• גליה גוטמן

ניצנים: "תמונת הניצחון"

סיפורה של מירה בן ארי

מירה ודני בן ארי
מירה ודני בן ארי (צילום: ויקיפדיה)

"תמונת הניצחון", סרטו המדובר של הבמאי אבי נשר, גרם לי לחזור לשנות התשעים של המאה הקודמת. הייתי אז אורחת של קבע ב"ארמון", שבו שוכן בית ספר שדה "שקמים" של החברה להגנת הטבע בניצנים. באותן שנים הייתי מעורבת עד מעל לראש במאבק סביבתי על חולות ניצנים והדיונה הגדולה של אשדוד. המאבק נוהל בחלקו מהארמון ועד היום אני מאוהבת בפינת החמד הזאת - ריאה לבנה של שקט, של שיחי רותם ענקיים שפורחים בלבן משכר בעונה הזאת בדיוק, של צוויחות סיקסקים ושל עדר צבאים קטן שעדיין חי בין הדיונות שנותרו פה.


הארמון בניצנים
הארמון (צילום: בועז רענן)
חולות ניצנים (צילום: רשות הטבע והגנים)

הארמון הוא אחד המבנים המרשימים והייחודיים במישור החוף הדרומי, עם מרפסת ענקית, קשתות, קימורים ורצפות יפהפיות כמיטב מסורת הבנייה הערבית. בנה אותו בתחילת המאה העשרים אפנדי עשיר מערביי האזור שהתגורר בסביבה עד פרוץ מלחמת השחרור. כשהוא ומשפחתו עזבו את המקום זמן מה לפני פרוץ הקרבות, רכשו את המבנה מוסדות יהודיים והוא שימש את הגרעין שייסד את קיבוץ ניצנים.

הארמון היה עֵד להתרחשויות הרואיות במלחמת השחרור. בו התבצרו הלוחמים כשהצבא המצרי כיתר את ניצנים, ולמרגלותיו התחוללה הדרמה העקובה מדם של נפילת הקיבוץ. דרמה זאת היא הרקע לסרטו של נשר. הסרט כולל את שחזור הקרב על ניצנים ונפילת הקיבוץ, ובמרכזו סיפורה של האלחוטנית מירה בן ארי.

מירה בן ארי (צילום: ויקיפדיה)

הטרגדיה של נפילת ניצנים לא הניחה לי מאז ששמעתי על כך לראשונה לפני עשרות שנים, עוד בהיותי כתבת בעיתון "כל הדרום" מרשת ידיעות תקשורת. ראיינתי אז את בנה של מירה, דני בן ארי, ובהמשך גם את תא"ל (מיל) יצחק פונדק ז"ל, שהיה במלחמת השחרור מפקד גדוד 53 של חטיבת גבעתי.


הקרב האכזרי מכולם: ריאיון עם תא"ל יצחק פונדק

יצחק פונדק
(צילום: ויקיפדיה) יצחק פונדק

הריאיון עם פונדק נערך לפני כעשרים שנה, כשהיה בן 89, צלול ונחרץ. הוא ליווה את הקרב על ניצנים, מהקשים והמרים במלחמת השחרור, והטראומה על נפילת ניצנים ליוותה אותו כל חייו. פונדק איבד בקרב ההוא 33 מחייליו. "45 קרבות לחם גדוד 53, אבל האכזרי מכולם היה הקרב על ניצנים", סיפר אז. "למרות שראיתי מספיק בחיי, את הקרב הזה אקח איתי לאן שאלך. כל חיי אני קשור לסיפור של המקום, ועל כן החלטתי שבבוא יומי אני רוצה להיקבר ליד חיילי. על פי בקשתי הקצו אנשי ניצנים שתי חלקות בבית העלמין שלהם, לי ולאשתי מאשה. מאשה נפטרה ונקברה בניצנים ולצדה אקבר גם אני בבוא יומי".

פונדק היה מנפילי דור תש"ח, וזיכרונו הצלול הפך אותו למסמך מהלך. הוא הרבה להתרוצץ בארץ, נתן הרצאות במסגרת ימי מורשת ונדהם בכל פעם מחדש מהבורות של הנוער בנושאים הקשורים במאבק על הקמת מדינת ישראל. "לכן הייתי גם מעורב מאוד בהקמת האנדרטה

שוש חפץ: יד לאישה הלוחמת (צילום: בעז רענן)

לזכר לוחמי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ - ג.ג) שהתנדבו לחטיבת גבעתי במלחמת השחרור, ובאנדרטה לאישה הלוחמת בניצנים. לא יתכן שהנוער יגדל פה ואיש לא יזכור ולא יזכיר את תרומתם האדירה. את יודעת שילד בבית ספר ישראלי כיום לא יודע דבר על מלחמת העצמאות? הם יודעים על נפוליאון, אבל לא יודעים איך קמה המדינה. אנחנו אשמים שלא חינכנו את הדור הזה. חשבנו שהכול כל כך פשוט, שלא צריך לדבר על זה".

