• גליה גוטמן

האחד עשר שלי

אחד עשר טיולים, מקומות, מצבים וחוויות, שגרמו לי להחסיר פעימה. ולמה אחד עשר? נשאיר אחד לשנה הבאה...

סמרקנד אוזבקיסטן, סגרתי מעגל?

ישבנו בצלו של עץ תות מול גורי אמיר (Guri e-Amir), המאוזוליאום שהשליט האדיר טימור לנג (Timur Leng , איש הברזל הפיסח) בנה לעצמו בסמרקנד שבאוזבקיסטן. טימור, כך מספרים, נקבר דווקא בעיר הולדתו שחריסאבז (Shakhrisabz) אך המאוזוליאום שבסמרקנד, שבו קבורים כמה מקרובי משפחתו, הוא דוגמה ליופי פיוטי שאין משלו. אם ערי דרך המשי של אסיה התיכונה הן קרעי אגדה, סמרקנד היא שחרזדה עם כיפות טורקיז חלומיות. כל קסמי המזרח קמים בה לתחייה, ושלוש המדרסות שבכיכר רג'יסטן (Registan) כמו נבנו כדי לסמא את העיניים ביופיין.

נזכרתי איך הייתי מקשיבה לסיפוריו של אבי על סמרקנד האגדית ועל נדודיו כבחור צעיר במרחבי אסיה התיכונה. עשרות אלפי פליטים נסו על חייהם במלחמת העולם השנייה - ברגל, בעגלות רתומות לסוסים ובעיקר ברכבות משא שנעו על גבי מערכת המסילות המסועפת של ברית המועצות דאז. הסיפורים של אבי על מחוזות דרכי המשי של מרכז אסיה הילכו עלי קסם. בילדותי שמעתי סיפורים על טימור לנג, שבמאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15 הטיל את חיתתו על עולם ומלואו, הרס רבות מעריה של אסיה התיכונה ובנה אותן מחדש בסגנון ובפאר שאין שני להם.

עוד אנחנו יושבים מתחת לעץ התות, והנה התברר לי מפיה של לולה, המדריכה המקומית החיננית שלנו, שמוצאו של טימור הוא משבט ברלס (Barlas) כשם נעורי מהבית. אבא שלי נהג להתלוצץ שאחד מאבות אבותיו, אדם בשם ברלסינה, היה יועץ בחצרו של ג'ינגיס חאן אי שם במאה ה-12. אף שלא הייתה קרבת דם בין ג'ינגיס חאן לטימור לנג, וכמאתיים שנים הפרידו ביניהם, עפתי על עצמי. פתאום הרגשתי שאני סוגרת מעגל...

לכתבה בגלובס

הסלאר בבוליביה, האושר נמצא בכוכבים

בחמש אחר הצהרים העננים החלו להסתדר לקראת שקיעה. שכבת המים שעל הסלאר דה אויוני (Salar de Uyuni), מדבר המלח הענקי של בוליביה, נראתה כמו מראה ענקית חסרת גבולות. "אלומות" מלח שערמו הכורים החוצבים מלח לפרנסתם, נראו כמו צפות בשמי האלטיפלאנו (רמת ההרים האנדית) שהשתקפו בשכבת המים הדקיקה אשר כיסתה את הסלאר. קרני השמש השוקעת צבעו את החיזיון בזהב-ורוד פסיכדלי. לפתע נראה במרחק אופנוע גרוטאה. תושב אחד הכפרים שבשולי הסלאר הרכיב על האופנוע צ'ולה (הכינוי השגור בבוליביה לאינדיאנית מסורתית), בגדיה הצבעוניים מתנופפים ברוח.

