• גליה גוטמן

לפלנד: חלום ליל חורף

עודכן: 1 בפבר׳

מכחול ענקי על פני הרקיע

photo: Carlos Ibanez

השעה הייתה עשר בלילה. עמדנו על גבעה מושלגת בקצה הכפר הקטן סא'אריסלקה (Saariselka) בצפון הרחוק של פינלנד. הטמפרטורה צנחה למינוס 28, ואף שהיינו עטופים היטב זה היה קור ברמות שלא הכרנו, קר יותר מאשר במקפיא הביתי. בשמיים עמדו כוכבים. כבר התחלתי להרגיש כמו השוטה על הגבעה מהשיר של החיפושיות, כשמאחורי הגבעה, מעבר לעצים האפלים, הופיע פס אופקי ירוק ובוהק. זה היה סימן שאורות הצפון פעילים הלילה ושיש סיכוי טוב לראותם בפעולה.

הלב שלי נרעד. הזוהר הצפוני ריתק אותי מאז שקראתי עליו כשהייתי ילדה. עשרות שנים אחרי, אולי אזכה לראות את האורות המסתוריים, החמקמקים האלה, שמהלכים קסם על האנושות מאז ימי קדם. על הגבעה חיכו עוד משוגעים כמונו. שלושה יפנים שלפו מצלמות והעמידו חצובות. אני החזקתי ידיים עמוק בתוך הכסיות, המבט נודד על פני השמיים.

ואז, מעל לעצים הופיעה אלומת אור צרה ואנכית שהלכה והתרחבה ונעה במהירות אל אמצע השמיים. ככל שהתרחבה, צבעה התעצם והפך מצהבהב חיוור לירוק זרחני ובקצותיה הופיעו עקבות של סגול. החיזיון היה מרהיב ונמשך דקה או שתיים, עד שהתפוגג. כמה דקות אחר כך אלומה חדשה החלה לנוע בשמיים, בדיוק באותו הכיוון ובאותו הדפוס, כמו צייר המושך במכחול ענקי על פני הרקיע. במשך כשעה התסריט חזר על עצמו. בין מופע אור למשנהו שכבנו על השלג בתוך מזחלת פלסטיק פשוטה, מקשיבים לשקט ובוהים בשמיים.

באותו לילה האורות לא ריקדו אמנם באדום וכחול, כפי שקורה לעיתים נדירות, אבל בשבילי זו הייתה דרמה של אור והתרגשות. הייתי מהופנטת. רציתי הדרן, אבל האורות האלה הם נשמות חופשיות. ברצותם ירצדו וברצותם יתחבאו, ובכך סוד חינם המופלא, המתעתע.


סגולה למין סוער

מדרך הטבע נקשרו בהם אגדות רבות, ובלפלנד יודעים לספר שהם נגרמים על ידי שועל ארקטי הרץ לאורכן של הגבעות. כשזנבו נתפס ברסיסי השלג הוא שולח שובל של גיצים הצובעים את השמיים, ובפינית הם אכן נקראים revontulet, אש שועלים. הסאמי, תושבי לפלנד המקוריים, האמינו שהאורות הם רוחותיהם של אבות קדמונים וכה חששו מהתופעה עד שהסתגרו בבתיהם כשהזוהר ריצד מעל ראשם. לפי אמונה אחרת אין לשרוק בעת מופע האורות, כי הם עלולים לתקוף ולהסתבך בשיער ראשו של השורק. לא רק זאת. על פי אגדה אורבנית אורות הצפון גורמים לתחושת רוחניות והם אף סגולה לחיי מין סוערים בלילה שבו הופיעו. צחקנו. לטיול הזה יצאנו שלושה - בעלי, אנוכי וחברה שלנו. נראה שהחמצנו הזדמנות פז. "לו זה היה נכון, כבר היו לי כמה ילדים", אמר בחיוך ג'רום, בלגי צעיר שעוד יוזכר בהמשך.

