שבעה דובים על גב לוויתן
היינו בדרכנו לראודפיורדן (Raudfjorden), מהיפים בפיורדים של ארכיפלג סבאלברד (Svalbard) שבצפון הרחוק של נורבגיה, כשמנהל המסע הביולוג טרולס יעקובסן, קיבל הודעה בקשר שאל מפרץ סליהאמנה (Sallyhamna) נסחף לוויתן מת וכי במקום נצפו כמה דובי קוטב. הקפטן הצ'יליאני שינה מיד כיוון, וכשהצוות איתר את המקום וכמה דובים אכן נראו מבעד למשקפות ירדנו ללא דיחוי לסירות הזודיאק.
הסירות התקרבו בזהירות. המחזה שנגלה לעינינו עלה על הציפיות הפראיות ביותר. במים הרדודים בסמוך לחוף צף פגר של לוויתן מצוי (Fin whale). על גבו עמד ענק לבן שעיר. בציפורניו הוא קרע את עורו הקשה הצפוד של הלוויתן, התענג על שכבת השומן העסיסית, אחר כך המשיך לנבור והגיע לשכבת הבשר. במהרה הגיע דוב נוסף, ובעוד הוא וחברו זוללים הגיעו עוד דובים לסביבה.
שבעה דובים ספרנו שם באותו בוקר. הסירחון שנדף מהפגר לא עשה עליהם שום רושם. בעוד אחד או שניים אוכלים, גלשו האחרים בשלג, התגוששו, שחו במי המפרץ הקרים ונדמה היה שהם נהנים מכל רגע. אפילו כלב הים (Bearded seal) שהגיח לרגע, שני שכוויי השלג (Ivory Gull) הנדירים למדי וציפורים צפוניות אחרות נזנחו בחגיגת הדובים הגדולה. כשהגדולים סיימו לשבוע, הגיע תורה של הדובונת, גורה כבת שבעה חודשים. למרות גילה הצעיר היא ידעה בדיוק מה לעשות, קרעה את עור הלוויתן בציפורניה, חפנה מהשומן, חפרה מתוך קרביו, שלחה לשון שחורה וארוכה, זללה והתלקקה. במשך כשעתיים שייטו הסירות סביב הלוויתן המת, ואנחנו זכינו למחזה של פעם בחיים.
תמרור אזהרה עם דוב לבן
את השיט התחלנו כמה ימים קודם. השעה הייתה אחת-עשרה וחצי בלילה כשנחתנו בשדה התעופה הקטנטן של לונגרבין (Longyearbyen), עיר הבירה של ארכיפלג סבאלברד, לשם הגענו בטיסה מאוסלו. למרות הזרזיף הדק וטמפרטורה של חמש מעלות מעל לאפס, האור הרגיש כמו בשתיים בצהרים. רק בשתיים וחצי בלילה השמש עשתה טובה, נשקה לאופק, ומיד נסקה בחזרה. גם הווילונות בביתן האכסניה שלנו, שפיצברגן נייבן גסטהוס (Spitsbergen Nybyen Gjestehus), לא הצליחו להסתיר את אור הלילה. בעבר התאכסנו כאן כורי פחם וכיום זהו גסטהאוס עם שירותים משותפים, נקי ומתוחזק היטב.
בבוקר יצאנו לקרוע את העיר. התעטפנו בשכבות של בגדים: גופיה תרמית, חולצת מיקרופליס, תחתונים תרמיים, מכנסי סקי, כובע צמר, צעיף, שני זוגות גרבי צמר עבים, כפפות ומעל לכול מעיל סקי. אפשר רק לדמיין איך מתלבשים פה בחורף. בקו רוחב 78 מעלות ו-14 דקות צפון, לונגרבין היא אחת הערים הצפוניות בעולם. היא התפתחה מעיירת כורים לקהילה בינלאומית קטנה וצבעונית המונה כ-2,000 תושבים מכ-40 מדינות שונות.
האוכלוסייה צעירה ברובה - משפחות עם ילדים שבאות לכמה שנים להיטיב את פרנסתן, אם בכריית פחם, במחקר אקדמי או בתיירות. יש בה רחוב ראשי אחד, שלושה גני ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ומרכז אוניברסיטאי המהווה מוקד משיכה לסטודנטים שבאים לחקור את הטבע הארקטי. הרחוב הראשי מסתיים בקרחון ענקי. תמרור אזהרה עם ציור של דוב מבהיר: אסור להתקדם לעבר הקרחון ואין לצאת מתחומי העיירה ללא נשק. על אף שהדובים מעדיפים להימנע מחברת בני האדם ובצדק, סכנת דובי הקוטב ברורה ומוחשית. איש אינו רוצה להיאכל על ידי דוב לבן, ובאותה המידה גם לא לפגוע בהם, והנהלים קשוחים מאוד.