החרוט המושלג של אחד מהרי הגעש שבשולי הסלאר השתקף במלוא גובהו במראת המלח. איבאן, נהג הג'יפ שלנו, השחיל קלטת והמוזיקה העגמומית של החליל והצ'רנגו (כלי פריטה, אינדיאני) תרמה עוד קסם לחיזיון. וכשהחושך ירד ושביל החלב נדלק בשטיח של אלפי כוכבים, התמלאתי באושר. והאושר הוא שמי הלילה של הסלאר.

קישור לפוסט

שמורת טמבופטה בפרו, התוכים פשטו עם שחר

מעט לפני זריחה השתחלנו מאוהל הסיירים שלנו, נעלנו מגפיים וצעדנו לעבר הנהר. השקט היה מוחלט. כשהחלה רוח הבוקר לסחרר את הערפל הסמיך התגלו צמרות של עצים אדירים שצבעם ירוק זרחני. התקרבנו לנהר טמבופטה (Tambopata) מבוססים בבוץ ובטין שעל גדותיו ומשתדלים שלא לפגר אחר אַַַלִיסְבָּן, המדריך המקומי שלנו. כשהגענו לקטע רדוד חצינו את הנהר ואליסבן אותת לנו להמתין בשקט.

במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו הזדקר קיר חומר ענקי ( (Collpa de Guacamayos , הגדול בצוקי החומר שבשמורת Tambopata Candamo בפרו ואחד הגדולים בעולם. מעט לפני שש החלו להישמע צוויחות. ואז ראינו אותם, את מאות התוכים שעפו זוגות זוגות, כמו במטס של עפיפונים חיים – תוכי מקאו ענקיים בצבעי ארגמן, טורקיז וצהוב, ירוק ואדום, תוכים עם ראש כחול בוהק ותוכים ססגוניים ממשפחת האמזונות.

הם התיישבו על העצים וההמולה שהקימו הזכירה ועידת מפלגה. כשהשמש סילקה לחלוטין את שרידי הערפל, לפתע, כמו על פי אות, הם החלו להסתער על קיר החומר. כמו פרפרים ענקיים הם נצמדו לקיר, מנקרים בו בתאווה. חוקרים משערים שהתוכים זקוקים למלחים ולמינרלים האצורים בקיר החומר, ובמיוחד לנתרן. עוד שעה ארוכה צפינו בהם מבעד למשקפות ובלעדיהן, מכושפים מהמחזה. בשלב מסוים הם החלו לעזוב את הקיר, כל זוג בזמנו הפנוי, והתעופפו בחזרה הביתה אל מעבה הג'ונגל. וגם אנחנו חזרנו אל המחנה הזעיר שמצדו השני של הנהר.

קישור לפוסט

העיר האבודה בקולומביה, מופע הגחליליות

היינו בדרכנו אל העיר האבודה (La Ciudad Perdida) שבצפון-מערב קולומביה. הטרק אל העיר האבודה נמשך כחמישה ימים והדרך עוברת בג'ונגל ירוק וזרחני. הערב התחיל לרדת. רק מי שצעד בג'ונגל לאור פנס ראש יודע עד כמה זה לא פשוט. צעדנו בחושך על סלעים חלקלקים לאורכו של נהר Buritaka השוצף, וזה היה מפחיד. בשלב הזה שכחתי מהאגו, אחזתי כמו ילדה טובה בידו של חואן, המדריך המקומי שלנו, ונזהרתי על כל צעד.

היינו מותשים, אבל אז התחיל המופע המופלא של הגחליליות. כל שנייה הן אותתו מתוך הסבך, הקיפו אותנו מכל עבר, יפהפיות חמקמקות שכמותן, קורצות ומרצדות. ההתמסרות שלי למחזה הייתה מוחלטת. הרגשתי כמו עליסה בארץ הגחליליות.

בדרך למחנה הלילה היה עלינו עוד לחצות נהר. האם מישהו יאמין לי שגלשתי בחושך מוחלט בכלוב ברזל רעוע תלוי על אומגה, מעל נהר שוצף? לבסוף, בתום עלייה לא קלה, הגענו למחנה שלרגלי העיר האבודה. מחר, אחרי טיפוס ב-1250 מדרגות סלע, נזכה סוף סוף לראות אותה...

