לארץ ציפור גן העדן

מֵעֵבֶר לַיָּם,

מֵעֵבֶר לַיָּם, -

הֲתֵדְעוּ צִפּוֹרִים

הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?

מֵעֵבֶר לַיָּם

בִּמְדִינוֹת הַיָּם,

שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב,

שָׁכַחְתִּי מָה שְׁמָם.

וּבְאִיֵּי הַזָּהָב

מֵעֵבֶר לַיָּם,

מִתְהַלְּכִים עֲנָקִים,

עַם גָּדוֹל וְרָם.

עַם גָּדוֹל וְרָם,

עִם יָשָׁר וְתָם,

וּמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם

כָּמוֹהוּ לֹא קָם.

וְגַנִּים לְמֶלֶךְ

מֵעֵבֶר לַיָּם –

צִפּוֹרֵי גַּן עֵדֶן

מְקַנְּנוֹת בָּם...

ח.נ. ביאליק

מסע לפפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea)

צילום: אראלה יואל

אם דמיינתי שמיד עם הנחיתה יעוטו עלינו ציפורי גן עדן בצבעי טורקיז, צהוב וארגמן, עם ציצית נוצות מרהיבה על העורף, אף ציפור כזאת לא נחתה על ראשי. אז כן, יש בפפואה ציפורי גן עדן מסנוורות ביופיין עם זנבות כשל עפיפון, אבל הן חמקמקות. אפילו שם — באיי הזהב עם יערות הגשם, עצי הפיטנה (Plumeria rubra) בכל גווני הקשת, הפרחים המהפנטים ואגוזי הקוקוס — לא קל לראותן בטבע.

רחוקה ואקזוטית, פפואה גינאה החדשה היא יעד מאתגר. קשה לומר מה בפפואה מיוחד יותר — הציפורים, הריקודים, הטקסים, המוזיקה, ההיסטוריה הצבאית, כפרים בלי גיל, ומעל לכל הגיוון הבלתי אפשרי והמנהגים השונים והמשונים שהופכים את פפואה לעולם אחר בזמן ובמקום, לחידה צבעונית, רחוקה ומסתורית.

משערים שהטבע המגוון, ריבוי השפות (למעלה מ-830, המגוון הלשוני הגדול ביותר בעולם!) והגיוון התרבותי הם תוצאה של פני השטח המשופעים ברכסים ומחורצים בשקעים, ערוצים עמוקים והרי געש פעילים. שלא לדבר על אינסוף האיים המנקדים את דרום האוקיינוס השקט. כל אלו כמעט שלא אפשרו מגע בין קבוצות שהתגוררו במרחק, ולו קטן יחסית. חלקם חולקים אמנם מסורות ותרבויות, אך לרבים מהם יש אבולוציה תרבותית יחודית משלהם.

אחד הדברים שייחדו בשבילי את פפואה הייתה העובדה שלא היה לי משהו מוכר להיאחז בו - איזו קונוטציה, אסוציאציה, מקומות, אנשים או ספרים שקראנו בילדות - פרט אולי לסיפור בהמשכים "תעלומות ים ארפורה" (Arafura sea , המשתרע בין אוסטרליה לפפואה) שהתפרסם אי אז ב"דבר לילדים" של שנות החמישים.

ואכן, עד שנות השלושים של המאה העשרים, פפואה, ובמיוחד אזוריה ההרריים — ההיילנד'ס — היו כמעט מעבר להרי החושך, לא ממופים ולא ידועים. עד ששלושה הרפתקנים אוסטרלים שחיפשו זהב החליטו לחצות את רכסי ההרים, הגיעו לעמק גורוקה (Goroka) וגילו לעולם אוכלוסייה של כמיליון איש שחיו כמעט בתקופת האבן.

שועל מעופף וציפור קטלנית

שנתיים וחצי חיכינו למסע הזה לפפואה, איי שלמה (Solomon Islands), איי בוגנוויל (Bougainville) ואיי ונואטו (Vanuatu). אחרי דחיות קורונה, ואחרי יומיים וחצי של טיסות לצד השני של הכדור, הגענו לפורט מורסבי (Port Moresby), בירת פפואה. האנשים, מה יש לומר, נראו כמו מאופרה אחרת. רוכלים עמדו בכל פינת רחוב ומכרו בוטנים קטנים קלויים בקליפתם ושזורים במחרוזות. אף אחד לא ממהר לשום מקום ומושגים כמו זמן וסבלנות מקבלים משמעות אחרת.