החיים בשחור-לבן
בסוף אוקטובר, כאשר השמש שולחת את קרניה האחרונות לשנה, מגיע החורף הארקטי. מ-28 באוקטובר עד 14 בפברואר השמש אינה מתרוממת מעל לקו האופק, ומאמצע נובמבר ועד תחילת פברואר חשיכה מוחלטת שוררת כאן מסביב לשעון. אבל מ-19 באפריל ועד 23 באוגוסט השמש לא הולכת לישון, ואז לונגרבין היא עיר ללא הפסקה, לפחות מבחינת האור.
נכנסתי לגלריה המקומית לאמנות. הציורים של אמני המקום ושל אמנים אורחים ששהו כאן במשך תקופות זמן, מזכירים פילם נואר. כמפלט מחודשי החשיכה הארוכים חוגגים כאן בכל בדל של הזדמנות. בסוף השבוע האחרון של אוקטובר מציינים את בוא החורף הארקטי בפסטיבל בלוז, בסוף ינואר מתקיים פסטיבל "ג'אז ארקטי", ובשבוע של ה-8 במרס חוגגים את חזרתה של השמש בתערוכות, קונצרטים ומרוץ היתולי של מזחלות שלג מאולתרות. נראה שגם בתי העץ של העיר, הצבועים בצבעים עליזים, נועדו לשמח את העין ולהשכיח את דיכאון החורף.
"בשבילי דווקא חודשי האור מהווים בעיה", חייכה בעלת הגלריה. "קשה לדעת מתי להשכיב את הילדים לישון ולהגיד להם לילה טוב, כשאין בכלל לילה. בחורף האוויר פריך, הזוהר הצפוני מרקד בשמיים ואור כחלחל אופייני בוקע את הלילה הארקטי הארוך. אבל זה לא סוד שרבים אכן חשים דכדוך כשהחושך יורד לחודשים ארוכים ויש עם זה לא מעט בעיות".
ערבה ארקטית ואיילי צפון
בשש בערב הפלגנו מהנמל הקטן של לונגרבין על סיפונה של ה-Antarctic Dream, צפונה בים ברנטס (הנקרא על שמו של Barents Willem, ספן וחוקר ארצות הולנדי בן המאה ה-16).
בבוקר עגנה הספינה בפתחו של טמפלפיורד (Tempelfjord). ירדנו בסירות זודיאק לחוף. כשהייתי בכיתה גימל קראתי על הטונדרה באנציקלופדיה "מעין". עכשיו, עשרות שנים אחרי, צעדתי על אדמת הטונדרה הקפיצית, הספוגית, הבוצית, המדיפה לעיתים סירחון של רקבובית. צעדנו במגפיים במעלה גבעה. למרות אי הנוחות, אי אפשר לחשוב על טיול בלי מגפיים באזור הארקטי. הנוף הצפוני שנשקף מלמעלה היה שווה כל מטר של מאמץ.
אדמת הטונדרה קפואה ברוב חודשי השנה. בחודשי הקיץ הקצרים כאשר שכבתה החיצונית מפשירה מעט, בוקעת ממנה צמחייה נמוכה הנאחזת בכוח באדמה הקשה ופרחיה נוגעים ללב. פרחי Purple saxifrage
נראו כמו סיכות ורודות הנעוצות בכריות ירוקות, Arctic cotton grass יצרו משטחים של כדורי "צמר גפן", ונוריות שלג (Snow buttercup) נצצו בצהוב.
הכול כאן כל כך ננסי. הערבה הארקטית (Salix Polaris), והלבנה הגמדי (Betula nana) מגיעים בקושי לגובה הקרסול. אך הצמחים האלה, נמוכים ככל שיהיו, מתניעים שרשרת מזון אדירה - מחרקים ומספר עצום של עופות נודדים ועד שועלים ארקטיים, איילי צפון ודובי קוטב. לפתע נתקלנו בכמה זכרים של איילי צפון (Caribou). הם פסעו כמו במצעד, זקפו קרניים ענקיות, וחזרו ללחך את הצמחייה הנמוכה בשקט הצפוני הבלתי מופרע.