כשמדברים על אורות הצפון קשה להתנתק מהאגדות. הם נקראים Aurora Borealis על שם Aurora, אלת השחר הרומאית, ו- Boreas על שם רוח הצפון היוונית. דומה שאיש אינו חולק על הקשר ההדוק בינם לבין רוח השמש -אותם חלקיקים טעונים הנפלטים לחלל כתוצאה מההתפרצויות הסולאריות המתרחשות על פני השמש. כשהחלקיקים פוגעים בשכבת האוויר העליונה העוטפת את כדור הארץ, אטומי החמצן ומולקולות החנקן שבאטמוספירה נטענים באנרגיה המשתחררת בצורות ובצבעים שונים – ואנחנו רואים את הזוהר. החלקיקים נמשכים אל הקטבים המגנטיים של כדור הארץ, ועל כן הם פעילים במיוחד בצפון או בדרום שם הם נקראים Aurora Australis. בדרך כלל הזוהר נראה בגובה של כ-1,000 קילומטרים, ולעיתים נדירות מנמיך לגובה של כ-70 קילומטרים בלבד.

השעה הייתה כמעט חצות. נראה היה שהאורות נרגעים ואנחנו החלטנו להתנתק מהגבעה הקסומה לטובת מקלחת רותחת. נפרדנו מהגברת האנגלייה שהכרנו על ראש הגבעה. בין מופע זוהר למשנהו היא הספיקה לספר לנו שבעלה עזב את הבית והיא מפצה את עצמה במסע חורף ללפלנד. התיישבנו כל אחד על מזחלת פלסטיק קטנה (המזחלות עומדות חופשי לרשות ילדי הכפר והאורחים) ובלי שום הכנות מיוחדות דהרנו למטה במהירות. החושך היה כמעט מוחלט ורק השלג הבהיק וסימן את הדרך. בתוך שלוש דקות כבר היינו בתחתית הגבעה ואני הרגשתי בת עשר. איזה לילה מכושף.


כאן זה לא שוויץ

את הרפתקת החורף בסאאריסלקה התחלנו כמה ימים קודם. הטיסה מהלסינקי לכפר הזה, הנמצא מעבר לחוג הארקטי, נמשכת כשעה וחצי. במטוס פגשנו בזוג שוויצרים שמצפינים מדי שנה עד לפלנד. אין לכם מספיק שלג בשוויץ? שאלתי. "אי אפשר להשוות", הם ענו ברצינות. "זה לא אותו השלג ולא אותו הנוף".

כשהמטוס הנמיך, הבנתי. למטה השתרעו מרחבים לבנים. גבעות ועצים עמדו מכוסים בשמיכה לבנה רכה. גם למי שאמונים על חורף אירופאי, הצפון הרחוק הוא סוג של אגדת חורף. יצאנו לטיול של אחר הצהרים בכפר, שמניין תושביו הקבועים כשלוש מאות ובחופשת החורף הוא משמש כארגז השלג של ילדי פינלנד. הלכנו בין עצי לבנה, אורנים, אשוחים ובתי עץ. הם היו עטופים בשמלות שלג דמיוניות ונראו כמו פסלים שקפאו בממלכה רחוקה. העצים עמוסי השלג הם תופעה ייחודית לאזורי הגבעות של צפון לפלנד. הודות לכך שהרוחות כאן אינן חזקות במיוחד והשלג בתקופת פברואר קל ואוורירי, העטרת הלבנה נותרת על העצים ומעניקה להם צורות מכושפות.

נמלטנו מהקור למסעדה, התנפלנו על קערת מרק פטריות שבתוכה צפו פיסות בשר של אייל צפוני, ויצאנו שוב לפנטזיה הקפואה שבחוץ. פתיתי שלג אווריריים האירו את החושך שיורד מוקדם בחודשי החורף.

בשמונה בערב יצאנו לטיול לילה במזחלות רתומות לאיילי צפון. האיילים רצו בצעד חרישי בין העצים. ויסה, נוהג האיילים הצעיר שלנו, דיבר ברכות עם מוטו, האייל המוביל, בעל קרניים יפהפיות. את הלילה השחור האירו השלג הלבן ובוהק צהבהב שקרן מבעד לעננים והעיד על פעילותם של אורות הצפון גם הלילה, אך בגלל העננים זה היה כמעט בצבעי פילם נואר.

הייתי עטופה בשני זוגות לבנים תרמיים, חולצת מיקרו פליס, מעיל פליס, חליפת סקי, ומעל לכל אלה סרבל עבה, שלא לדבר על כובע הצמר, כובע הפרווה, מגן האף, כפפות הפליס הדקות שמעליהן כסיות עור והנעליים המיוחדות המותאמות לטמפרטורות של עשרות מעלות מתחת לאפס. ויסה עוד זרק עלינו גלימת צמר לאפית ושמיכה עבה. פלא שלא הרגשתי את הקור באותו הלילה?