הקשר שלו עם ניצנים היה קשר דם. "מה שקרה בניצנים לא נותן לי מנוח עד היום", סיפר אז. "למרות שלא היו בידי נשק ותחמושת כדי לסייע להם, כמפקד גדוד 53 זו הייתה אחריותי וזו אשמתי. כשלימים נודע לי שהקיבוצים נגבה וגלאון קיבלו נשק מידי מפקדת גבעתי ואת ניצנים קיפחו – ועל כך יש לי מסמכים – החלטתי להקדיש את שארית ימי כדי להסיר את כתם הכניעה שדבק בניצנים, ולא בצדק".


סומנו על ידי הממסד

כדי להבין את הטראומה של כיבוש ניצנים צריך לחזור אחורה בזמן. קבוצת ניצנים הוקמה על ידי חברי תנועת נוער חלוצית בשם "הנוער הציוני". התנועה הייתה מזוהה עם הפלגים הפרוגרסיביים בהתאחדות הציונים הכלליים והקפידה להישאר במרכז המפה הפוליטית. "זו הייתה הבעיה הראשונה של הקבוצה", אמר פונדק. "על רקע הפילוג הקוטבי בין מפלגות הפועלים משמאל לבין המפלגות הבורגניות מימין, הרצון להוות תנועה לא מזוהה פוליטית היה באותם ימים תמים במקרה הטוב. ולמרות שהתנועה חברה לעשייה משותפת עם הזרמים הפוליטיים-התישבותיים שהיוו אז את הסתדרות העובדים הכללית, הם סומנו על ידי הממסד".

מיקומה האסטרטגי של ניצנים היה בעייתי גם הוא; נקודה יחידה על החוף בין הכפר הערבי אסדוד בצפון, גבעה 69 במזרח והעיירה הערבית מג'דל (כיום אשקלון) מדרום. "לא רק שהישוב הוקם בבידוד והגישה אליו הייתה קשה במיוחד", הסביר פונדק. "הוא הוקם בשטח שהיה נמוך מסביבתו ולכן מצבו הטופוגרפי היה נחות מבחינה ביטחונית. למען האמת, חייבים לציין שלא שרירות לב היא שקבעה את מיקום הנקודה, אלא העובדה שכאן היו אדמה, בית בן קומתיים (הארמון), באר וכביש גישה. כך נשתל הישוב בשטח".

שחזור חפירת מגן (צילום: בועז רענן)

בכ"ט בנובמבר, כשכל הישוב עצר את נשימתו ויצא לרחובות בהישמע ההחלטה על הקמת מדינה ליהודים, השמחה בניצנים הייתה קצרת מועד. על פי מפת חלוקת הארץ ניצנים לא נכללה במדינה היהודית אלא בשטח שיועד למדינה הערבית פלסטינית. גם לכך היו השלכות ביטחוניות לא פשוטות. "עם עזיבת הבריטים את האזור החלו לטפטף ידיעות שהערבים מסביב מתכננים לחסל את הישוב היהודי בניצנים. כל עוד הפלמ"ח ופלוגות החי"ש (חיל שדה) שהו בקרבת מקום, היה בכך משום בטחון לניצנים. מאידך, הנוכחות שלהם מנעה כניסה של חטיבות ההגנה לשם וניצנים, כמו גם יד מרדכי, נגבה, גת ואחרים, סבלה מאוד מפעולות איבה".


מבצע תינוק

ב-30 במאי 1948, שלושה שבועות אחרי פרוץ מלחמת השחרור, החלה הפגזה מצרית מאסיבית על הגזרה כולה וניצנים הופגזה קשות. שלושה ימים אחר כך, ב-3 ביוני, יחידות של גבעתי, הפלמ"ח ואצ"ל התקיפו את ראש החץ המצרי בסביבות אשדוד, ונכשלו. חלקם נסוגו לניצנים וקברו שם את מתיהם. באותו לילה פונו רוב חברות המשק והילדים במבצע "תינוק".

חדר בארמון (צילום: ויקימדיה)

פונדק וחייליו היו במצב כמעט נואש. "לקרב האחרון בניצנים קדמו שני קרבות בנגבה ואחד בגלאון", סיפר. "היינו במצב קרבי קשה ביותר. מגיני ניצנים שרדו שני קרבות קודמים והנה הגיע הקרב השלישי. לפני הקרב המכריע בניצנים אני עצמי עוד הספקתי להעביר להם תחמושת מבאר-טוביה, שם ישבה מפקדת הגדוד. חלק מאנשי שהו בניצנים כדי להגן עליה והכרתי אישית את רוב חברי המשק".

