top of page
  • גליה גוטמן

לארץ ציפור גן העדן (2)

עודכן: 18 בינו׳


עם אנשי הבוץ

ציפורי האלים

הן עופפו מתוך היער במלוא הדרן – ציפורי Ribbon tailed astrapia עם צווארוני טורקיז מהפנטים ונוצות זנב לבנות וארוכות שנראו כמו סרטי פלסטיק, ציפוריBrown sicklebill עם כתם טורקיז על הגב ועיגולי טורקיז סביב העיניים, תוכים בצבעי נמר (Tiger parrot) ועוד ועוד. לנו לא נותר אלא לשבת פעורי פה ולשתוק. אכן, קומול לודג' (Kumul Lodge) הסמוך למאונט הייגן הוא המקום לצפות בציפורי גן העדן של פפואה וציפורים מרהיבות אחרות. מדי כמה שעות מעמיסים עובדי המלון על שולחנות עץ בקרחת יער פירות כמו פפאיה, אננס, בננות, תפוחי עץ ובשר אגוזי קוקוס, והיפהפיות (ליתר דיוק היפהפיים, שכן הזכר הוא המין היפה) מגיעות לזלול. (וידיאו: אראלה יואל)

Photo: Anna @ninecoffeex

למחרת יצאנו לחפש את הציפור הלאומית של פפואה, הלא היא Raggiana bird of paradise. פול המדריך היה אמור לאסוף אותנו בארבע וחצי בבוקר. משלא הופיע, הנהג הסיע אותנו לכפר של פול שישן עדיין שנת ישרים... כך הגענו כשעה אחרי הזמן האידיאלי לצפות ב"ציפורי האלים", כפי שהן נקראות כאן, אבל מדי פעם הבליחה בין הצמרות צלליתה הצבעונית של מלכת הציפורים וזנבה הזהוב-ערמוני.

הרג'יאנה מתנוססת גם על דגל פפואה, אותו עיצבה ב-1971 תלמידה בת 15 שזכתה בתחרות הארצית. אורכה 34 סנטימטר, צבע גופה חום ערמוני, מקורה אפור-כחול, רגליה אפורות-חומות, על צווארה הירוק מתנוסס "קולר" צהוב ולראשה כתר זהוב. בדרך הבוצית חזרה מההר שמענו אותן קוראות זו לזו. בתחתית השביל חלק מתושבי הכפר – גברים, זקנים, צעירות, זקנות, ילדים, עוללים על שדי אימם - חיכו לנו בצל עץ.


תיאטרון שלדים ועץ הלחם

במרכז האזור ההררי של פפואה, בגבהים שבין 1,600 ל-2,400 מטר, חיים אנשי קבוצת הסימבו (Simbu). הגברים ובמיוחד צעירים על סף בגרותם, חיים במבנה משלהם הבנוי על כלונסאות לשם הגנה מפני אויבים. הנשים, הילדים והחזירים חיים בבתים נפרדים. אחד מן המנהגים המבדלים את הסימבו מקבוצות אחרות הוא ריקוד השלדים, שנועד להטיל מורא בלב האויבים - זאת בארץ שבה האנשים נאבקים על כל פיסת קרקע פורייה בעמקים שבין ההרים.

על פי הסיפורים, האויבים שהאמינו כי השלדים אינם אנושיים וניחנים בכוחות על, נסו על נפשם. ריקוד השלדים הוא אמנות בפני עצמה, שגם הילדים לוקחים בה חלק. הם מתאמנים מגיל צעיר, מופיעים בפסטיבלים מקומיים ופשוט מרגשים.

עץ הלחם ופריו

בעוד ה"שלדים" מתכוננים למופע (בין ארבע לחמש שעות רק לצבוע את גופם), טיילנו בין פרחים שנראו כמו גביעי גלידה ועוגיות מארץ של פלאות ובין עצים שונים ומשונים, כמו למשל "עץ הלחם" (Bread fruit, (Artocarpus altilis). פירות העץ עשירים בעמילן, הם מקור מצוין לפחמימות, וכמו תפוחי אדמה אפשר לאפות אותם, לאדות, לטגן ולבשל.



מחיר האהבה...

