• גליה גוטמן

דרך המשי שלי

טורקמניסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן, קירגיזסטן. מסע אישי


חומת חיווה, אוזבקיסטן

ביולי 1941, כשהדי הפגזות הצבא הגרמני כבר נשמעו היטב, עזב בחור צעיר את עיירת הולדתו בפלך לבוב שבפולין (כיום אוקראינה המערבית) והחל לנוע מזרחה. כך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החל מסע הנדודים של אבי על-פני אסיה התיכונה, עם עוד עשרות אלפי פליטים שנסו על חייהם - ברגל, בעגלות רתומות לסוסים, ובעיקר ברכבות משא שנעו על-גבי מערכת המסילות המסועפת.

הסיפורים של אבי על מחוזות דרכי המשי של מרכז אסיה הילכו עליי קסם. גדלתי על המראות של הסְטֶפּוֹת, אותן ערבות רחבות ידיים בקזחסטן, על הטבע הנהדר ועל גובהם הנשגב של הרי השמיים בקירגיזסטן, על כיפות הטורקיז האגדיות של ערי אוזבקיסטן, על מדבר החולות השחורים, על טעמם של המשמשים והאבטיחים שאין מתוקים מהם בעולם, על הנהרות אמו דריה וסיר דריה הכבירים, ועל ימים שבהם כדי לשרוד הוא היה מודד קרקעות, סבל, ואפילו נגן באופרה הקזחית.

לפני כמה שנים יצאתי למסע משלי, בעקבות רסיסים של סיפורי ילדות, לראות ולחוות את המקומות מהסיפורים של אבא.


פולחן אישיות סוריאליסטי

בדרך למטוס ראינו את הנשים הטורקמניות בשמלותיהן הארוכות ובמטפחותיהן הצבעוניות הקשורות על שערן. גם אנשי עסקים שעיקר עיסוקם בנפט המתינו לטיסה לטורקמניסטן, ארץ של חולות שחורים בשממה של מדבר קראקום(Karakom).. באמצע הלילה, בליבה של ערבה אפלה נגלתה מן האוויר עיר מוארת להפליא, עם מבנים חדשים ומפוארים ושדרות רחבות שחלקן אינן מובילות לשום מקום. כמה דקות אחר כך נחתנו באשגבט (Ashgabat), בירת טורקמניסטן. העובדה שרבים מבנייני הפאר המוארים עמדו ריקים מדיירים הוסיפה ממד סוריאליסטי לחוויה.

ילנה, המדריכה המקומית, בת לאם רוסייה גיבורת ברית המועצות ולאב טורקמני, שיבחה בחיוך דק את הנשיא גורבנגולי ברדימוחמדוב (Gurbanguly Berdimuhamedow) ואת קודמו ספרמורט ניאזוב המנוח, שהכתיר את עצמו לטורקמן באשי, ראש האומה הטורקמנית. במסגרת פולחן אישיות, ביזארי אפילו במושגי אסיה התיכונה, הוא ציווה לקרוא את חודשי השנה על שמות קרובי משפחתו (ינואר נקרא - איך לא - טורקמן באשי), אסר על מופעי אופרה, בלט וקרקס ובנה מונומנטים מטורפים ששיאם בכיכר הניטרליות שם ניצב פסל מזהב יצוק בדמותו שעוקב אחר מסלולה של השמש והמתנשא לגובה של כ-15 מטרים.

הנשיא הנוכחי ביטל אמנם חלק מן הגזירות שהטיל קודמו - חודשי השנה חזרו לשמות הנהוגים בעולם והותר אינטרנט במשורה - אך בפועל הוא ממשיך בדרך דומה ומפתח במרץ עיר בירה עתידנית שכמעט נוגעת ברכס קופט (Kopet Dag) . מעבר לו, במרחק של כארבעים קילומטרים, שוכנת איראן. על אף הגבלות שונות, הטורקמנים נוסעים לאיראן לשופינג, ותיירים איראנים מגיעים לאשגבאט לשחק בקזינו, לשתות ולהתהולל. השכם בבוקר נשים עם מטאטאי זרדים טאטאו את צדי הכבישים. אשגבאט, יציר כפיו של טורקמן באשי, הפכה תחת ידיו מעיירת נפט מאובקת לקריה של שיש וקרמיקה, כסף וזהב, ומזרקות המוזנות באמצעות תעלות מהנהר אמו דריה המרוחק מאות קילומטרים, ובמי מעיינות ובארות שנקדחו סביב העיר.


