמעות מעיניה הירוקות והדמעות מעיניו הכחולות כים יצרו שני אגמים. למה ירוק? בשל הירוק של העצים המשתקף במימיו. ומדוע כחול? כי הוא עמוק יותר ואין סביבו עצים.


טרסירה (Terceira), האי הסגול

הליצנים אומרים שאם צילמת תמונה באזוריים - צילמת פרה מהולנד, פרחי הורטנסיה מיפן ופרחי ג'ינג'ר לילי מהרי הימליה. השפעתם של הפלמים שהתיישבו באזוריים במאות עברו מורגשת פה היטב. הם הותירו חותם במשק הפרות שלהם, בלבוש, ב-DNA (עיניים כחולות), בתעשיית האינדיגו ובטחנות רוח אדומות. ההורטנסיות, שהובאו מיפן לסימון חלקות השדה נחשבות בעיני התושבים למפגע אקולוגי, כמו גם הג'ינג'ר לילי Ginger Lilly)) הפורחים בצהוב מעודן ואם נוגסים מהעלי הטעם אכן מזכיר ג'ינג'ר. את התיירים הפרחים דווקא משמחים מאוד, ובמיוחד פרחי ההורטנסיה בצבעיהם שובי העין שנעים בין לבן לסגול, לוורוד לכחול ולאדמדם, תלוי בחומציות הקרקע. ואם לא די בכך, פרחי בלה דונה שהתושבים טורחים לשתול באלפיהם צובעים את צדי הדרכים והגינות בוורוד.

בירת האי היא אנגרה דו הרואישמו (Angra do Heroismo). הכיכר העתיקה המרכזית של העיר (Praca Velia) חודשה במאה ה-19 ורוצפה שחור-לבן מעשה ידי אמן, שהצליח לשוות לזוויות הישרות תנועת גלים. קתדרלת Sao Salvador, שנחרבה ונשרפה ברעידת אדמה מחרידה שהתחוללה ב-1 בינואר 1980, נבנתה מחדש והיא סמל להתחדשות. הציורים המודרניים והנועזים שבכנסייה מיוחדים בתכלית, והכיכר כולה נמצאת ברשימת אונסק"ו. בקפה Athanasio שמול הקתדרלה אפשר לטעום את עוגיות Dona Amelia האופייניות למקום. הן עשויות ממולסה, קמח, סוכר, חמאה, ביצים וקינמון, זרויות צימוקים וטעמן עשיר ומנחם.

מרוצי הפרים המתקיימים בעיר באופן מסורתי מהווים מוקד משיכה לתיירות פנים. גי, המדריך המקומי, סיפר בגאווה שהוא משתתף קבוע במרוץ ולא פעם פר הצליח לנגוח באחוריו. "נשים לא משתתפות במרוץ הזה", אמר בחיוך, "הן חכמות מדי בשביל השטות הזאת". שלא כמרוץ הפרים בפמפלונה שבספרד, שם הם חופשיים לשעוט בעקבות המצ'ואים, כאן הפרים קשורים בחבלים ארוכים האחוזים בידי גברים, מה שלא מאפשר להם לשעוט בקלות בעקבות הגברברים.


כמו גיבורה בסרט פעולה

צילום: יורם הדר

מנקודת התצפית Serra do Cume החלקות החקלאיות שבעמקים למטה נראות כמו quilting (שמיכת הטלאים האמריקאית המפורסמת) יפהפה.

אחד האתרים המיוחדים באי לטעמי הוא Biscoutus. תבנית הנוף של צוקי הלבה השחורים מזכירה תבנית לאפיית ביסקוויטים, שהמלחים נשאו עימם להפלגות הארוכות כצידה, ומכאן שמו של האתר. נכנסתי לבריכות הטבעיות שיצרו צוקי הלבה המשוננים בחופי האי. השחייה בבריכות בין חודי בזלת שעליהם מתנפצים בעוצמה גלי האוקיינוס היוצרים מערבולות, גרמה לי להרגיש כמו גיבורה בסרט פעולה (הסרטון בסוף...). סרטן ענקי בצבעי הפחדה זוהרים ורגליים שעירות, נעלם בסדק.

המשכנו ל-Algar do Carvão (מערת הפחם). ב-1893 חקלאים באזור גילו במקרה בור באדמה. התברר שהחלל הענקי הוא מנהרת לבה דרכה התפרצו בעבר הרחוק זרמי הלבה שהמטיר הר הגעש. כשיורדים בארובה הגעשית המרשימה אי אפשר שלא להיזכר בפרופסור אוטו לידנברוק ואחיינו אקסל, גיבורי ספרו הבלתי נשכח של ז'ול וורן, "מסע אל בטן האדמה".