בלילה שבין ה-6 ל-7 ביוני נפתחה הפגזה ארטילרית מאסיבית על ניצנים. במשך עשר שעות ניסו חברי הקבוצה ולוחמי גדוד 53 ששהו במקום לעמוד מול ההתקפה המצרית. "זה היה קרב ללא סיכוי", סיפר פונדק בהתרגשות. "אנשי הקיבוץ דרשו נשק ותגבורת עד היום האחרון, ואין ספק שהזניחו אותם. מאוחר יותר גיליתי ששמעון אבידן, המפקד הנערץ של חטיבת גבעתי, דאג קודם כל לקיבוצי השומר הצעיר, הזרם שהוא עצמו נמנה עליו".

זו האשמה חמורה מאוד!

"חמורה ונכונה! העניין לא נתן לי מנוח וזמן מה אחרי המלחמה פניתי לישובים נגבה, גת, גלאון, באר טוביה וכפר וורבורג, וביקשתי מהם מספרים מדויקים לגבי כמויות הנשק והתחמושת שהיו ברשותם במאי 1948. הם העבירו לי רשימות, ואז גיליתי שאבידן, שכל כך הערצתי, נתן לקיבוצי השומר הצעיר, נגבה וגת, 16 אלף כדורים ומכונת ירייה, ולקיבוצי הנוער הציוני ניצנים וגזר, לא חילק".

זמן מה אחרי שהריאיון עם פונדק התפרסם, התקבלה בעיתון תגובה בעילום שם, מחברו לחטיבת גבעתי: "התנהלותו של פונדק, שמאז הקרב על ניצנים יוצא מגדרו כדי לפייס את אנשי הקיבוץ, מעידה על מצפון לא לגמרי נקי. אם היו מחדלים, הוא היה שותף להם כמו כולנו, למרות שאין בדברים כדי להמעיט ולו במשהו מזכויותיו כלוחם וכמפקד. חברים רבים בחטיבה חולקים לחלוטין על הקביעה שלמפקד גבעתי, שמעון אבידן, הייתה העדפה כלשהי לישובים של השומר הצעיר. לדבריו של פונדק, כאז כן היום, יש היבט פוליטי מובהק. אלא שלא זה הזמן לבוא אתו חשבון. צר לנו שאחרי כל כך הרבה שנים הסטיגמה של ניצנים ממשיכה לרדוף את מי שלחמו עליה. מי שלא היה שם לא יוכל להבין כמה קשה ונואש היה מצבנו אז, ועד כמה היה חשוב לא להרפות את הרוח הגדולה שפיעמה בנו, ושרק בזכותה אנחנו חיים פה כיום".


הקרב האחרון

מח"ט גבעתי שמעון אבידן וסגנו מאיר דוידזון (צילום: ויקיפדיה)

מבודד מן העולם החיצון ניהל קיבוץ ניצנים את הקרב האחרון. פונדק: "כשהתקבלו במטה שלנו שדרים דחופים שהמצב בניצנים נואש, המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת, תבעתי להחיש למקום תגבורת. מיהרתי עם סגני למפקדת החטיבה ואמרתי בהתרגשות, 'ניצנים נופלת'. ומה משיב לי קצין המבצעים? 'אנחנו לא נלחמים על ניצנים – אנחנו נלחמים על המדינה'. תבעתי שוב לשגר עזרה, ואם לאו, לפחות סיור כדי לברר מה קורה, אבל לא נעניתי".

נפילתה של ניצנים ונפילתם בשבי של הלוחמים שנותרו בחיים, גרמו הלם כבד לא רק בחטיבה. הם הרעישו את הישוב כולו. פונדק: "דיווחים חפוזים שהגיעו אל שמעון אבידן ואל אבא קובנר, קצין התרבות עטור התהילה של החטיבה, יצרו את הרושם שניצנים נכנעה בטרם כלו כל הקיצין. הרושם הזה הוליד במפקדת החטיבה חשש מהלך רוח מסוכן של מתן לגיטימציה ליפול בשבי. זה היה כמעט עניין של להיות או לחדול, ועל הרקע הזה פורסם 'הדף הקרבי' שחובר על ידי אבא קובנר".