פטמת הסוסה

תושבי המדינה מתגוררים בחלקם בערים, אך רבים מהם עדיין נוודים שעיקר פרנסתם על כבשים וגמלים. הנשים הטורקמניות נחשבות לאורגות השטיחים מספר אחת של אסיה התיכונה. הילדה מתחילה לארוג כבר בגיל שש, ובהגיע המחזור הראשון היא תציג את יצירת הביכורים שלה. כנדוניה היא תארוג שטיח לפי כישרונה ומזגה ותשבץ בו מוטיבים המעידים על חבל הארץ שבו נארג. לא כל הצעירות של טורקמניסטן נשמעות למסורת העתיקה הזו, ובערים הגדולות הופכים המנהגים האלה לנחלת העבר. ביקור במוזיאון השטיחים באשגבאט, שבו תצוגה מרתקת של שטיחים מרחבי המדינה, הוא חוויה.


היה חם בחוץ. נערות זקופות בשמלות מסורתיות צחקקו לעומתנו. בשוק גוליסטן (Gulistan ) מוכרות בשמלות צבעוניות ושיני זהב הציעו משמשים בטעם אלוהי, אבטיחים נוטפי סוכר, ירקות, קוויאר, צימוקים עסיסיים הנקראים "פטמת הסוסה", לימונים כתומים וגזרים צהובים. גבניות צרו כדורי גבינה, צועניות עם מחתות רוחשות פיזרו קטורת למזל וברכה. יפהפיות מקומיות עם גבות מחוברות בעיפרון מכרו בדים של אלף לילה ולילה, ונשים חייכניות ובריאות בשר אפו מעין פיתות על דפנותיו הלוהטות של תנור חרס. אי-אפשר לדמיין את אסיה התיכונה בלי השווקים שלה.


גבעת הנשים המתגלגלות

את הדרך לקוניה אורגנץ' (Konya Urgench), מהחשובות בערי דרכי המשי של אסיה התיכונה, עשינו בטיסה. גם במטוס התנוסס תצלומו של הנשיא מוחמדוב, צעיר נצחי עם בלורית של כוכב קולנוע. טסנו מעל מדבר קראקום ומעל נווה המדבר של עמק חורזם (Khorezm) רחב הידיים, המקבל את מימיו מרחוק, מהנהר הגדול אמו דריה. במבט מלמעלה אפשר היה לדמיין שיירות של סוחרים נעות על נתיבי הסחר הקדומים של דרך המשי, שחיברה בין סין לאירופה.

אורחות הגמלים והפרדות שפסעו על דרך המשי הובילו לא רק מוצרים וסחורות אלא גם רעיונות, אמונות ודעות ששינו את התרבויות אשר צמחו לאורכה. הסחר היבשתי הזה נמשך עד המאה החמישית לספירה והתכווץ מאוד עם נפילת האימפריה הרומית - אחת היבואניות הראשיות למוצרי מותרות אקזוטיים.


מעבר לכביש מתרוממת גבעה ששמעה נודע למרחוק. מאות נשים פוקדות אותה וטומנות בין אבניה חפצי תינוקות כמו עריסות זעירות וצעצועים - סגולה לפרי בטן. בחורה צעירה טיפסה על הגבעה ובידיה מנחה לאימאם המקומי. היא ישבה, עצמה עיניים בכוונה גדולה, חלצה נעליים, ואחרי שקיבלה ממנו ברכה ודחיפה קלה התגלגלה במורד הגבעה במהירות ובאמונה עמוקה וכואבת.

איכשהו כיוונה עצמה לקבר הימני שלמרגלות הגבעה - סימן לבן. לו הייתה מתגלגלת אל הקבר שמשמאל הייתה זוכה בבת, ומי שמוצאת עצמה בין שני הקברים מוטב שתתגלגל שוב. בפנים מיוסרות היא גררה את עצמה במעלה הגבעה והלכה לה. אחריה הגיעה בחורה נוספת. האימאם לא נותר מחוסר עבודה.