קישור להרצאה

קהיר מצרים, מצרים הקדמונית קמה לתחייה

אם אתם שואלים אותי, קשה למצוא מוזיאון מסעיר יותר מהמוזיאון הלאומי של מצרים שבקהיר. בכניסה אליו ניצב פסלו של רעמסס השני, הגדול מכולם, יפה וחתיך כמו לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנים כמעט. אבל, ההיסטוריה המצרית מתחילה הרבה קודם והמוזיאון הוא המקום לערוך היכרות עם נערמר, השליט שלפני יותר מחמשת אלפים שנה איחד את הממלכה העליונה מדרום שסמלה הלוטוס, עם הממלכה התחתונה מצפון שסמלה הפפירוס ועשה מהן מצרים אחת. לוח נערמר (Narmer's Palette) הוא מסמך ארכיאולוגי נדיר בכתב הירוגליפים קדום החרוט באבן ושופך אור על החיים, החברה והתרבות במצרים של אז.

עמדנו מול המוצגים המפעימים שהתגלו בקברו של תות ענח' אמון: הפסלונים והתכשיטים, כיסא המלך, מיטותיו ומסיכת המוות שלו. גם אחרי שהאירופים שדדו את אוצרות הפרעונים, ואחרי שהמצרים עצמם בזזו את קבריהם לאורך הדורות, שכיות כאלו לא רואים בשום מקום אחר.

כל מצרים הקדמונית כמו קמה פה לתחייה: מלכים ומלכות, אצילים ופשוטי עם ופנתיאון שלם של אלים ואלות: רע אל השמש, אנוביס האל התן ששוקל את לב הבאים לעולם הבא, או השילוש הקדוש של מלכי מצרים המורכב מחורוס האל הבז, האלה איזיס ובעלה האהוב אוזיריס, אל המתים.

אפשר רק לדמיין אילו שכיות נקברו ונשדדו מקברי מלכיה הגדולים של מצרים, וכיצד נבזזו אוצרות שאין שני להם.

חאטנגה טאימיר, בין חטי ממותה

שטנו על נהר חאטנגה ( Khatanga) שבחצי האי טאימיר (Taimyr) בצפון הרחוק של סיביר. לקראת סוף

ההפלגה, בסמוך לעיירה חאטנגה שבה התחלנו את המסע, בצד הנהר ראינו דלת עץ ושער מתכת חלוד. תושב העיירה שבידיו נמצא המפתח הסכים לפתוח את דלת העץ אחרי ששלשל מספיק רובלים לכיסו, ולעינינו נגלה מעין האנגר החפור באדמת הפרמה-פרוסט (קיפאון עד) של סיביר. מנהרת קרח הובילה לחלל ענקי עם גולגולות, שלדים, חלקי עצמות, גפיים, שאריות פרווה וחטים מעוקלים של ממותות – אותם יצורים שעירים שחיו על כדור הארץ לפני כמה מיליוני שנים, והאחרונים שבהם נכחדו לפני כ-4,500 שנים כתוצאה משינויי אקלים ומידיהם של ציידים פרהיסטוריים.

צעדתי בזהירות על רצפת הקרח החלקלקה והרגשתי כמו בפארק יורה קפוא. חוקרים משערים שבאדמת סיביר נמצאים שרידים של מיליוני ממותות שנקברו בה במשך מאות אלפי שנים. "מוזיאון הממותות", שהטמפרטורה בו היא כשבע מעלות מתחת לאפס והוא היחידי מסוגו בעולם, נראה כמו מחסן לחלקי חילוף של ממותות. הצטלמתי בין חטיה של ממותת יארקוב (Jarkov), הנקראת על שם משפחתו של הילד בן התשע שגילה אותה ב-1997. נראה שמדובר בזכר שמת בגיל 47 לפני כ-20 אלף שנים, נשמר בשלמותו באדמת הפרמה-פרוסט של טאימיר וגופתו הקפואה הועברה לכאן במבצע מורכב. ניסיתי לדמיין איך היה פה לפני אלפי שנים, כשהיצורים השעירים והענקיים האלו עוד שעטו על הכדור. פתאום 5,000 שנה נראו לי כמו פסיק.

