• גליה גוטמן

קורסיקה: מעשה אהבה בין הים לשמש

כמו קילוח דיו ירוק



כשפנינו מהעיירה הקטנה ויצאבונה (Vizzavona) שבמרכז קורסיקה לכביש צדדי המוביל אל עמק רסטוניקה (Restonica), חשבנו שעניין של כמה דקות עד שנגיע עם הרכב אל מגרש החנייה. משם נמשיך בהליכה נינוחה אל אגם מלו (Melu), ואולי גם נגיע לאגם קפיטלו (Capitellu) הגבוה יותר. איזו הרפתקה מסעירה יכול כבר לזמן טיול של אחר הצהרים לעמק שליו ושני אגמים נחמדים? אלא שכמו עניינים אחרים בקורסיקה, גם העמק הזה התברר כהפתעה גמורה.

כבר בפנייה אל העמק בכביש הצר והמתפתל כמו חלום של שיכורים, הבנו שהנסיעה הזו הולכת להיות חוויה מפחידה גם במונחי הנהיגה של קורסיקה - כשאין לך מושג מה מסתתר מאחורי הסיבוב התורן. בסופם של חמישה-עשר קילומטרים ארוכים, עם הרבה דפיקות לב, הגענו אל מגרש החנייה. מכאן התחלנו לטפס ברגל.

כל כך פראי ויפה הוא העמק הזה. נהר רסטוניקה זרם כמו קילוח דיו ירוק על סלעים ירקרקים. מכל כיוון נפלו בכוח מפלוני מים, ובתוך הדרמה הנופית הזו פרחו מיני כרכומים בסגול תמים. חבצלות התפרעו בלבן. השילוב בין הפריחה הים תיכונית לפסגות המושלגות היה מפתיע ביופיו. המשכנו ללכת על סלעים חלקלקים. חצינו פלגי מים מברכים את אלוהי קורסיקה על סולמות הברזל הלולייניים שנקבעו בכמה סלעים כדי להקל על הטיפוס. בסוף הגענו אל אגם מלו הקפוא בחלקו. ההר המושלג השתקף באגם שהספיק להפשיר מעט ויצר מראה מתעתע.

בדרך חזרה ציפור קטנה אדומת חזה שרה על שיח. הבטתי בה, מעדתי על קרש מעל אחד מקטעי הנחל השוצפים, ובן רגע הנעל והגרב נספגו במים הקרים. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאנחנו באי בים התיכון, שכל מה שידעתי עליו עד לפני כמה שבועות הוא שזהומקום הולדתו של נפוליון בונפרטה.


מלון עם רצפת עץ חורקת

בערב מצאנו את עצמנו במלון Monte d'Oro שבפאתי ויצאבונה. הוא נבנה בשנת 1880 כאכסניה למהנדסים שתכננו את מסילת הרכבת של קורסיקה, ובשנת 1904 נקנה על ידי הסבתא-רבתא של מארי-ג'וזפין (מארי-ז'ו בקיצור), גברת גזעית המנהלת אותו כיום. המלון משמר את רוח התקופה שלפני מלחמות העולם וכלי האוכל נושאים את סמל המלון.

החדרים נוחים, רצפות העץ חורקות כמו בסרט אימים, הרהיטים הם מתחילת המאה העשרים, אין מיזוג אוויר כי לא צריך, ותודה לאל גם אין טלוויזיה בחדרים. הארוחה באותו ערב, שהוגשה בכלים של הסבתא, תירשם כאחד מהשיאים הקולינאריים שלנו. החציל המוקרם ברוטב עגבניות וגבינות צאן מקומיות היה מכשף, הברווז בדבש היה יכול ללמד את אהרוני שיעור או שניים, והמוס שוקולד היה שיר. לארוחת הבוקר קיבלנו ריבות תפוזים ותאנים שמארי-ג'וזפין רוקחת מעצי הפרי שבגינתה ובחורש מסביב.