צילום: ויקיפדיה

פארק הטבע בעיר מספק הצצה קטנה על בעלי חיים ועופות שאת חלקם תראו רק בחלק הזה של העולם: מצפרדעים ננסיות בגודל של כפתור ועד ענקיות באורך של כשלושים סנטימטר, עטלפים גדולים שזכו לשם שועל מעופף (Flying fox) ונחשי ענק ארסיים. שלא לדבר על הקסוארי (Cassowary), ציפור ענקית המזכירה את האמו (Emu) ויש שיגידו את הוולוסירפטור (Velociraptor), הדינוזאור האימתני "מפארק היורה." בטבע היא חמקמקה, אך בשבי נחשבת לעוף הקטלני בעולם. ציפורני רגליה חדות כסכינים ובעיטה שלה עלולה לשבור עצם, לגרום לפצעים חמורים ואף למוות. גם כמה ציפורי גן עדן (Birds of Paradise או בקיצור BoP) זוכות פה לייצוג נאה, שהרי מתוך כ-43 מיני BoP בעולם, 38 חיים בפפואה.

פגישה עם מלך סקסוניה

באין תשתית כבישים ראויה, התעבורה בפפואה מתבצעת בעיקר במטוסים קטנים. טסנו למאונט הייגן (Mount Hagen), בירת מערב ההיילנד'ס של פפואה. פה פגשנו את פים (Pym) האופרייטור המקומי, שכמעט מיד שיתף אותנו בבעיותיה של המדינה: "האוסטרלים הם בעלי העסקים, והקוריאנים והפיליפינים אלו שמנהלים אותם. הפפואנים לא משכילים, עצלנים ואחוזי האבטלה נוגעים ב-80%", אמר כמציין עובדה ידועה. דרך הבורות והמהמורות שבה נסענו ללודג' (שבעליו אוסטרלי) שבו השתכנו היא דוגמה חיה לדברים. הבעיות, כך נראה, אינן מונעות מרוב המקומיים שפגשנו לאורך כל המסע, להיראות שמחים וצוהלים.

כדי לפגוש את מלך סקסוניה (King of Saxony), אחד ממיני ציפורי גן העדן, יצאנו הרבה לפני עלות השחר. רכב ארבע על ארבע הקפיץ אותנו לתחילת המסלול, ובארבע וחצי בבוקר כבר היינו בתחילת השביל המוביל להר נינדם (Nindem) שבו קיווינו לפגוש את המלך.

בלילה ירד לא מעט גשם והמסלול במעלה התלול היה בוצי וחלקלק, כתום-צהבהב. בשמיים עדיין עמד ירח וכוכבים נצנצו. הקשבתי לקולות הלילה. זה היה קסום. לאט לאט החווירו שמי הלילה הכחולים והציפורים החלו לבשר את תחילתו של יום חדש. כל דקה וחצי הצטרפה ציפור אחרת לקקופוניה שובת האוזן. באוויר עמד ריח של הרפתקה. המדריך הראשי הלך בראש עם משטה בידו ואנחנו בעקבותיו. התלוו אלינו שניים מילדיו, נערה כבת עשרים ונער כבן 16. שאלנו בני כמה הם, אבל הם לא ידעו במדויק, וגם לא ידעו מה גילו של אביהם.

אחרי טיפוס של כשעתיים, אולי יותר, הגענו לקרחת יער. התמקמנו בסוכת מסתור קטנה וחיכינו בציפייה. להקות של תוכים לבנים עם ציצית צהובה (Cockatoo) חלפו בצוויחות, ואז הוא הופיע. מבעד למשקפות ראינו היטב גם את שתי נוצותיו המפוארות, הנמשכות מציצית ראשו הרבה מעבר לזנבו. לו המלך היה יודע אילו מאמצים השקעתי כדי לראותו! אחרי כמה שעות התחלנו את הדרך החלקלקה חזרה. בתור פרס ראינו פרפרים, פרחים שונים ועצי אננס בר גבוהים, מאכל תאווה של הקסוארי.

מחיר חיי אדם וריקוד טקסי

אין כמו ביקור אישי בכפר כדי לקבל הצצה לחיים כפי שהם. בכפרו של פים שמענו את הסיפור הבא: מתישהו הבן שלו היה מעורב בתאונה שבה נהרגו שני מקומיים מכפר אחר. במקום לעמוד לדין פים שילם למשפחות ההרוגים סך של כ-200 חזירים, בתוספת של 200 קינה (המטבע המקומי). כל הכפר נרתם לעזרתו, וכעת הוא בעל חוב לכל אנשי הכפר. החובות שהפפואנים חבים אלו לאלו – אם זה בגין תאונה, התכתשות שעלתה בחיי אדם, הלוויה או להבדיל חתונה - הם לדורות.