קישור להרצאה ולכתבה ב-YNET

ג'ורג'יה הדרומית, פינגווינים הולכים מכות

מהספינה זה נראה כמו גוש רוחש וצווחני. רגע אחרי שירדנו מסירות הזודיאק לחוף כבר עמדנו עם חיוך אווילי על הפרצוף, צופים על מושבת הפינגווין המלכותי הגדולה באי ג'ורג'יה הדרומית, בדרך לאנטארקטיקה. כ-200 אלף פינגווינים ומאות אריות ופילי ים מילאו מישור ענקי מאופק לאופק, בין קרחונים, נהרות והרים מושלגים. תרועות הפינגווינים דמו לתקיעת חצוצרות, סירחון הלשלשת הרקיע שחקים, וכל מה שרציתי היה להישאר שם שבוע.

על גבעה הזרועה בתלוליות שלTussock (עשב מקומי האופייני לאזורי הקטבים וצומח בזרי ענק) רבצו אריות ים. פילי ים בגודל של ספינה התקדמו על האדמה בתנועה גלית כמו זחלים והשמיעו גרעפסים כמו דודי קיטור. לפתע התפתחה שם קטטה ושני פינגווינים התחילו ללכת מכות - הם דחפו זה את זה בכוח בחזה כשכל החבורה סביבם צווחת בקולי קולות, עד שאחד מהם עף אחורה למרחק של יותר ממטר וחזר באיגוף משמאל רק כדי להיות מגורש שוב.

מלחמת הכנופיות לא הפריעה לעשרות אלפי האפרוחים החומים שהיו שם, לתבוע בתוקף מזון, לנפנף בכנפיים ולהשמיע ציוצים מעוררי רחמים. ולא משנה שבשלב הזה הם כבר בגובה של ההורים ואף שמנים מהם. המשכנו להפליג לכיוון אנטארקטיקה, ובדרכנו עצרנו באי הזעיר Cooper. אלפי פינגוויני מקרוני ((Macaroni המתהדרים במקור אדום ובציצת נוצות זהובה המזדקרת ממצחם, מילאו את המפרץ ואת כל המדרון סביב, עולים ויורדים כמו דמויות במשחק מחשב. יש מראות שצריך לעצום עיניים, לפקוח ולהבין שזה אמתי.

קישור לפוסט קישור להרצאה

הרי אלטאי מונגוליה, חדוות המרחבים

בעת טיול שטח, בדרך אל קרחון צמבגארב (Tsambagarav) שבמחוז חובד (Khovd) במערב מונגוליה, נקלענו לסצנה של גֵז. חמולה של נוודים על גבריה, נשיה וטפה גזזה עדר גדול של כבשים. הם השכיבו את הכבשים הצייתניות על האדמה, כל אחד עם מספריים ביד. לפתע אחד מן הגברים השכיב בהינף יד אַיִל גדול מידות, נטל בידו סכין גילוח, ולפני שהספקנו להבין מה קורה היו מונחים בסיר קטן שני אשכים ענקיים, סגולים-אדמדמים. הניתוח נעשה במומחיות כזאת שהאיל אפילו לא פעה ואחרי כמה דקות כבר קיפץ עם שאר העדר. נראה שאנחנו היינו הרבה יותר המומים ממנו.