יש פה אפילו קפלה קטנה בחורשה למי שנזקקים להתרוממות רוחנית. הקפלה הזו טובה לכל אמונה ומארי-ז'ו דאגה לשים בה את הברית החדשה, התנ"ך, הקוראן וכתבי בודהה. "שיריבו, עד שילמדו לחיות ביחד", צחקה. בגדר המלון ניצב ברז שהמים בו נובעים ממעין סמוך וידועים כמים טהורים. תיירים או מקומיים העוברים במקום עוצרים וממלאים בקבוקי מים.


היפה מכולם

מלמעלה האי נראה כה הררי ומחורץ, שלרגע היה נדמה שלמטוס לא יהיה איפה לנחות. היוונים הקדמונים קראו לו Kalliste שפירושו היפה מכולם. הסופר אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב כי האי הזה נולד מתוך מעשה אהבה בין הים לשמש. ובאמת, קורסיקה היא הר ירוק בים תרשיש. במרכז האי שולטים סלעי גרניט וההר הגבוה מכולם, Monte Cinto (2,706 מטר), מושלג בחלקו גם בקיץ. מי הים התיכון כאן צלולים ושקופים ומזג האוויר נע בין חם למדי בקיץ, שמשי באביב עד קר בחורף.

אי אפשר לבקר בקורסיקה בין אפריל ליוני מבלי להסתחרר מהריח המשכר של החורש הקורסיקאי המהולל, המאקי (Maquis). לא לחינם היא מכונה האי הריחני. עם אלפי סוגי צמחים, שיחים וצמחי תבלין, החורש הזה מפיץ ניחוחות שעולים דרך הנחיריים וצובטים את המוח - מנתה, שומר, רוזמרין, דפנה, ערער, מרווה, לבנדר ועד מסטיק. אגב, מקור השם מחתרת המאקי הוא החורש הסבוך ששימש מסתור ללוחמי המחתרת הקורסיקאית, ובמלחמת העולם השנייה אומץ על ידי כל תנועות ההתנגדות לנאצים.

רק כ-15 אחוז מאדמות האי מעובדות, והיתר צמחייה טבעית המכסה יותר ממחצית משטחו. לא נעים להודות, אבל הרקפות שלהם פורחות בסגול עז אף יותר משלנו, הקידה השעירה מבעירה בצהוב מדרונות שלמים, ושיחי הלוטם השעיר והמרווני משתוללים בוורוד ולבן. האורנים של קורסיקה גבוהי צמרת וחלקם בני אלפיים שנה. לצדם גדלים עצי אלון (בהם אלון השעם), שלא לדבר על עצי הזית, הערמון והארז.


קוד נפוליון

את הטיול התחלנו באז'קסיו (Ajaccio), בירת המחוז הדרומי והגדולה בערי האי. היא נמצאת על שפת מפרץ ענקי ורחובה הראשי נקרא – איך לא – שדרות נפוליון (cours Napoleon), על שמו של בן העיר שיצא ממנה לשנות סדרי עולם. צחוק הגורל - אחרי שהומלך לקיסר צרפת, נקט נפוליאון במדיניות מתנשאת כלפי אי מולדתו והיחסים הידרדרו לאיבה ובוז הדדי. הבית שבו נולד בשנת 1769 נהרס בידי לאומנים קורסיקאים ב-1793, ובשנת 1814, כשנתיים אחרי תבוסתו הראשונה הגדולה בקרב, השליכו תושבי אז'קסיו פסל שלו לים.

