• גליה גוטמן

טרק בקווקז הגבוה בגיאורגיה

עודכן ב: יול 7

על קו התפר

באחד הימים במהלך טרק בגיאורגיה מצאנו את עצמנו צועדים בחברת כומר מקומי בגלימה שחורה, אחיו נגן הג'אז שהגיע מקנדה לביקור מולדת והמארח המקומי שלהם, טייס בנאט"ו. נשמע כמו תחילתה של בדיחה, אבל באמת צעדנו לצדם במעלה גבעה אל מבצר ימי בנימי מעל לכפר דיקלו (Diklo) שבחבל טושטי (Tusheti) הנידח, בצפון מזרח גאורגיה.

השמש כבר נטתה מערבה. טיפסנו על אבני צפחה מתנדנדות, סומכים על הבנאים המוכשרים מן המאה ה-12 שבנו מבצר עצום במיקום אסטרטגי, בדרמה נופית של 360 מעלות. מופע ההרים נע מירוק רך לירוק זרחני, ומשיפודי גרניט לפסגות של שלג עולמים. צדק המשורר הרוסי הנפלא מיכאיל לרמונטוב, שבילה חלק משנות שירותו הצבאי בקווקז, הילל את יופיו בפואמות ואף מצא בו את מותו בדו-קרב. הקווקז באמת שובה עין.

זהו גם אחד מהאזורים המורכבים בעולם. הוא נמצא על קו התפר בין אסיה לאירופה, שימש תמיד גשר בין יבשות, ומאידך היווה תמיד זירה למאבקי חירות עקובים מדם. יש בו פסיפס של תרבויות ושל עמים אשר באופן מסורתי חיו על חרבם ומספר הלשונות והניבים המדוברים בו עולה על שלושים. תושביו מהווים מישמש אתני סבוך המוכתב על ידי המבנה הטופוגרפי הקשוח, המבותר וההררי. לא פלא שלאזור הזה, בעל החשיבות האסטרטגית היוצאת דופן, נקשרה גם הילה של מסתורין ורומנטיקה.

חבל טושטי הוא כיום פארק לאומי. טיילנו בין כפרים ימי בנימיים שבתיהם בתי אבן הנמצאים ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו, בהם דרטלו (Dartlo) המשוחזר בחלקו, שנאקו (Shenako) המתהדר בגזוזטרות עץ יפהפיות ואחרים. רוב הכפרים נבנו במטרה לשמש חיץ בפני פולשים מדגסטן ומצ'צ'ניה. חלקם נראים כתלויים על בלימה במורד הרכסים, ולא מעטים מהם כפרי רפאים נטושים שנראים כמו תפאורה לסרט מתח. מגדלי שמירה המספרים בלי מילים את ההיסטוריה המדממת של האזור, עוד מוסיפים לאווירה.


ארץ מסוכסכת ויפהפייה

במשך עשרה ימים טיפסנו בעליות תלולות של לעתים אלף מטר ביום, ירדנו בירידות מאתגרות ואינסופיות, צעדנו בשלג וחצינו נהרות שוצפים על פני גשרים רופפים להחריד או סתם על בולי עץ. כל זה עוד הוסיף לתחושת הדרמה של טיול בארץ מסוכסכת ויפהפייה. בסופו של אחד הימים הגענו לאומלו (Omalo), הגדול והמרכזי בכפרי חבל טושטי, שבו נהגו להתכנס חברי מועצות כפרי שני העמקים הגדולים של החבל - פיריקיטה אלאזני (Pirikita Alazani) וטושטי אלאזני (Tusheti Alazani).

הדרך לאומלו עוברת באחו פרחוני וורוד קטיפתי ובין כתמים סגולים של פרחי עכנאי, כשמדרום מתנשא קו הרכס הראשי של הקווקז. בקיץ הפריחה כאן משתוללת בשפעה שקשה למצוא כמותה. חבל טושטי ההררי עדיין משמר חלק מהמסורות של פעם, כמו למשל הימנעות מגידול חזירים, הימנעות מציד ויחס של כבוד (יחסי) לטבע. חבל טושטי היה גם פחות מועד לכריתת יערות, הוא עשיר בבעלי חיים ובו ייסדו הרוסים את שמורת הטבע הראשונה בקווקז.