לכרוז של אבא קובנר הייתה דינמיקה משלו, ופרשת ניצנים ממשיכה להדהד ממרחק של 74 שנים. "35 שנים אחרי נפילת ניצנים, במפגש השנתי המסורתי בקיבוץ, ניגשה אלי ילדה ושאלה, 'תגיד, סבא שלי היה בוגד?' זו הטרגדיה של ניצנים, והם המסכנים סוחבים את זה על גבם עד היום. השמיצו אותם שהם בגדו במדינה. הם חזרו מן השבי והחטיבה לא קיבלה אותם. אפילו החברה קדישא לא הגיעו כדי לזהות ולקבור את הנופלים. אף ששתי ועדות חקירה, האחת שמינה לימים דוד בן-גוריון והשנייה שצה"ל מינה על פי דרישתי, טיהרו את לוחמי ניצנים מהכתם שדבק בהם, את העוול שנעשה אי אפשר היה לתקן".

את מי אם כך צריך להאשים, אם בכלל?

"אם היה אשם שהיה צריך להפכו לשעיר לעזאזל, זה היה צריך להיות הגדוד שלי, החטיבה שלנו. הכישלון היה שלנו. כבר זקנתי, אבל עד היום טורדת את מנוחתי העובדה שאיש ממפקדת החטיבה לא בא להקביל את פניהם של לוחמי ניצנים שחזרו מן השבי המצרי. ואיך לא באתי גם אני, מפקדם הישיר! לזכותי, אם זו זכות, אני יכול לומר שכבר בטקס העלייה על הקרקע של ניצנים המחודשת באתי אליהם, ומאז נכחתי ככל שהתאפשר לי בטקסי הזיכרון במקום. אני חייב זאת ללוחמים שלחמו ונפלו בפיקודי".


לעורר מתים

עד לפטירתו ב-1988, לא הגיע אבא קובנר, מחבר הכרוז המפורסם, ולו פעם אחת לניצנים. "במשך כל השנים ניסיתי כמיטב יכולתי להביא את אבא קובנר ושמעון אבידן לפגישת פיוס עם אנשי ניצנים. קובנר סירב לחלוטין. כנראה שלא היה מסוגל לזה פיזית. אבידן הסכים. אמרתי לו, 'אתה צריך לומר להם, השתמשנו בכם כשעיר לעזאזל ועכשיו אני רוצה לבקש מכם סליחה', אבל לכך הוא סירב. הפגישה שלו עם אנשי ניצנים לא הייתה קלה, אבל אני מרגיש סיפוק שהיא התקיימה. אחרי הפגישה פרסם מאירק'ה דוידזון, סגנו של אבידן, מכתב ב'על המשמר', שבו הזמין את לוחמי גבעתי בתש"ח להתייצב באצטדיון בלומפילד, לכרוע על ברכיהם ולבקש סליחה מניצנים. אמרתי לו, 'מאירק'ה, עשית דבר גדול, אבל למה לא אמרת את זה כשהם חזרו מן השבי, למה חיכית 35 שנים?'"

במשך שנים רבות היה פונדק פעיל במרכז להנצחת מורשת גבעתי ושימש יו"ר העמותה. "אחי הבכור יוחנן ז"ל ואנוכי, תרמנו מכספנו ומימנו את הקמת המרכז. חשוב לי שהמרכז יספר את סיפורה של חטיבת גבעתי, שעלתה על הפלמ"ח. בכך אין ספק".

אתה לא חושש שהקביעה הזו עלולה לעורר מתים?

"שתעורר! אז מה!"


יצחק פונדק נפטר ב-2017 בגיל 104. הוא נקבר בניצנים לצד רעייתו מאשה ולצד חברי הקיבוץ שנהרגו בקרב על ניצנים.


מצבה לזכרה של מירה בן ארי. במשך שנים חיפשו בעלה של מירה אליקים בן ארי ובנם דני, אבן שתהיה מצבה לזכרה, ולא מצאו. "יום אחד שוטטנו אבא ואני על חוף הים, ולפתע ראינו סלע כורכר, שדמה לאם החובקת את בנה..." המצבה ניצבת במקום נפילתה של מירה, בפינה הדרומית-מזרחית של חצר הארמון. (צילום: בועז רענן)

צילומים: בועז רענן, ויקיפדיה, רט"ג

איך מגיעים לארמון: מכביש 4 פונים מערבה לכביש 3631. חוצים מסילת רכבת, פונים ימינה בפנייה השנייה לכיוון בי"ס שדה שקמים (לפי שלט הכוונה חום). לפני הכניסה לישוב ניצן פונים שמאלה בדרך עפר ומגיעים למגרש החנייה של בי"ס שדה שקמים, הממוקם בארמון.

חבל שתפספסו את הסיפורים שלי, הרשמו וניפגש במייל