צריחי שחמט בירוק וטורקיז

חצינו לאוזבקיסטן. הבלגן, הדוחק והטפסים בגבול הם חלק בלתי נפרד מהחיים כאן. לפנות ערב הגענו לחיווה (Khiva) פנינה אמתית על דרך המשי, בוהקת בשקיעה, צריחיה כמו משחק שחמט בטורקיז ובירוק והיא חיה ותוססת. המינרט הקצר (Kalta Minor ) שנבנה במאה ה-19 ניצב בחזית המדרסה הגדולה בעיר. אף שבנייתו לא הושלמה מעולם, אין יפה כמוהו בכל מרכז אסיה. הוא תוכנן להיות הגבוה בעולם האסלאמי, אך בנייתו נעצרה עם מותו של שליט העיר, החאן אמין מוחמד.

אל חואריזמי

באיצ'אן קאלה (Itchan Kala ), העיר הפנימית ההיסטורית של חיווה, חי לו חיי נצח אל-ח'ווארזמי, המלומד, האסטרונום והגיאוגרף הפרסי שנולד בה לקראת סוף המאה השמינית ועל-שמו קרוי מושג האלגוריתם. על שפת בור המים היפה בפתחו של המאוזוליאום על שם פחלוואן מחמוד - פילוסוף, איש הגות סופי ומתאבק שפעל כאן במאה ה-13 - נאסף קהל של נשים. הן לגמו ממי הבאר והיזו ממימיה על תינוקותיהן. עד היום זהו יעד מרכזי באוזבקיסטן לצליינים המגיעים לבקש ברכה, מזור ואושר. משפחות פסעו יחפות אל פנים המאוזוליאום המהמם ביופיו, קיבלו ברכה מהאימאם וגמלו לו בעין יפה בדברי מזון ובמזומנים.


בוכרה היפה

הדרך לבוכרה ארוכה, רצופה בתים קטנים, גפנים, עצי צפצפה וערבה, שיחים עם פרחים ורודים, תעלות מים, עמודי חשמל, ופה ושם נקודת יישוב. כשחצינו את נהר אמו דריה הלב החסיר פעימה. הוא רחב ידיים ממש כמו בסיפורים של אבי. מצדו האחד של הנהר מישורי האין-סוף של מדבר החולות השחורים קראקום, ומצדו האחר המדבר האדום קיזילקום.

ירח כתום התלקח מעל העיר. סביב בריכת Lyab-I-Khauz - שריד למערכת מפוארת של מיזוג אקלימי יחיד מסוגו ואחת משמונה ששרדו את ההרס הסובייטי - ניצבו שולחנות מסורתיים הנראים כמו מיטות עץ מחופות שטיחים. עיר שלמה נושמת כאן עשן שישליק, מפצחת חרצני משמש מיובשים, שותה ורוקדת. בתוך דקות מצאנו את עצמנו רוקדים ומשיקים כוסיות וודקה בתוך השמחה העממית הזו. אנשים מאירי פנים הם תושבי מרכז אסיה.

Photo: Uzbek Travel

ביום שורר כאן חום יבש. נערות אוזבקיות עם שמשיות צבעוניות פסעו על רקע חזיתות המדרסות שאריחיהן פיקסלים של יופי בגוני כחול-ירוק-סגול-צהוב. בצל עצי התות העתיקים שיחקו זקנים שחמט בכריעה ואומנים ריקעו נחושת בנקישות פטישים. מצודת ארמון האמירים (Ark) , מינרט קאלון (Kalon) העצום והמסגד הענקי בעל כיפת הטורקיז הם מראה בלתי נשכח של יופי והרמוניה.


אני צאצאית של טימור לנג?