ארוחת הערב העשירה שהוגשה סביב שולחן עץ ארוך והיינות שנמזגו לכוסות, השכיחו את קשיי הדרך. התנפלנו על מרק, סלטים, חצ'פורי, חינקלי (Khinkali, כיסני בשר מבושלים), טחמלי (Tkhemali, רוטב פיקנטי העשוי משזיפים ירוקים ומוגש בכל ארוחה גאורגית כליווי לכל תבשיל), ולקינוח מרקחת משמשים – הכול ממטבחן של הנשים באכסניה שבה לנו. הכנסת האורחים של הגיאורגים היא מן המפורסמות. בכל הכפר המרכזי הזה אין אף מכשיר טלוויזיה אחד. ישבתי על הגזוזטרה והבטתי מכושפת בירח הענקי שעלה מעל ההרים. כך מרגיש ניתוק מהציוויליזציה.


הצלב של נינו ותיבת נגינה

מנזר ג'ווארי ( Jvari, מנזר הצלב)

את הטיול התחלנו בטביליסי הבירה. באוויר עמד טפטוף דק. נסענו על גדת נהר מטחווארי (Mtkvari, המוכר יותר בשמו הרוסי Kura), הזורם מזרחה ומנקז את מורדותיו הדרומיים של הקווקז הגבוה. חלפנו על פסלו של דוד הבנאי רכוב על סוסו - הוא המלך שעשה היסטוריה כשעלה על כס המלוכה בשנת 1089 בהיותו בן 16 ונחשב למוצלח במלכיה של גיאורגיה. על הדרך כנסייה אחת ועוד אחת ועוד. גיאורגיה משופעת בהן. עוד מעט נגיע למנזר ג'ווארי ( Jvari, מנזר הצלב) שבמצחתה (Mtskheta), בירתה העתיקה של גיאורגיה ומרכז דתי חשוב.

המנזר, שנבנה במאה ה-6 לספירה ונמצא ברשימת אונסק"ו, ניצב יפה, קודר ומרשים על רקע גבעות ירוקות ושמיים אפורים. שאלתי את סנדרו, המדריך הגיאורגי הצעיר שליווה את הקבוצה, אם הוא דתי. "הגיאורגים ידועים אמנם כעם דתי", ענה בחיוך דק, "אבל הדור הצעיר פחות. לכנסייה יש המון רכוש וכוח והם מתחרים בממשלה במוקדי השליטה". נשמע מוכר?

קתדרלת סווטיצחובלי (Svetitskhoveli, כנסיית העמוד הנותן חיים), העשויה כולה אבן חול ומתהדרת בתבליטים יפהפיים, היא אולי החשובה בכנסיותיה של מצחטה. היא החלה להיבנות במאה ה-4 לספירה, אך החלקים העתיקים ששרדו בה מתוארכים למאות 11-10. גם היא הוכרזה כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו בזכות אדריכלות ימי בנימית יוצאת דופן.

על פי המסורת הגיאורגית באזור הזה פעלה נינו הקדושה, שהביאה את הנצרות לגיאורגיה במאה הרביעית לספירה. לפי האגדה, מריה הקדושה התגלתה לנינו כשהייתה בת 14 ובישרה לה כי נועדה להנחיל את הנצרות באיווריה (Iveria), היא מזרח גאורגיה. בהר שמעל מצחתה הכינה נינו משריגי גפן וממחלפות ראשה צלב גדול שקצותיו נטו כלפי מטה – הוא צלב נינו. לא רחוק מהקתדרלה ישב רוכל עם תיבת נגינה. בבושקות גיאורגיות מכרו מזכרות. קדושה היא דבר נשגב, אבל צריך גם להתפרנס.


צ'ורצ'חלה ואחוות עמים

במצחתה מתחילה הדרך הצבאית ההיסטורית, הנמתחת עד ולאדיקווקז (Vladikavkaz) שבמעבר הגבול גיאורגיה-רוסיה, והיא לדעת רבים אחת הקשות אך גם אחת הרומנטיות שבדרכי גיאורגיה. הרבה כובשים, פושטים וצבאות עברו בנתיב ההיסטורי הזה, ששימש גם למעבר סחורות. המשכנו צפונה בין כפרים קטנים, בוסתנים, הרים שמתעצמים והולכים ולבסוף הגענו אל מצודת אנאנורי (Ananuri) הניצבת בראש מאגר מי הטורקיז של סכר ז'ינואלי (Zhinvali). המצודה שנבנתה במאה ה-17 היא שער הכניסה לקווקז הגבוה ודוגמה לאדריכלות גיאורגית קלאסית. אצל הרוכלים בדוכנים סביב אפשר לקנות מלחים מתובלים וצ'ורצ'חלה, ממתק מסורתי שנראה כמו נקניקיות צבעוניות (מכאן שמו בטורקית) והוא עשוי מאגוזי מלך או לוז, עסיס ענבים וקמח.