סאו ג'ורג' (Sao Jorge), האי החום

יודעים מה זה פאג'ה ( Fajã )? זהו המונח הפורטוגזי לתופעה גיאולוגית האופיינית במיוחד לאיים האזוריים ומוכרת גם באי מדירה ובאיים הקנריים. בסאו ג'ורג' הנקרא גם אי התנין על שום צורתו, הפאג'ות הן חלק מהנוף. פאג'ה נוצרת כאשר צוק קורס אל תוך הים בעקבות התפרצות של לבה או מפולת אדמה. כוחות הבלייה משטחים את הצוק ועל גביו נוצר משטח פורה שמצדו האחד ים ומצדו השני צלע הר.

במשך דורות תושבי סאו ג'ורג' עיבדו את אדמות הפאג'ות, שהדרך המסורתית היחידה להתנייד ביניהן הייתה כרוכה בטיפוס מפרך או בדרך הים. בגובה של כ-800 מטר, Paja dos Vimes היא אחת מהמרשימות באי. הטיפוס אליה תלול מאוד ואני חושבת שאפילו האוטובוס שלנו הזיע בדרך אליה. למרות הקושי יושבי הפאג'ות מצליחים לגדל בהן תירס, יאם (פקעת מאכל),שעורה, ירקות שונים ואפילו שיחי קפה.

אבל עיקר פרסומו הקולינרי של האי בא לו מגבינת סאו ג'ורג' המיוצרת בו והיא אכן מצוינת. זללנו גם עוגיות Especies האופייניות למקום ומעוצבות כפרסה. כל עוגייה נעשית בעבודת יד. המילית עשויה קמח תירס בתוספת קינמון, וניל וציפורן – זכר לספינות שעגנו כאן בדרכן חזרה מאסיה ומאפריקה כשהן עמוסות בתבלינים יקרים.



פיקו (Pico), האי השחור

המעבורת עגנה בנמל העיירה Madalena. אד ערפילי לבן התיישב על הבזלת השחורה ויצר מראה מיוחד, שהועצם על ידי שיחים עם פרחים בצהוב מסנוור. אדמת הלבה הפורייה נמצאה כבר במאה ה-16 כמתאימה לגידול גפנים: האדמה הבזלתית הכהה משחררת בלילה את החום שנאצר בה ביום, הגדרות שנבנו בעמל מלבני הבזלת מהוות מחסום בפני רוחות הים והטל הנאגר בסדקים מספק לגפנים לחות.

בעבר הכול נעשה פה בידיים – הקטיף, נשיאת סלי הענבים על הראש ברגליים יחפות (רק בעלי אמצעים יכלו לרכוש או לתפור נעליים מעור) או בעגלות רתומות לשוורים. אורכן הכולל של גדרות הבזלת נאמד ב-80 אלף קילומטר, ובזכות שיטת הגידול הייחודית האתר נמצא ברשימת אונסק"ו. היו זמנים שבהם יינות פיקו נחשבו לסמל סטטוס. מספרים שבמרתף היינות של הצאר ניקולאי השני לבית רומנוב נמצאו בקבוקי יין מפיקו.

כנימת הפילוקסרה שפגעה בתעשיית היין באירופה במאה ה-19, כילתה כמעט את כל הגפנים באי. רק במאה ה-20 חזרו המגדלים לנטוע את ענבי Verdelho המסורתיים, והיין המופק מהם נחשב לשם דבר. מהסוכר שנותר מהפקת היין מזקקים אקווה דנטה עם אחוז אלכוהול גבוה מאוד. אנחנו התמכרנו דווקא ל-kima, משקה קל המופק ממרקוז'ה (Maracuja, פרי ממשפחת ה-Passion fruit), הפופולרי מאוד בכמה ממדינות דרום אמריקה ובאיים האזוריים.


מצלמות במקום צלצלים

סאו רוק דה פיקו (Sao Roque do Pico) היא עיירה בצפון האי. בעבר המקום שימש מרכז לציד הלווייתנים ועל החוף פעלו חמישה מפעלים לעיבוד אותם מלכי האוקיינוסים, שהמין האנושי כמעט והמיט עליהם כליה. כלכלת הלווייתנים מוחשית פה עד אימה, ובמוזיאון המקומי מוקרן סרט מצוין על חייהם של ציידי הלווייתנים באי. מהלווייתנים הפיקו בעיקר שומן וגם חומרי גלם לתעשיות הבשמים והדשנים. אחד ממשורריה של פורטוגל תיאר את ריח העור החרוך והשומן השרוף שקידמו באותם ימים פני כל

מבקר באי. תודה לאל, כיום המבקרים מגיעים חמושים במצלמות במקום בצלצלים. לעת שקיעה רצנו לצפות בהר פיקו שהציץ עלינו מתוך העננים. השחור של הבזלת והאדום שבו צבועים הבתים הופכים את המראות באי לדרמטיים.