הבית שוקם על ידי אמו של הקיסר אחרי מותו, ומאוחר יותר הפך לאתר עלייה לרגל. כיום זהו מוזיאון לאומי (Musee National de la Maison Bonaparte) ששום תייר אינו מרשה לעצמו לדלג עליו. עמדתי בחדר שבו נולד. האם פה חלם על כיבושיו העתידיים? מבלי להתייחס למלחמות שניהל, הוא היה באמת רפורמטור ענקי ועל שמו נקרא קוד נפוליון - קובץ החוקים שהתקין ועל פיו מתנהלת אירופה עד היום. אמו, כך נכתב בדברי ההסבר, חינכה אותו באהבה אך במשמעת קפדנית וממנה ירש חוש של צדק. "בזכות אמי ועקרונותיה הטובים נעשיתי למה שאני", כתב.


יופיו של החטא

שרקוטרי

עם השנים התפוגגו יחסי האיבה בין נפוליון לבני עירו. הקורסיקאים, שהבינו את ערכו התיירותי, אימצו את בנם עטור התהילה בחזרה לחיקם, הקימו לכבודו פסלים, קראו כיכרות על שמו ותעשיית המזכרות משגשגת.

ישבנו במסעדת Chez Paulo ברובע העתיק של העיר וטעמנו שרקוטרי (charcuterie) - פלטת נקניקים ופרוסות בשר חזיר מעושן שזכתה למעמד של קאלט באי. החזירים של קורסיקה ניזונים מפירות עצי הערמון הצומחים באי ובשרם נחשב למעודן במיוחד. כדי לסתום את העורקים סופית זללנו גבינות צאן שמנות שהוגשו עם בגט שהתפצח בפה. בסוף השקו אותנו ב-Liqueur de myrte, ליקר בוגדני עם ניחוח הדסים. "זה בשביל העיכול", חייך המלצר. אח, יופיו של החטא.


רכבת רוטטת


הנסיעה ברכבת של קורסיקה, ה-U trinighellu (בתרגום חופשי "הרוטטת"), היא כמעט סרט: שני קרונות ישנים מקרטעים על מסילה משנת 1880 העוברת ב- 38 מנהרות, 34 סוללות ו-12 גשרים שאחד מהם תוכנן בידי גוסטב אייפל בכבודו ובעצמו. הרכבת התנשפה בין הרים וסלעים ועצרה בכפרים זעירים עם גגות רעפים. בכל כפר יש שני מוסדות חובה: כנסייה ובולאנז'רי (מאפייה). בסוף הגענו לקורטה (Corte), בירת התרבות הלא מוצהרת של קורסיקה.

אטיין, נהג הטקסי שהיה אמור לאסוף אותנו מתחנת הרכבת, הופיע באיחור של שעה ופצח בנהיגה מטורפת בכביש צר, הררי ויפה להפליא. הוא קורסיקאי מלידה. עשרים שנה עבד בצרפת, וכשפרש לגמלאות חזר לפה. איפה יותר טוב? שאלתי. "בטח פה, עם טבע, שקט ושמש".

בעוד רגע נגיע אל Scala di Santa Regina, מעבר ההרים שבו נתחיל מסע רגלי של שבוע באי. בסמוך לגומחה בסלע שבה ניצב פסלה של הקדושה רגינה, נובע מעין של מים זכים. מילאנו בקבוקים, בדקנו מפה ויצאנו לדרך. התיירים שמגיעים לקורסיקה מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלה שבאים להיצלות בשמש הקיצית בחופי האי (צרפתים ברובם), ואלו שבאים לחוות את האי דרך הרגליים ולהתחבר ל"רוח הקורסיקאית".


מסע מים אל ים

ככל שמתרחקים מערי החוף אל פנים האי, מגלים עד כמה הוא ריק מאדם ולא ממוסחר. השביל שלנו עבר בדרך רועים עתיקה, התפתל, טיפס בין צוקי גרניט ואחר כך השתפל לחורש טבעי, עצי ערמון ונחל. לעת ערב הגענו ל- Casa Balduina, מלון משפחתי קטן עם מטפס סגול בכניסה, בפאתי הכפר קלקוצ'יה (Callacucia). הכפר שוכן על חלקה הצפוני של דרך Mare à Mare (ים אל ים) העתיקה.