מונומנט אחוות העמים

לא רחוק מכאן נמצאת עיירת הסקי גודאורי (Godauri) היושבת בגובה של כ-2,220 מטר. טיפסנו על הגבעות סביבה בין מגדלי שמירה צבאיים, סלעי גרניט וצפחה, מפלים וערוצים עמוקים. על המדרונות התפרעו פרחי רודודנדרון לבנים שנראו כמו אלפי זרי כלה ומרבדי פרחים שנראו כמו סוכריות מרשמלו. לאן שלא מביטים, פריחה אדירה שתוקפת את כל החושים: פשתה ורודה, הירקליאון ענק שנראה כמו טווס הפורש זנב לבן, שושן סוביץ שמזכיר נסיכה ביישנית, סייפן קווקזי בסגול עמוק, פעמוניות, אקווילגיות, ציפורניות קרועות... אמא'לה. אחרי האזור הטרופי, הקווקז נחשב לאזור המגוון ביותר מבחינת מיני צמחים.

הר קזבגי

במרחק של כמה קילומטרים מגודאורי ניצב מונומנט אחוות העמים של גיאורגיה ורוסיה, שאת בנייתו יזמו הרוסים ב-1983 במסגרת חגיגות ה-200 לאיחוד שתי המדינות. המונומנט הצבעוני והבומבסטי הוא דוגמה מאלפת של אמנות סוציאל ריאליסטית סובייטית, עם סממנים אידיאולוגיים וסצנות מהמיתולוגיות של שני העמים. היה קר שם למעלה בנוף הזה. עוד רגע נתחיל בירידה אל נהר טרק (Terek) שמוצאו בהר קזבגי (Kazbegi או Kazbek במונגולית) - הר געש רדום שצורתו חרוט מושלם והוא חולש על הסביבה מגובה של

5033 מטר.

פרומתיאוס, מגיבורי המיתולוגיה היוונית, העניק לאדם את האש מניצוץ שגנב מהר אולימפוס. כעונש הוא נקשר אל צוק בהרי קווקז ובכל יום נשלח עיט לנקר מחדש את כבדו. כמו כדי להמחיש את הסיפור, פרס שגיב דאה מעלינו. שרשרת המזון של העופות הדורסים חיה ובועטת פה בקווקז. באור שקיעה הקזבגי נצבע בזהב.


בתים רדופי רוחות וכבשים שהשתגעו

ממזרח לקזבגי שוכן חבל חבסורתי (Khevsureti) הפראי, התחוב בין החבלים קזבגי וטושטי, ואליו היו מועדות פנינו. הדרך מג'וטא (Juta) הכפר שבו לנו, עוברת בבוץ, גללי פרות ענקיים וסרפדים - כפר כמו בסיפורים. בעוד כמה שעות נגיע אל מעבר צ'אוחי המסתיים באוכף בגובה של 3,300 מטר והדרך אליו ארוכה ותלולה. התיירים הבודדים שפגשנו היו טרקיסטים מרוסיה, פולין, צ'כיה וגרמניה. גיאורגיה הולכת ונעשית ארץ תיירותית, אם כי היעד המועדף על רוב התיירים הוא עיר הקיט בטומי שעל הים השחור, לשם מגיעים לאכול משהו ולשתות הרבה משהו.

בכפר שתילי

לנו בשתילי (Shatili), כפר אבן יפהפה, הגדול בכפרי חבל חבסורתי. ככל הכפרים העתיקים באזור הוא בנוי אבני צפחה אפורות- קודרות שנזרקו בהן כתמי טחב. כפרי המצודות האלו, הבנויים בגובה רב על רכסי הרים, נבנו ברובם בין המאה התשיעית ל-13 כהגנה בפני פשיטות מצ'צ'ניה ומדגסטן. בית האבן שבו לנו נבנה מתישהו במאה ה-13. הוא חודש אמנם בפנים, אך רצפות העץ שבו חרקו כמו בסרט דיסני על בית רדוף רוחות.