בעקבות אלה קארי

ויסה פצח בזמר לאפי. לצד הלבוש המיוחד וגידול האיילים, השירה המסורתית של הסאמי שעברה מאב לבן הייתה חלק בלתי נפרד מתרבותם וסיפרה את סיפורם. נקישת התופים ייצגה את החיים ואת היקום. הסאמי הקדמונים, שהיו פגאנים, האמינו שלכל עצם יש נשמה - מהעצים והדובים ועד להרים, אורות הצפון והחלל. את הסמלים השמאניים ששרדו מציירים כיום על תופים וחולצות טי לתיירים.

ויסה הזמין אותנו לקוטה (Kota), בקתת עץ לאפית מסורתית, רחבה מלמטה וצרה מלמעלה. הוא שלף סכין, גילח תלתלים מגזר עץ ובתוך שתי דקות הבעיר בעזרת גפרור בלבד אש עליזה בקוטה. כמובן שמיד נזכרתי באלה קארי הילדה מלפלנד, שגרה עם משפחתה בקוטה. את ספר הילדים הזה (בתרגומה הנהדר של לאה גולדברג) שכבש את העולם באמצע שנות החמישים וגם בישראל גדלו עליו דורות של ילדים, קיבלתי ליומולדת שבע. "הילדים", נכתב שם, "אוהבים לגור בקוטה, כי אפשר לטפס עליה". אני לא טיפסתי, בטח לא באמצע הלילה, אבל נהניתי ממיץ פירות יער חם וטעים שוויסה מזג מקנקן.

כלב הרועים החמוד של בעלת חנות המזכרות שבמרכז התרבות של הכפר, שבו ביקרנו למחרת, הזכיר לי את טייפו, הכלב של אלה קארי. ניסיתי להסביר לה את ההתלהבות שאחזה בי. היא הודתה שלא קראה את הספר אך מכרה לי בשמחה איילי צפון קטנים, "בדיוק מהסוג של אלה קארי. הרי באופן מסורתי לכל ילד לאפי היה לפחות אייל צפוני אחד אמתי משלו", חייכה. במרכז מוצגים תערוכה מעניינת וסרטים שונים על הטבע והפולקלור של לפלנד, ההיסטוריה שלה, נופיה היפים והתלבושות המסורתיות. אחת מהבובות חבשה מטפחת וכובע, כמו שאלזה, אמה של אלה קארי, חובשת בספר של ילדותי.


ללכת על שמיכת פוך

כלבי ההאסקי התרוצצו חסרי מנוחה, רתומים למזחלות השלג שעוד רגע ננהג בהן. הם אינם גדולים, אין עליהם טיפת שומן מיותרת והנביחות שלהם עשויות להעיר מתים. כל מזחלת רתומה לשישה כלבים חסונים, שרק תן להם והם ידהרו קדימה במהירות הרוח. כלב שלא רץ, לא טוב לא. וכשהם מתחילים לדהור, צריך לעמוד חזק על מעצור המתכת שבקצה המזחלת כדי לעצור אותם. שני המובילים הם הכלבים החכמים, המנוסים והממושמעים ביותר, שיכולים להבין את ההוראות של הנוהג ותנועות גופו. באמצע רצים שני המהירים שתפקידם למשוך את המזחלת, ובסוף שני החזקים ובעלי הגוף. כדי למנוע ריבים, מזווגים זכר לצד נקבה.

אף שלא מדובר כלל בדבר האמתי אלא בהרפתקה מסודרת, הנהיגה במזחלות שלג רתומות לכלבים היא התנסות שבאמצעותה ניתן ללמוד משהו על התמודדות בתנאים קיצוניים. דרך חיים זאת של נוודי הצפון למרבה הצער הולכת ונעלמת במרחבים הגדולים של הישימון הצפוני. היה קר על המזחלת אך מענג. השעתיים שהוקצו לנו חלפו במהירות ובסופן מצאנו את עצמנו מפשירים בבקתה על כוס תה.