סמרקנד

צפונה מבוכרה נמצא ערוץ סארמיש (Sarmish) שבו ציורי סלע המתארים בעלי חיים וסצנות של ציד. כמו בגלריה קדמונית מוצגים כאן מעשי ידיהם של נוודים קדמונים על דרכי הסחר. זהו פארק לאומי, וביום ראשון תושבי האזור יצאו לפיקניק, שתו משהו ואכלו תות עץ לבן שטעמו גן עדן. ישבתי עם הנשים, צוחקת איתן כאילו מבינה כל מילה. בת כמה את, התעניינו, עמדו על כך שאנחש את גילה של כל אחת מהן ופרצו בצחוק בכל פעם שניחשתי. נקבתי בכוונה במספרים נמוכים בעשר שנים ממה שחשבתי באמת, ולפי תגובותיהן היה נדמה לי שדייקתי. הגברים שיחקו שש-בש ודמקה ומזגו לי ערק.

אם ערי דרך המשי של אסיה התיכונה הן קרעי אגדה, סמרקנד היא שחרזדה. יש בה כיפות טורקיז חלומיות שצורתן כשל בצל וכל קסמי המזרח כמו קמים בה לתחייה. ישבנו בצלו של עץ תות מול המאוזוליאום המהמם ביופיו גורי אמיר (Gur-e-Amir) , אותו בנה לעצמו השליט האדיר טימור לנג (טימור הצולע). לפי גרסה אחרת, הוא בנה אותו לזכר נכדו האהוב שמת ב-1403.

טימור לנג (צילום: ויקיפדיה)

בילדותי שמעתי סיפורים על טימור לנג, שבמאה ה-14 הטיל את חיתתו על עולם ומלואו, הרס עד היסוד רבות מעריה של אסיה התיכונה, ובנה אותן מחדש בסגנון ובפאר שאין שני להם. לולה, המדריכה החיננית שלנו, סיפרה שמוצאו של טימור הוא משבט בָּרְלָס, כשם נעוריי מהבית. אבא שלי אהב להתלוצץ ולספר שאחד מאבות אבותיו, אדם בשם ברלסינה, היה יועץ בחצרו של ג'ינג'ס חאן. סגרתי מעגל?


והיום איננו כלה

אני הכרתי אותה מהסיפורים של אבא בשמה הקודם פרונזה (Frunze) על שמו של גנרל רוסי מהולל. ב-1991, עם התפרקותה של ברית המועצות, היא חזרה לשמה המקורי בישקק, הלוא היא בירת קירגיזסטן. הנוסעים שישבו אתנו במטוס נשאו בידיהם סלים עם דובדבנים, ביצים ולחם. נחתנו בנמל התעופה מאנאס (Manas) שנקרא על-שמו של הגיבור הלאומי האפי הקירגיזי בן המאה העשירית. אף שאיש אינו יודע כיצד נראה ואם בכלל היה, פסליו מקשטים את כיכרות בישקק ועל-שמו נקראות האוניברסיטה והשדרה הראשית של העיר. גם פסל אדיר של לנין, האל שירד מגדולתו, ניצב בכיכר הראשית הנקראת אלה טו (Ala Too).

מחלון המלון נשקפים הרי טיאן שאן, הרי השמיים שאבי כה הוקסם מהם. על פסגותיהם נחו סרטים לבנים של שלג. כשרואים את חומת ההרים האדירה הזו, המפרידה בין קירגיזסטן למערב סין, מבינים מדוע נותרה סין כה מבודדת במשך אלפי שנים.

נסענו מזרחה לאורכו של עמק הנהר צ'ו (Chu) . כמה יפה קירגיזסטן וירוקה. חלפנו על-פני הדאצ'ה (בית נופש) של הסופר הקירגיזי צ'ינגיס אייטמטוב, שספרו "והיום איננו כלה" הפך כבר מזמן לקאלט. אייטמטוב, שנפטר ב-2008, נקבר במרחק של כמה עשרות קילומטרים מכאן בAta Beiit , אתר הנצחה לאומי בהרים.

באפרים הירוקים שליד אגם איסיק ( Issyk Kul ), מפניני הטבע של קירגיזסטן, שיחקה חבורת נערים על סוסים. הפרשים הצעירים האלו שנולדו על האוכף, ניסו לחטוף זה לזה פגר של כבש. כל עם ומשחקי הילדות שלו. שתי מקומיות נלבבות כיבדו אותי בקומיס (חלב סוסה מותסס, המשקה המסורתי של עמי מרכז אסיה). זה טוב לבריאות, אמרו.