בעלת המלון, גברת שמנמנה ומלאת חיים, פטמה אותנו בארוחת ערב עתירת כולסטרול, גבינות צאן ריחניות שהוגשו עם ריבת תאנים להפגת החריפות ולקינוח פלאן בניחוח תפוז. "בעוד חודשיים תתחיל העונה, ואז יגיעו התיירים האיטלקים. אנחנו שונאים אותם", אמרה. ומה עם הצרפתים? שאלתי. "גם אותם, ובעיקר את עצמנו". צחקה. אפשר להבין אותם. במשך אלפי שנים היווה האי הזה יעד לכובשים ופולשים, גנרלים ופיראטים.


עצי הלחם

המשכנו בדרכנו. בכמה הזדמנויות השביל שלנו הצטלב עם הטרק המיתולוגי הקשוח GR20 (על כך במידע המעשי). הגענו לגשר שנבנה במאה ה-16 על ידי שליטי גנואה ששלטו באי ביד ברזל בימים שבהם גנואה הייתה אחת מערי המדינה החזקות באזור הים התיכון. פרסנו באולר כיכר לחם שקנינו בבוקר במאפייה, אכלנו גבינת כבשים והמשכנו אל אביזה (Evisa), כפר הררי קטן עם בתי אבן, הצופה על מפרץ פורטו (Porto) .

ליד בריכה טבעית עם מים ירוקים ניצבת טחנה ישנה שבה טחנו פעם קמח מערמונים. עד לא מזמן סיפקה קורסיקה כשישים אחוז מתצרוכת הערמונים של צרפת ותוצרת הערמונים שלה נחשבת למשובחת במיוחד. הקמח המופק מ"עצי הלחם", כפי שמכונים כאן עצי הערמון, מהווה עד היום מרכיב חשוב בתבשילים רבים שבהם התפרסם האי, בכללם בירה Pietra המצוינת, המתובלת בניחוח ערמונים.


צוקים אדומים ושירה פוליפונית

בחורף פורטו הופכת לעיירת רפאים כמעט, אך בקיץ היא חווה מפץ תיירותי. מכאן מפליגים לשמורת סקנדולה (Scandola). לא סתם היא נמצאת ברשימת אונסק"ו. הסירה נכנסה ויצאה בין נקרות שיצרו מצוקים וולקניים אדומים ומחוררים שכמו צומחים מתוך הים

Les Calanques

. מה הרגישו הספנים היוונים הקדמונים כששייטו בפלא הטבע הזה שבאמת מזכיר את סיפורי האודיסיאה? מדוזות צבעוניות ריחפו בין הסלעים וסרטנים אדומים נאחזו בהם.

למחרת טיפסנו על הסלעים האדומים בשמורת לה קלאנק (Les Calanques), הנמצאת אף היא ברשימת אונסק"ו. השביל זיגזג כמה מאות מטרים מעל לים, בין סלעים מגרניט ורוד. השקיעה צבעה אותם בצבעי אוקר, ג'ינג'ר וגלידת פירות. ישבנו בקפה Les Roches Bleus כשברקע מתנגנת שירת גברים פוליפונית הייחודית לקורסיקה, ולא רצינו לזוז משם.


נקמת דם בגלל חמור

הסופר הצרפתי גי דה מופסאן מיקם על עלילת סיפורו וונדטה (Vendetta) בעיר בוניפצ'יו (Bonifacio). וונדטה, נקמת הדם שקורסיקה התפרסמה בה, שלטה בכפרי האי במיוחד במאה ה-19. היא נגעה כמעט בכל כפר וספירת הגופות כתוצאה ממנה הגיעה לממדים של מלחמת אזרחים כמעט. היא יכלה לפרוץ בשל מה בכך, ודי היה שקרב דמים יפרוץ בגלל ויכוח על תרנגול, עץ ערמון, או חמור שתעה בדרך. 36 רציחות אירעו בגלל ויכוח על חמור.