בית קברות לניבתנים
צעדנו בישימון הארקטי על אבנים והפרשות של אווזים. איילים עקבו אחרינו מתוך הערפל. המוני אווזי בר (Barnacle Goose) חלפו מעלינו בצווחות שנשמעו כמו נביחות כלבים. שתי סקואות ארוכות זנב (Long-Tailed Skua) ניסו לגרש שחף בעוד נקבת חמסן ענקית (Great Skua) מדדה על הקרקע כפצועה כדי להרחיק אותנו מגוזליה. צוללן אדום גרון (Red-Throated Diver) אותת במימי לגונה כחולה.
ההולנדי קו דה קורט, איש ציפורים וחוקר טבע, הוביל אותנו לחוף מפרץ דולוריטנסט (Doloritneset). לפני כארבעים שנה כשהיה בן עשרים ומשהו, הוא שהה כאן במשך שנה שלמה בבקתה מבודדת עם עוד שלושה חוקרים צעירים שבאו לערוך מפקד לדובי הקוטב באזור.
ולא הרגשת בודד, שאלתי. "הייתה לנו משימה", ענה. "לכל אחד מאתנו הייתה עבודה רבה לעשות, ובאמצעות מכשיר הקשר קיבלנו דרישות שלום. באמסטרדם של היום אני מרגיש לעיתים הרבה יותר בודד".
במאות קודמות ישבו פה הפומורים (Pomore), אנשי ים שמוצאם בצפון הרחוק של רוסיה. הם, והציידים הנורבגים שבאו בעקבותיהם, צדו כל דבר שזז, מעופות ושועלים ועד דובים וניבתנים, שניצודו בשל ניביהם הענקיים וכמעט הוכחדו סופית במימי סבאלברד. המהפכה התעשייתית הונעה בעזרתם האדיבה של הניבתנים, שמעורם ייצרו חגורות תמסורת למכונות הענק במפעלים. בית הקברות הזרוע בגולגולות ועצמות ניבתנים הוא עדות אילמת לכך. מאז שנת 1952 הם מוגנים בחוק ומונים כיום כ-2,000 פרטים באיי סבאלברד. כמה ימים מאוחר יותר אף נזכה לראותם במלוא הדרם.
שריקת הקרחונים
כשהספינה חצתה את קו הרוחב 81 מעלות צפון כבר היינו במרחק של פחות מאלף קילומטרים מהקוטב. עמדנו על הסיפון רועדים מקור, משיקים כוסיות וודקה. המשכנו לשייט בים אפור מטולא במדפי קרח ענקיים, כמו בממלכה חסרת גבולות. לפתע הופיע דוב ענקי. הוא התקרב לספינה, רחרח בחוטמו הארוך, נשכב על גבו, הרים רגל תורנית, התגלגל, ונשכב על בטנו כשכפות ידיו מתחת לסנטר. אחר כך קם והתרחק מהספינה כשהוא מדלג בקלילות מפתיעה בין גושי הקרח, ענק לבן בודד, המלך הבלתי מעורער של ממלכת הצפון. הוא קפץ למים ושחה, עד שנעלם מן העין.
בדרך חלפנו על פני קרחונים ורודים. משערים שמקור צבעם העז באצות שהתפשטו מנבגים אשר עפו ברוח ונאחזו בקרח. "קרחונים הם המחרשה של אלוהים", אמר פרופסור ג'ובני בדינו (Giovanni Badino), אסטרו פיזיקאי וחוקר קרחונים איטלקי בעל שם עולמי. זה היה אחד מההסברים הכי תמציתיים ששמעתי על היווצרותם של עמקים קרחוניים ופיורדים. צעדנו על קרחון חורק ומחוספס. בסדקים שבתוכו זרמו קילוחי מים דקיקים, יוצרים מערות של תכלת. בועות האוויר שנכלאו בקרחון בזמן היווצרותו פרצו החוצה בקול פצפוץ. "זוהי שריקת הקרחונים" אמר ג'ובאני.
ניבתנים וסופרמן
ביום התשיעי למסע, בחופי האי אדג'ויה (Edgoya) ראינו סוף סוף ניבתנים (Walrus). חלקם שכבו בחברותא גדולה על החוף, אחרים שחו במימי המפרץ. סקרנים מטבעם, הם התגודדו במרחק של מטרים ספורים מסירות הזודיאק שלנו - יצורים מגושמים ואדירי ממדים שמשקלם יכול להגיע ל-1,400 ק"ג, אורך גופם ליותר משלושה מטרים, והניבים שלהם מטילים אימה אפילו על דוב קוטב.