אם לא די במעבר צ'אוחי, למחרת עלינו עוד יותר גבוה, אל מעבר אצונטה (Atsunta), לגובה של 3,431 מטר. עליתי מתנשפת כמו קטר, כשטרקיסט פולני עם תרמיל בגודל של מקרר עקף אותי בזלזול. "גבירתי צריכה לנשום מהסרעפת", הציע בנימוס כשהבין שאני דוברת פולנית, והמשיך לשעוט למעלה במהירות האור.

החבלים חבסורתי וטושטי נבדלים אמנם זה מזה, אך שניהם נבדלים משאר חלקי גאורגיה בכך שתושביהם מאמינים גם בישויות ומלאכים לעומת אל יחיד ונרגן. יש להם למשל מלאך האחראי על ההולכים בדרכים, ובאתרים מקודשים נושאים תפילות למסע מוצלח.

המחנה שלנו מוקם ממש לא רחוק מנקודת המפגש בין דגסטן, צ'צ'ניה, דרום אוסטיה ורוסיה. הרגשתי כמעט כעיתונאית של אזורי עימות... בסיומו של יום מפרך זללנו מרק דגים ולוף באורז שבישלה עבורנו אירה, טבחית אוקראינית רבת תושייה, שהיא בעצם מטפסת הרים שהצטרפה אלינו לשטח. לגמנו יין ציננדלי לבן יבש, מהמשובחים ביינות גאורגיה, ונזרקנו באוהל לשינה.


דרך היין של גיאורגיה

הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא כינה אותו "הגן הגדול". ואכן, חבל קאחתי (Kakheti), המזרחי ביותר בגאורגיה, משופע באפרים ירוקים, בוסתנים, כרמי גפן שבהם גדלים כשלושים זני ענבי יין ועשרות יקבים שמתחרים ביניהם היין של מי משובח יותר. חובבי יין שמגיעים לגאורגיה נוהגים להתאכסן בתלאווי (Telavi, בירת החבל) ויוצאים ממנה לסיורי יקבים באזור.


כל ילד גיאורגי יודע לספר לכם שהיין הומצא בגיאורגיה. באזור נמצאו כדי חרס ליישון יין כבר מהאלף ה-5 לפני הספירה, ומשערים שמקור המילה wine במילה gvino, שפירושה יין בגיאורגית. ליין מקום מרכזי בתרבות הגיאורגית וכל ארוחה היא גם אירוע שבו הסועדים מערים לקרבם כמויות אדירות של יין. אגב, שני היינות החצי יבשים - Kindzmarauli ו-Khvanchkara - שהיו אהובים על יוסיף ויסריונוביץ' (או בשמו המקורי יוסף ג'וגשווילי) סטלין הם מתוצרת חבל קאחתי. שאלתי את סנדרו מה הוא חושב על סטלין. הוא לא חושב. הצעירים הגיאורגים פשוט רוצים לחיות.

בצד דרך העפר המחברת בין טושטי לקאחתי, קצת מדרום למעבר ההרים אבאנו (Abano, שפירושו חמאם) הספקנו לטבול בחמאם עממי הנמצא על מדרון תלול ומיוער מעל נהר סטורי (Stori). הבריכות שבחמאם ניזונות ממי המעיין הסמוך, וכך גם השירותים, שהמים בהם זורמים כל העת ונשטפים בדרך טבעית, בלי כפתורים וניאגרות. חום המים בבריכות נעים וחמים, וגם ריח הגופרית סביר. אחרי ימים מאומצים של טיפוס ועליות, ירידות ושרירים תפוסים - רק המחשבה על המסעדה בטביליסי והטיסה הלילית חזרה הביתה, הצליחה להוציא אותנו מהחמאם.

את הערב האחרון בילינו בטביליסי במסעדת Mravaljamieri התיירותית, אבל האוכל היה טוב והאווירה עליזה. מבושמים מהטיול המטריף ומהיין רקדנו כאילו אין מחר עם גיאורגים, רוסים, פולנים ואירנים. לשעה קלה שררו בינינו אחווה ושלום עולמי.



מידע מעשי

עונה: הזמן הכי טוב לפריחה הפנטסטית בקווקז הגבוה הוא אמצע יוני עד אמצע יולי, אם כי גם בתחילת אוגוסט הפריחה עדיין יפה

הדרכה: גלעד בן צבי

קבוצה: חבורת ההולכים ומשוטטים


צילומים: שלמה לוטם, איתן לידסקי, דרור אורגד, אמנון אייזן, ורד פיינסוד, גליה גוטמן