פייאל (Faial), האי הכחול

במרחק של 15 דקות הפלגה מפיקו נמצא האי פייאל. בבוקר יצאנו ליופי של טרק. טיפסנו במעלה גבעה המשקיפה על הבירה Horta ונמל Porto Pim. לפתע התגלה לנו במלוא הדרו הר הגעש המפורסם באי הסמוך פיקו. ההר השחור כל ימות השנה התכסה לכבודנו במעין "שמשיית עננים" לבנה.

לפייאל היסטוריה גיאולוגית סוערת. בתחילה היו פה שני איים, אך התפרצות וולקנית בסוף המאה ה-17 "הלחימה" את השניים וכך נולד פאייאל. בשנים 1957-1958 התחוללה פה התפרצות נוספת שנמשכה 13 חודשים תמימים ושבמסגרתה נוספו כ-2.5 קילומטרים רבועים לשטחו של האי. התושבים, שחלקם המשיכו להתגורר פה במשך אותה שנה זכו לצפות בהצגה הכי טובה בעיר – כיצד האי ממשיך להיבנות מטונות הלבה המתפרצת, ובהיווצרותו של הר הגעש קפליניוש (Vulcan Capelinhos) במערב האי.

קפליניוש הוא חלק מחצי האי קפלו (Capelo), שכולו רוחש פעילות וולקנית, קלדרות וחרוטים של הרי געש. Caldeira Volcano נמצאת בגובה של כ-1,000 מטר מעל פני הים, קוטרה כשני קילומטר ועומקה 400 מטר. המבנה שלה שהוא שקערורי במיוחד, כולא את הערפילים, וכשהם מרחפים בתוכה המראה פשוט מופלא. המקום מושך תיירים רבים, אך שווה לחכות לרגע של חסד כשאתם שם לבדכם, ולחוות שקט מוחלט ותחושה כמעט מיסטית.

בקפליניוש פועל מוזיאון המחזיק תצוגה מעניינת של מינרלים, הסברים על התופעות הגיאולוגיות שיצרו וממשיכות ליצור את האזוריים וסרטים הממחישים את עוצמת ההתפרצויות הוולקניות.

מזג האוויר האפור בחוץ התמזג עם האפור של האפר. בשל ההתפרצות, המגדלור שעמד פעם על חופו הסלעי של האי ניצב כיום במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף, כמו רץ בודד על לוח השחמט. טיפסתי עליו, עמדתי על המרפסת מתחת לפנס שפעם האיר את דרכן של הספינות וניסיתי לדמיין את ספינותיו של קולומבוס עושות את דרכן אל האיים האזוריים באחת מהפלגותיו באוקיינוס האטלנטי. להיסטוריה של המגדלור: טלי קורן בפוסט "מגדלים של אור".




הדרכה: ליאור מורג

ארגון: אקו טיולי שטח

האיים האזוריים ( Azores) שייכים לפורטוגל, אך מהווים אזור אוטונומי. הארכיפלג, הנמצא במרחק של כ-1,400 ק"מ מערבה מליסבון מונה 9 איים

גיאולוגיה: גיל האיים כ-4.5 מיליון שנים

שטח כולל: 2,350 קמ"ר

מספר תושבים: כ-240,000

כלכלה: חקלאות (במיוחד בקר וייצור חלב) ותיירות במספרים גדלים והולכים

קבוצת כדורגל: סנטה קלרה

תעבורה: טיסות ומעבורות

אקלים: סוב טרופי. זרם הגולף העובר בקרבת האיים גורם לטמפרטורות נוחות הנעות בין 13 מעלות בחורף ל-23 בקיץ בממוצע. עם זאת, במקומות הגבוהים והחשופים הרוחות עלולות להיות מאוד חזקות

פעילויות: טיולי הליכה ברמות שונות, טרקים כמו טיפוס לפסגת הר פיקו; הפלגות קצרות לצפייה בלווייתנים, דולפינים ויצורים ימיים אחרים; סיור במטעי התה באי סאו מיגל, פסטיבלים שונים ועוד

צילומים: גליה גוטמן, יורם הדר, ויקיפדיה


חבל שתפספסו את הסיפורים שלי, הרשמו וניפגש במייל