אבל עיקר הריבים הרצחניים התרחשו כמובן בגלל נשים. די היה שאישה תצא מהמיסה של יום ראשון בכנסייה ומישהו יזרוק לעברה מילה שהתפרשה כמעליבה, או יעז לפגוע בכבודה. על המקום הייתה פורצת קטטה רצחנית. את גופת בן המשפחה שנרצח היו משכיבים על שולחן בבית ואת חולצתו המגואלת בדמו היו תולים על החלון ונשבעים שלא תוסר משם עד שדמו יוקם. מכאן ואילך בני שתי המשפחות, של הרוצח ושל הנרצח, היו יורדות למחתרת עד שהנקמה הייתה מושגת.

שליטי גנואה ניסו לשים קץ למנהג הנורא על ידי איומים בעינויים קשים למי שייתפס מבצע וונדטה. פסקל פאולי (Pasquale Paoli), המחוקק הקורסיקאי הגדול, הרחיק לכת והעניש מבצעי וונדטה על ידי הריסת בית המשפחה והפיכתו לגל אבנים, למען יראו וייראו. כיום המנהג הזה כמעט פס מן העולם, אבל בין כפרים שלמים יש עדיין יריבויות היסטוריות ורוחות רעות.


בוניפצ'יו, מקצף גל

העיר בוניפצ'יו שנוסדה במאה התשיעית על ידי אציל איטלקי ונלקחה לאחר מכן על ידי הגנואזים, היא יפהפיית הנשף, נסיכה הצומחת מתוך סלעי גיר לבנים. כמו קורסיקאית אמתית, היא לא מלוקקת ומפודרת, אלא עיר גאה הצופה על לשון ים שרוחבה כמאה מטר. העיר בנויה על סלעי גיר. המצוקים הלבנים שגובהם מגיע לשבעים מטר שויפו על ידי האוקיינוס ויוצרים מראה של עיר לבנה התלויה מעל גלים סוערים.

שוטטנו בסמטאות העיר המיוחדת הזו, בין גרמי המדרגות שלה, ביצוריה וסודותיה. שער העיר העתיקה הוא רמז כיצד נראתה העיר בימי שיאה ותהילתה. התיישבנו במסעדת L'Archivoltoשהפכה מזמן למוסד. היא עמוסה מרצפה עד תקרה באלטע זאכען אקלקטיים, אווירה נעימה ואוכל טוב. היא שוכנת בבניין ששימש נפחייה במאה ה-14 והתקרה עדיין שחורה מאז. גם קורות העץ שבתקרה הן מקוריות. המלצרית חייכה אלינו והסבירה בחפץ לב על ההיסטוריה של המסעדה ועל העיר.

נזכרתי במה שאמרה לנו מארי-ז'ו. "קורסיקה תחזיר לך את מה שאתה מביא אליה. אם תבוא ממקום שיפוטי ומתנשא היא תתנכר ולא תתמסר לך. אבל אם תבוא בגובה העיניים וברוח טובה, היא תחזיר לך באותו מטבע". קורסיקה התמסרה לנו. נראה שבאנו ברוח טובה.



תודה לסיקו בכור על הערותיו המועילות


להרצאה על קורסיקה


צילומים: גליה גוטמן, ויקיפדיה

מידע מעשי: GR20, הטרק המיתולוגי של קורסיקה, זכה כבר מזמן למעמד של קאלט ונחשב לאחד מהיפים והקשים ביותר באירופה. אורכו 168 קילומטר וכדי לסיים אותו נדרשים כ-15 ימים. השביל עולה ויורד בין נופים מגוונים במיוחד, הרי גרניט מיוערים, אגמים קרחוניים, נחלים שוצפים, ערוצים, ביצות כבול, חורש טבעי, כפרים נחבאים ופסגות מושלגות


חבל שתפספסו את הסיפורים שלי, הרשמו וניפגש במייל