לא ברור איך החזירים הגיעו לפפואה ולאיי מלנזיה (Melanesia, קבוצות איים בדרום-מערב האוקיינוס השקט, הנמתחות מאינדונזיה ופפואה במערב ועד איי פיג'י במזרח.) החזירים מהווים מטבע עובר לסוחר ובזכות ערכם הרב מתהלכים פה סיפורים גם על נשים שהיניקו חזירים. גם פרה, כבש ובמיוחד ציפור קסוארי נחשבים למטבע בעל ערך גבוה, לא רק כדרך ליישוב סכסוכים אלא גם כשמגיעה העת להתחתן (על מחיר האהבה באחד הפוסטים הבאים).

היינו רק ארבעה זרים ויכולנו להתמזג עם אנשי הכפר ולראות מקרוב איך הם מתכוננים לריקוד שיערכו לכבודנו. זה אינו "סתם" ריקוד. מדובר בטקס שלם שבו משתתפים נשים וגברים כאחד. קודם יש לצבוע את הגוף והפנים, להתקשט בעטרת נוצות קסוארי ועוד קישוטים ססגוניים – תהליך שנמשך כשלוש שעות. את הצבעים מכינים מחומרים שונים, קנויים ומן הטבע, ואז מורחים אותם בתשומת לב על הפנים ועל הגוף. הם הציצו במראות קטנות ועזרו זה לזה למרוח את הגוף והפנים בשמן קוקוס, בעוד הנשים שומרות זו על ילדיה של זו. הריקוד עצמו מורכב מקפיצות ותנועות רגליים... ההכנות מסובכות בהרבה מהכוריאוגרפיה.

איך מבשלים מומו

אבל לפני הכול התחילו בהכנת המומו (mumu), תבשיל מסורתי המתבשל ובעצם נאפה באדמה. קודם כל חפרו גומה באדמה, הניחו בה עצים, הבעירו אותם והניחו עליהם אבנים ורקבובית בשביל הבעירה. כשהאבנים להטו פיזרו ביניהן תפוחי אדמה מתוקים (sweet potatoes), בטטות, קלחי תירס ושורשי מאכל שונים. עליהם שמו מיני עלים וירקות ירוקים כמו גבעולי ברוקולי, שעועית טרייה, שרכים, עלי עץ הלחם (ועל זה בהמשך), ומעל לכל בשר חזיר ובשר עוף. את הכול כיסו בעלי בננה ומעל לכל ברזנט ועליו עפר, קרטונים ואבנים קטנות כדי שהחום יישמר בפנים.

יש יותר מדרך אחת להכין מומו. בהזדמנות אחרת המקומיים שפכו מים על האבנים הלוהטות והמומו התבשל באדים. בתוך עלי עץ הלחם הענקיים שמו נתחי בשר חזיר, פרה או כבש וירקות שונים, קיפלו והניחו בין האבנים הלוהטות. דרך אחרת היא לדחוס בתוך ענף במבוק את העלה המקופל הממולא בכל טוב ולהניח בגומה הלוהטת.

אחרי כשעה וחצי הם ניערו בזהירות את העפר מיריעת הברזנט, הסירו את עלי הבננה מה"סיר" ותקעו באדמה שני מוטות שעליהם מתחו עלי עץ הלחם. זה היה הסימן שהאורחים והידידים מוזמנים לארוחה. ה"מלצר" הכין מלקחיים מענף במבוק, המארחים שטפו ידיים במי הנחל שהובאו בג'ריקן והשתמשו בענף בננה כדי לגרש את הזבובים הרבים. הבשר היה לא רע, אבל אני העדפתי את השורשים, תפוח האדמה המתוק, קלח התירס והירקות הירוקים, שהיו ממש טעימים.

חשבתי, איך האנשים האלו, שיודעים להכין מומו בשום שכל, בתזמון מדוקדק, בשימוש כה מושכל במה שהטבע מציע והם מלאי רצון טוב - לא מתארגנים על עצמם כשהם בסביבה שונה, ולהביא קנקן מים או כפית לשולחן במסעדה לוקח להם דקות ארוכות, אם בכלל...

פפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea ובקיצור PNG)

היכן: בדרום-מזרח האוקיינוס השקט, מצפון לאוסטרליה

שטח: 462,840 קמ"ר

מס' תושבים: כתשעה מיליון