Photo: Shutterstock

לאדמה נודע פה ערך עליון, ומי שמעבד אותה הן לרוב הנשים. האישה היא לא רק כוח עבודה ראשון במעלה; היא גם יצרנית הדור הבא, והחתן המיועד נדרש לשלם עבורה הון תועפות. המחיר הבסיסי עבור כלה הוא שלושים חזירים, ועוד אחד - הגדול והבריא ביותר - לאם הכלה, שגידלה והשקיעה בבת שהוא בחר בה להיות אשתו. השי לחותנת לעתיד חשוב מאוד, כי אחרת היא עלולה לקלל את הזוג הצעיר שלא יזכו לבנים זכרים.

בנוסף לחזירים, המוהר עשוי לכלול גם קסוארי, נוצות צבעוניות, אשכולות בננות, ירקות שורש ושרשרות צדפים (shell money), המשמשות גם בקניות יומיומיות בשוק. באיי שלמה המוהר עשוי לכלול גם שיני דולפינים ושיני כריש.

אז איך הגבר בוחר את אשתו לעתיד? תתפלאו, לא בהכרח את היפה ביותר. האישה האידיאלית היא צייתנית, לא גורמת לבעיות מיותרות, עובדת היטב בשדה, ובין הורי שני הצדדים מתנהל משא ומתן קשוח סביב השידוך. משפחת החתן, ובעצם כל כפרו, מחויבים לשאת בנטל הכספי. החובות הללו נמשכים לאורך דורות, שכן כולם ערבים אלו לאלו. העונש של מי שלא עומד בחובו לקהילה הוא קללת הרוחות, שמשמעותה אות קין חברתי.

ומה יקבל החתן בתמורה? כוח עבודה זול, צייתנות מוחלטת והרבה ילדים. כל ילד הוא עוד ידיים עובדות התורמות למשק הבית. מעלותיהן ותרומתן של הנשים אינם מסייעים להן בחייהן. מעמדן החברתי, במיוחד באזורים הכפריים, הוא פעמים רבות בשפל המדרגה. לפי ארגונים שונים, יותר מחמישים אחוז מהנשים בפפואה חוות אלימות קשה במשפחה, אונס, פציעות ואפליה מגדרית. לא הייתן רוצות להיות אישה בפפואה...


בִִּילוּם לכל עת

לאורך כל המסע ראינו נשים עובדות בשדות עם בילום (Bilum) קשור למצחן. הבילום הוא סל רשת מסורתי הקלוע מסיבי צמחים, ואין אישה פפואנית, במיוחד בהיילנד'ס, היוצאת מהבית בלעדיו. עם השנים חלק מהנשים מקריחות מנשיאת סל הבילום על קדמת מצחן. סלי בילום מוצעים למכירה בכל שוק ותלויים על כל גדר בקלידוסקופ של צבע.


פירוש המילה בילום בשפה הלאומית (Tok Pisin) של פפואה הוא רחם, וכיאה לשמו הוא משמש את האישה לנשיאת תינוקות, אבל גם לקניות מהשוק, לשאת את תוצרת הגינה ואפילו חזרזירים. אגב, גם גברים רבים נושאים סלי בילום, אך בניגוד לנשים הם תולים אותם על חזם.

הקליעה נעשית ביד וכל בילום הוא ייחודי ושונה מחברו. הבילום מהווה חלק בלתי נפרד מהלבוש, מקומו לא נפקד גם בטקסים רשמיים ומדרך הטבע הוא משמש גם כסמל מעמד. צבעי הסלים ושפע הדוגמאות והצורות הם דוגמה לגיוון התרבותי המהמם של פפואה. ארבעת הצבעים השולטים בקהילות המסורתיות הם אדום, שחור, לבן וצהוב, המסמלים את זהותה הלאומית של המדינה, אך לכל קהילה, קבוצה אתנית ושבט שילובים משלהם, בהתאם לצמחים המקומיים הגדלים באזור. אז איך יוצרים בילום? חותכים במשטה ענפים או גבעולים של צמח מהם יקלפו סיבים שאותם ישטפו וייבשו בשמש. כדרך לחיזוק הסיבים הנשים מסובבות, מגלגלות ומפתלות אותם על ירכיהן ואז ניגשות למלאכה. גם את הצבעים מפיקים מצמחים מקומיים. לא קשה לנחש איזה צבע מפיקים מצמח הכורכום למשל. את הסיבים הצבועים מייבשים שוב ומאחסנים, ואת סוג הסיב והצבע תבחר האורגת בהתאם לסוג הבילום, שימושיו ולמסורת השבטית.