ארץ של נפט וזהב

אחרי ארבע שעות של חום ובלגן במעבר הגבול הגענו לקזחסטן, ארץ של נפט וגז, זהב ועופרת, טיטניום ומרבצי אורניום. הדרך לעיר אלמטי (היא אלמה אטא ההיסטורית) היא דוגמית לסטפות של קזחסטן - ערבות בלי קץ ובלי סוף, עם הנוף הכי חדגוני בעולם של מישורי עשב, הרים במרחק, להקות של עורבי מזרע, ובאביב פרחים משובבי נפש.

מכל ארצות אסיה התיכונה, השיעור הגבוה ביותר של נוודים נמצא כאן, במקום שבו התפתחו העמים מגדלי הסוס. נצבט לי הלב. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפוריו של אבא על ליקוי החמה המלא בצהרי יום, שהתרחש תוך כדי נדודיו בליבה של ערבה בלתי מופרעת, על הבהלה שאחזה בשל כך בבעלי החיים סביב, ועל הקזחית שעשתה לו כבוד והציעה לו מיטה על גבי דלת ישנה ביורטה (אוהל) שלהם. באותן השנים הוא ניזון בעיקר מקומיס ומגבינות קשות כאבן, ומאז ועד יום מותו לא טעם יותר חלב ויוגורט.

אם בערבות קזחסטן דוהרים סוסים, באלמטי - עיר ענקית המפתיעה במבניה האולטרה מודרניים, בשדרותיה הרחבות ובגניה המטופחים - דוהרות מכוניות. בעיר שבמאה ה-12 שגשגה על דרך המשי זורמים כיום מיליון ומשהו כלי רכב, מקור לא אכזב לזיהום אוויר. אסטנה היא בירת קזחסטן (מ-1998), אבל אלמטי הייתה ועודנה בירתה התרבותית של המדינה.

בפארק פנפילוב הנהדר ניצבת אנדרטה רבת עוצמה לזכר הגנרל הרוסי עטור התהילה איוואן פנפילוב. הוא היה מפקד הדיוויזיה שהגנה על מוסקבה בפני הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, עמידה הרואית של מעטים מול רבים. ישראלים רבים גדלו על המיתוס ועל הספר, שחולק בשעתו בפלמ"ח ובצה"ל כמודל חיקוי. לך תסביר את זה לזוגות הצעירים שהגיעו לפארק ביום כלולותיהם כדי להניח זר פרחים לרגלי האנדרטה.



בזכות רכבות המשא הרוסיות

במשך השנים שמעתי מאבי סיפורים על גלגוליו באותה התקופה. הם היו כה מלאי חיים, צבעוניים ולעיתים קרובות משעשעים, עד שבילדותי קינאתי בו על מסע ההרפתקאות המופלא הזה. את הרעב, התלאות הבלתי אפשריות והפרידה מהמשפחה שהשאיר מאחור, הוא הבליע בין השורות. מהחפצים שהיו עמו בתרמיל הקטן, שרדו תעודת הבגרות שלו, הדיפלומה מהאוניברסיטה היגילונית בקרקוב וכמה תצלומים של בני משפחתו, שנספו כולם.

הוא ניצל בזכות ההחלטה לברוח, בזכות רכבות המשא הרוסיות שנעו מזרחה. רכבות רבות נוסעות עדיין על גבי מסילות הברזל של אסיה התיכונה, נושאות סחורות וחומרי גלם לאורכן ולרוחבן של המדינות שבהן ביקרנו. בכל פעם שראינו רכבת משא, שקרונותיה רבים מספור והיא מתגלגלת לאיטה על הפסים, לא יכולתי שלא לחשוב שאולי על המסילה הזו בדיוק אבא שלי נסע אי אז, בזמנים שנראים היום כמו לקוחים מכוכב אחר.


בשוק באורגוט, אוזבקיסטן

צילומים: גליה גוטמן