אם ערי דרך המשי של אסיה התיכונה הן קרעי אגדה, סמרקנד היא שחרזדה. יש בה כיפות טורקיז חלומיות שצורתן כשל בצל וכל קסמי המזרח קמים בה לתחייה.

כשדלתות המתכת נטרקו מאחורי בבום מהדהד, היה לי קשה להתגבר על האימה, גם אם זה היה בכאילו. הדקות המעטות בהן "נכלאתי" בתא בכלא, גרמו לי לחשוב...

עזבו אותי משרשראות זהב וטבעות יהלומים, אבל אין כמעט מקום בעולם שבו טיילתי וחזרתי משם בלי עגילים. כי בשבילי עגילים זה עניין של גיאוגרפיה.

בגיל 71, אחרי שהיית כמעט בכל מדינות העולם, היית אומר שמסעותיך שינו אותך בצורה כלשהי? קשה לדעת מה הייתי יכול להיות אחרת...

לקול הלמות תופים, תקיעת קרנות ושופרות, נשיפה בקונכיות ענק, נקישת מצלתיים ותפילות, צעדו אל כיכר הארמון הקטנה והעתיקה נזירים בגלימות אדומות...

אני לא צמחונית ולא טבעונית. אני "מפחיתנית". בתוך הטרנד הטבעוני של תל אביב צמחה בשוק לוינסקי חנות מקסימה בשם טעם לחיים, עם אגוזים ותחליפי חלב

מהעיר סמרקנד לסלאר בבוליביה, מקיר התוכים בפרו לעיר האבודה בקולומביה, מהמוזיאון הלאומי בקהיר לממותות בטאימיר...11 מקומות שהחסירו לי פעימה

כשיצאתי מהאוהל היכו בי המרחבים. יותר מנהרות ואגמים, הרים חשופים, ערבות וקרחונים - מונגוליה היא אוקיינוסים של עשב והנוף הכי פתוח שיש...

לא האמנתי שאלך, אבל דווקא באי החמוד הזה באלי, המעלה בדמיון תמונות של גן עדן וחופים לבנים, ראיתי קרב תרנגולים עד המוות.

שנים חיפשתי את השלכת הכי יפה. בניו אינגלנד, ביפן, במונטנגרו, בקנדה, בעמק הלואר, במחוז צ'ינגחאי בסין, ברמת הגולן. בסוף מצאתי אותה, בקוריאה.