אחר הצהרים יצאנו לטייל בפארק הלאומי Urho Kekkonen הנושק לסא'אריסלקה - אחד מהפארקים הראשונים שהוכרזו בפינלנד עוד בשנות החמישים. הלכנו בסנדלי שלג (snowshoe) הנראים כמו רקטות טניס שמצמידים לנעליים, בשלג בתולי רך כמו שמיכת פוך. בלי סנדלי השלג בטח היינו שוקעים בו עד מותניים. גם בסנדלי שלג לא קל ללכת בשלג העמוק הזה ושרירי רגליים חזקים הם יתרון. עלינו וירדנו בגבעות נמוכות, בין עצים שהשלג נצץ על ענפיהם כמו זכוכית, עברנו בזהירות על פני נחלים קפואים והבחנו בעקבות של ארנבים ועופות.

"בטח שחיים כאן גם דובים, זאבים ואף גרגרנים (wolverine), אבל הם ממש לא אוהבים חברת בני אדם", הבטיח ג'רום הבלגי, שהוביל את הדרך. "לעומת זאת, קל לפגוש באיילים. הם נעים בקלות בשלג כי כפות רגליהם רחבות והם קלי משקל ותנועה. למרות השלג, לא מפזרים כאן מלח על הכבישים כדי להמיס אותו, כי מיד יבואו האיילים ללקק אותו ויגרמו לפקקי תנועה".

בשנים האחרונות הוא מגיע לכאן מבלגיה מדי חורף ומדריך תיירים בפעילויות שלג. "בחורף הימים כאן קצרים בטירוף", אמר. "לא פשוט לבלות כל כך הרבה שעות בחושך. אתה מרגיש חסר בטריות וחסר אנרגיות ובבוקר אין אור כדי לקום אליו. אבל מה לעשות? התאהבתי במקום. השלג כאן מזכיר לי צמר גפן מתוק".

אל תדאגו, במשך כשעתיים התנסינו גם באופנועי שלג, אבל ממש לא אהבתי את החוויה המרעישה והמזהמת הזאת. לא בשביל זה הגעתי למקום הלבן והבתולי הזה.


הנשים בוחרות גברים

בערבים ישבנו בפאב Teerenpesa, התיידדנו קצת עם המקומיים ושתינו איתם בירה מקומית Lapin Kulta (מילולית, הזהב של לפלנד). כדי לענג את הנפש אחרי יום של כפור בחוץ, הזמנו מנה משובחת של חזה עוף עם גבינת צאן ורטטוי, ולקינוח פנקייק אלוהיים עם קצפת ו-cloudberries (פירות כתומים-צהבהבים של פטל מטפס הצומח באזורים הצפוניים.)

בימי שלישי, במסגרת ערבי women power, רוקדים פה לצלילי מוזיקה חיה והנשים הן שבוחרות את הגברים ומזמינות אותם לריקוד. אילונה ממועדון Top Safaris, שאצלה שכרנו פעילויות שלג שונות, היא פינית עם הרבה פלפל, שקבעה פה את חייה כי לא יכלה לשאת את העיר הגדולה. "איזה ערים גדולות כבר יש בפינלנד?" חייכתי לעצמי. אפילו הלסינקי מגרדת בקושי את השש מאות אלף.

בית העץ של אילונה ניצב בקצה הכפר, ושכניה מגיעים לכפר בעיקר בחופשות. "זה מצוין", חייכה, "מתאים לי השקט". איך אתם חיים ככה, כשכל יציאה מהבית דורשת התלבשות בכל כך הרבה שכבות, שאלתי. "כמו אנשים נורמליים", צחקה, "הולכים לעבודה, מבלים קצת וזהו. אבל תארי לעצמך את האימהות המסכנות, שצריכות לעטוף את הקטנים כמו דובונים בקור הזה". הטמפרטורה עלתה ל-16 מעלות מתחת לאפס, עוד מעט נמות מחום.

פרפרי השלג שהתהוללו באוויר ליוו אותנו כשקפצנו לבקר במלון מזכוכית שצורתו איגלו, ולילה בו עולה ים של כסף. שמעתם את הסיפור על היפני שהזמין מקום במלון כזה כדי לא לפספס שביב של הזדמנות כשהזוהר בפעולה, ונרדם דווקא בלילה שבו האורות השתוללו בשמיים? כמה נחמד שלפחות האורות לא מתרשמים מכסף...


צילומים: קרלוס איבנז, גליה גוטמן

מידע מעשי: טסנו מהלסינקי ל-Ivalo ומשם באוטובוס לסא'אריסלקה

חבל שתפספסו את הסיפורים שלי, הרשמו וניפגש במייל