גליה גוטמן

"מה איבדת שם?" זה מה שאני תמיד שומעת ממכרים ששואלים לאן יהיה הטיול הבא שלי. החברים הקרובים והמשפחה כבר התרגלו ואף מצפים שאפתיע שוב ביעד לא שגרתי,  ואילו אני ממשיכה, בסקרנות בלתי נלאית ובחדווה עצומה, לגלות עולמות חדשים ולהגשים חלומות.

 

כך אני מוצאת את עצמי רוקדת עד אובדן חושים בקרנבל בבאהייה שבברזיל, מטפסת על הרי געש בקמצ'טקה שברוסיה או במדבר דנקיל באתיופיה, משתחלת למערה בעומק 50 מטר בפארק טורוטורו בבוליביה, חובצת חמאה עם נוודים בטיול שטח במערב מונגוליה, רוקדת עם מקומיים מסבירי פנים בבוכרה, מסתכלת לדובים לבנים בעיניים בדרך לקוטב, או מתפעלת מהכוכבים במדבר סהרה במצרים.

 

אני אוהבת לטייל גם בארץ, במרחבים שבהם עוד אפשר ללכת קצת לאיבוד, מנחל עורבים בגולן עד נחל אשלים בנגב. חולות ניצנים, המשתרעים לא הרחק מביתי, קרובים ללבי במיוחד. אין זה מקרי כנראה שבעבודתי כעיתונאית ברשת ידיעות תקשורת באזור לכיש, נרתמתי לשימור הדיונה הגדולה באשדוד וים החולות האחרון באזור ניצנים. בעקבות מאבק תקשורתי שהייתי בין מוביליו, הוכרזו שתי שמורות טבע באזור. בזכות מאבק זה הוענק לי פרס פראט לעיתונאים שהצטיינו בסיקור נושאי סביבה, מטעם מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית.

 

היום אני עיתונאית עצמאית, המתמקדת בנושאי טבע ותרבות, טיולים ומסעות, וכתבותיי מתפרסמות דרך קבע במגזינים מובילים כמו מוסף G של גלובס ומסע אחר.

 

את הניסיון, את ההתלהבות ואת התובנות ממסעותיי אני חולקת עם שומעיי בהרצאות שאני נושאת ברחבי הארץ.