טעמה של ילדות ואגוז ממכר

העננים נחו על העמק כמו צמר גפן על איים ירוקים. אחרי נסיעה של כארבע שעות הגענו ממאונט הייגן לגורוקה (Goroka) בירת מזרח פפואה, היישר לשוק מקורה של מהומת אלוהים צבעונית, קולנית וחייכנית - ים רוחש של אנשים ונשים, עם ריחות גוף נוקבי נחיריים.

היינו באופן מוחלט הזרים היחידים בכל השוק הגדול הזה ובן רגע הפכנו לאטרקציה. פים וחבורתו הצמידו לנו "שומרי ראש". הפפואנים חייכנים וידידותיים, אבל האנשים הלבנים הם כידוע עשירים וזוהי מצווה לשחרר אותם מהארנק ומהנייד. לא משהו אישי...

זה היה אחד מהשווקים הכי מכשפים שראיתי: מיני ירקות שלא ידענו על קיומם, גזרים מסודרים בזרים ושעועית טרייה בסגול, לבן וירוק בהיר, שהמוכרות היזו עליהם כל העת מים כדי לשמור על טריותם. קניתי קנה סוכר מתוק שמצצתי בשקיקה. אוי, טעמה של ילדות...

אין בפפואה שוק או דוכן דרכים שבו לא יציעו לכם בטל נאט (Betel Nut), אותו אגוז שהצליח למכר חלקים ניכרים באוכלוסיית האוקיינוס השקט ואסיה בכלל. האגוז מכיל סם ממריץ הדומה בהרכבו ובהשפעותיו לניקוטין והוא נמכר ונלעס עטוף בעלי צמח הבטל, שגם הוא בעל תכונות פסיכואקטיביות. כדי להגביר את האפקט עוד יותר, לועסים את האגוז עם אבקת סיד (Lime) ועם גבעול מצמח חרדל מקומי, והריאקציה בין המרכיבים מפיקה סם מעורר. השפעותיו של האגוז הרסניות, ושיניהם האדומות-רקובות של גברים ונשים בכל גיל, הן רק חלק מהבעיה. שלא לדבר על הצד האסתטי, כאשר את הבלילה האדומה יורקים מהפה בשפריץ אדום.

הפפואנים מה-זה חביבים, אבל יודעים להיות גם אלימים ומדי פעם פורצות קטטות אלימות בין קבוצות יריבות. השוטר על הכביש הזהיר את פים לנהוג בזהירות, ומה פים נתן לו בתמורה לעצה? שורש של שעועית סגולה ועוד דבר מאכל, "כדי שלא יחליט לחטט בארנק ולבדוק רישיונות".


אנשי הבוץ

הם התקרבו אלינו, כל אחד במסכת חומר שונה על פניו, על פי דמותו של אחד מאבותיו הקדמונים. הם התגנבו בלאט ואז "התקיפו" אותנו בחיצים וקשתות. אנשי הבוץ משבט אסארו (Asaro) חיים בכפר מעל ערוצו של נחל קיאבוקה (Kiyaboka), לא רחוק מגורוקה. ההצגה ממחישה סיפור מסמר שיער, על אבותיהם שהותקפו על ידי בני שבטי הרים שרצו לרשת את אדמתם הפורייה.

כדי להניס את הפולשים, אנשי אסארו התגנבו אל מחנה האויב כשהם יחפים וגופם מרוח בבוץ. האויבים שחשבו שאלו רוחות (במחוזות האלו כולם מאמינים ברוחות, עד היום) נמלטו על נפשם, ומאז האסארו חיים לבטח על אדמתם.

את הדמויות והמסכות הם יוצרים בעצמם. זאת היא אמנות פרימיטיבית, ייחודית ועזת מבע העוברת מאב לבן, וכל בני הכפר, מילדים ועד מבוגרים עוסקים בכיור. הגם שמדובר בהצגה שנערכה לכבודנו, לפעמים קשה להאמין שביערות הגשם של פפואה, הקרובים כל כך לאוסטרליה המתורבתת, האנשים חיים כל כך אחרת עד עצם היום הזה...

צילומים: גליה גוטמן, אראלה יואל

ארגון: Paiya Tours

חבל שתפספסו את הסיפורים שלי, הרשמו וניפגש במייל

bottom of page