הם בחנו אותנו בעיניים עגולות-אדומות, געו כמו פרות, צללו והשתעשעו במים. קרומי השחייה הורדרדים שברגליהם נראו כמו סרטי מלמלה. לחגיגה הצטרפו גם נקבה עם גור. היא התהפכה על גבה, מניפה באוויר את סנפיריה הקדמיים. הגור עוד חייב להתאמן בשחיית גב. ולחשוב על כך שהם ניזונים רק מצדפות ומרכיכות. ברווזה עם אפרוחיה הקטנטנים שחו להם בשקט. האם האפרוחים ישרדו את הנדידה הקרבה לארצות החום?
לקראת סוף המסע בדרכנו חזרה דרומה, הגענו לקרחון הורנברין (Hornbreen) הנחשב למרשים שבחצי הכדור הצפוני. בגובה של כ-25 מטרים הוא ניצב כמו פרסת ענק בקצהו של פיורד הורנסונד (Hornsund), הדרומי בפיורדים של סבאלברד. בסמוך לאמפיתיאטרון הקרח המרהיב הזה צפו גושי קרח שצבעם כחול דמיוני והם מעוטרים בפסי מורנה (Moraine) חומים של סלעים ואדמה אשר נכלאו בעידן קודם בקרחון הראשי שממנו ניתקו. לרגע דמיינתי שאנחנו בקריפטון, ממנו הגיע סופרמן להציל את כדור הארץ.
סבאלברד (Svalbard) או שפיצברגן (Spitsbergen)?
פירוש השם סבאלברד באיסלנדית עתיקה הוא חוף קר או צוקים קרים. ארכיפלג סבאלברד שבאוקיינוס הארקטי נמצא במחצית הדרך בין נורבגיה היבשתית לקוטב הצפוני. הנורבגים מקפידים על השם איי סבאלברד, אך רבים מתייחסים אליהם כאל איי שפיצברגן, על שמו של האי הגדול ביותר בארכיפלג, וזהו לעיתים מקור לבלבול.
ותודה לדוב הרוסי
במשך שנים ניצודו דובי הקוטב באכזריות על ידי מדינות נאורות כמו נורבגיה, דנמרק, קנדה, ארצות הברית ורוסיה, עד שבאמצע המאה ה-20 הם ניצבו כמעט על סף הכחדה. היו אלו דווקא הרוסים, שעבורם הדוב הוא סמל, שדחפו לשימורו של הענק הלבן. רוסיה אסרה את הציד כבר ב-1956, ובשנת 1973 חתמו המדינות הנוגעות בדבר על אמנה לשימור דוב הקוטב ועל מספר הדובים שמותר לצוד, וכיום הם מוגנים בחוק. אוכלוסיית הדובים, המאוימת כיום גם כתוצאה משינויי האקלים והתחממות כדור הארץ, מונה כ-25 אלף פרטים.
החוג הארקטי
המונח arctic נגזר מהמילה arktikos, שפירושה ביוונית "של הדוב הצפוני", ומשערים שהספן היווני פיתאס (Pytheas), בן תקופתו של אריסטו, הגיע לאוקיינוס הארקטי כבר בשנת 325 לפני הספירה.
האזור הארקטי משתרע על שטח ענקי, שעל ממדיו המדויקים אין הסכמה ברורה - לא גיאוגרפית ולא פוליטית. הקרטוגרפים אוהבים לשרטט את גבולו הדרומי ב-66 מעלות רוחב ו-33 דקות צפון, בהתאמה לחוג האנטרקטי, אך למעשה הוא משתרע הרבה יותר דרומה, גם על פני ערים ויערות. עוביו של משטח הקרח הארקטי הוא שלושה עד ארבעה מטרים, ויש האומדים את שטחו בשמונה מיליון קילומטרים רבועים.
עבור חוקרי האוקיינוסים, הארקטי הוא האזור המכוסה בשכבת קרח נצחית - בין אם קרח מלא, מדפי קרח או קרחונים צפים; עבור ביולוגים מדובר באזור הנמצא צפונית לקו שבו מסתיימים יערות הצפון של כדור הארץ, ולגבי חוקרי אקלים הוא נמצא מצפון לאזור שבו הטמפרטורה הממוצעת ביולי היא עשר מעלות מעל לאפס. כך או כך, נראה כי השפעתו של האזור הפראי הזה, חסר הגבולות והמיושב בדלילות, משתרעת הרבה מעבר לקו הדמיוני שמשרטטים סביבו.
צילומים: גליה גוטמן, ויקיפדיה