עד מהרה הוזמנּו אל הגֵר (אוהל נוודים מונגולי). אחת מבנות הבית שברה בפטיש חתיכה מגוש ענקי של עלי תה מיובשים, פוררה והטילה אל תוך קערה גדולה עם מים רותחים שעמדה על הכירה במרכז הגר. בתוך דקות כבר לגמנו מתוך קעריות את המשקה החם והעכור הזה והתכבדנו ברקיקי גבינה שיובשו בשמש. אין על הכנסת האורחים של נוודי מונגוליה.

נטינו את האוהלים שלנו בסמוך ובבוקר יצאנו שוב לשטח, למרחבים הפתוחים. המדריך ונהג רכב השטח שלנו הציתו סיגריות, תלו אותן כדרך המונגולים בזווית הפה והחלו לפזם ניגון מקסים בפשטותו על האֵם שהייתה פעם צעירה ונחשקת ועכשיו נותרה עם הצֵה (תה מונגולי) והזיכרונות. מאז, כשאני עומדת כאן בפקק וצפירות מכוניות סביב, אני נזכרת במרחביה האדירים של מונגוליה, באוקיינוסים של עשב שאין להם סוף - ותופסת שלוות נפש.

קישור לפוסט

מערת קרח באיסלנד, הכחול הגדול

טיפסנו בעזרת קרמפונים (מעין סנדלים עם חודים מפלדה, המורכבים על נעלי טיולים ומונעים החלקה על קרח ושלג) על קרחון ואטנה ( Vatnajökull) שבדרום-מזרח איסלנד. מעל לקרחון מתרומם הר מחודד שעליו מתגוררת נסיכה טרולית. בהר בעל שתי הפסגות המחודדות שממול מתגוררים שני טרולים אחים, שאחד מהם מאוהב בנסיכה. בכל לילה כאשר הוא מנסה להתגנב אל אהובתו אחיו ממטיר עליו סלעים ענקיים. זהו ההסבר המדעי לכך שההר זרוע סלעים. גם ג'קי צ'אן בכבודו ובעצמו טייל על הקרחון הזה לצורך צילומי הסרט .Interstellar Batman begins אם ג'קי צ'אן לא היה כאן בחורף, הוא הפסיד חוויית חיים. כי מערת הקרח שאליה הגענו כשעתיים אחרי הטיפוס על הקרחון קיימת רק בחורף. זה היה כמו להיכנס לתוך פנס קסם בתוככי הקרחון. קרני האור שחדרו בעד שכבות הקרח יצרו חלום בטורקיז. למה זה כל כך כחול? בערך מאותה הסיבה שהים והשמיים נראים לנו כחולים, אם כי קצת יותר מורכב: ככל שהקרחון דחוס יותר (עניין של זמן) הוא בולע את כל הצבעים הנראים ורק הצבע הכחול נשאר. איזה שיעור חלומי באופטיקה.

יצאנו באי חשק ממערת הקסמים. טיפות מים נטפו מלמעלה. מתחילת אפריל כבר אי אפשר יהיה להיכנס אל המערה כי בקיץ היא פשוט נמסה. בחורף הבא מומחי הקרחונים יחפשו מערות אחרות בסביבה.

קישור לפוסט

מדבר דנקיל באתיופיה, יופיו של הגיהינום

מדבר דנקיל שבצפון-מזרח אתיופיה, אשר כתב של הנשיונל ג'יאוגרפיק כינה "המקום האכזרי ביותר על הכדור", נראה אולי חסר חיים. אבל זהו מדבר היפראקטיבי רוחש ורוגש של הרי געש, שברים גיאולוגיים וקיטור חם הבוקע מהאדמה. בשיאו של הרכס הוולקני של דנקיל ניצב ארטה אלה (Erta Ale) - "ההר המעשן" בלשון בני עפאר (Afar) - החיים כאן בתנאי קיצון.

ידענו שבתוך הקלדרה הגעשית שבראש ההר יש כמה לועות פתוחים ופעילים, אבל אף אחד לא הכין אותנו למחזה שיגלה לעינינו כעבור כשלוש שעות של טיפוס לילי על אדמת הבזלת השחורה. זה היה באמת פנטסטי: ממש מתחתינו רחשה אמבטיית מגמה ענקית, רותחת ומבעבעת - כשהקרום העליון מתקרר, מתמצק ומשחיר, אך נקרע כל הזמן – והמגמה האדומה נחשפת ויוצרת קווי אש שתבניתם משתנה.

זאת הייתה הצצה אל לבו הפועם של כדור הארץ, אל הגיהינום במלוא הדרו, אל המטבח של באבא יאגה, המכשפה מהאגדות. אפשר היה כמעט לגעת במגמה הרותחת ובלשונות האש שריקדו בתוך הלוע כמו השדים בשאול.

למרות משבי הגופרית הדו מימנית (H2S) לא רצינו לזוז משם. עמדנו יותר משעתיים על שפת המצוק אל מול הכוח הקדמוני הזה. בסוף נעתרנו באי חשק לתחנוניו של המדריך, ניתקנו משם ונזרקנו לשארית הלילה בחושות בוץ על שפת הלוע. מרחבי מדבר דנקיל השתרעו אפלים ללא שום נקודת אור. חושך מוחלט.

קישור להרצאה

קישור לפוסט

קישור לכתבה בגלובס

חווארי נאות הכיכר, ישראל, ללכת על סכינים

הלכתם פעם על סכינים? סכינים בטבע הן שלוחות המתכנסות לכדי "סכין" צרה מאוד עם תהומות בצדדים, והן תוצר מובהק של סחיפה. הלכנו עם נחל צין לכיוון בריכות האידוי של ים המלח ועלינו מזרחה אל חווארי נאות הכיכר. פעם, לפני כ-15 אלף שנים, היה פה אגם. שכבות החוואר הדקיקות המרובדות בפסים בהירים וכהים של למיניט (limonite, סוג של מינרל), נראו כמו עוגת שכבות מעודנת. הלכנו כברת דרך בין צוקי חוואר כהה, בנוף שהוא מונוטוני ובה במידה עוצמתי.

בדרך, בערוץ נטול שם, עברנו ב"מנהרת קמח" שכל מי שיצא ממנה נראה כמו אופה. עם הערוץ נשפכנו לשביל "חווארים שחור" (המכונה כך כי פעם היה בו סימון שבילים שחור). או אז הגענו אל הסכין האחרונה שרוחבה כ-40 סנטימטר בסך הכול והיא מסתיימת בחוד דרמטי. עם הרבה דמיון, החוד אולי מזכיר את הר הסוכר בריו דה ז'ניירו. עמדתי שם וחשבתי איך לכנות את הנוף הזה. נוף קדומים? רב הוד?

הירידה מ"הר הסוכר", מגובה של כ-25 מטר תלולים, הייתה הרפתקה בפני עצמה. מישהו דאג להתקין שם מוטות ברזל וסולמות עץ רעועים, ולקינוח גם גלשנו בחבל. כשאחרון המטיילים ירד והמדריך סיים לקפל את החבל, כוכב נגה כבר נצנץ מעל חוד הסכין. כשיצאנו מהנקיק, הלבנה כבר האירה עגולה כמו בלון ענקי מעל ים המלח. איזה יום.

קישור לפוסט


צילומים: גליה גוטמן, אראלה יואל, רמי דיציאן, גלית דבי-מרץ, ג'ף ווקר, ויקיפדיה, המרשתת

info@galia-guttman.com

טל': 054-723-3949

© Galia Guttman 2014

  • Facebook Basic Square
whatsapp_icon.png

הרצאות על מקומות ויעדי טיולים מיוחדים בעולם:

יעדים בארץ ובעולם:

צילומים: אראלה יואל, חיים קמחי, גליה גוטמן 

© Galia Guttman 2014