• גליה גוטמן

נערה עם עגיל בננה

עודכן ב: מרץ 4

עזבו אותי משרשראות זהב וטבעות יהלומים, אבל אין כמעט מקום בעולם שבו טיילתי וחזרתי משם בלי עגילים. כי בשבילי עגילים זה עניין של גיאוגרפיה.


מעלי בננה

פגשתי אותה בכפר הקטן Namulanda, שאדמתו אדומה וגגותיו רעפים. כאן שוכן מרכז האומנויות מוזה אוגנדה, שאותו הקים ד"ר קיזיטו (Kizito Maria Kasule). הוא היה כבן עשר בסוף שנות ה-70 כשהחלה התקוממות כנגד אידי אמין. אביו, שהיה איש ממשל בתקופה שקדמה לשלטונו של אמין נעלם מחייו, וכמו ילדים רבים אחרים הוא מצא את עצמו ברחוב ופעם אף עמד מול כיתת יורים.

בן כחמישים כיום, צבעוני וכריזמטי, קיזיטו נחשב לאחד מגדולי הציירים במזרח אפריקה. לפני כשלוש שנים, כשהתייאש מהמוסדות האקדמיים המשיבים ריקם פניהם של צעירים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל דמי הלימוד, הקים את NIAAD (Negenda International Academy of Art and Design ), מעין אקדמיה לאוכלוסיות החלשות. את השטח שעליו הקים את הפרויקט רכש עבור משפחתו במחשבה שיבנו כאן את ביתם, ובסופו של דבר תרם אותו לטובת הפרויקט.

מתחת לעץ שבחצר קבוצה של נערות ונערים שרבטו דוגמאות לבדי טקסטיל. העגילים של הנערה שבתמונה הפנטו אותי וככה סתם שאלתי אם תהיה מוכנה למכור לי אותם. שילמתי לה כפליים ממה שביקשה, ושתינו היינו מאושרות.


מפח מוזהב

זה היה בשנת 2009. שוטטנו בעלי ואני בשוק חאן אל חלילי המסחרר בקהיר. באחת מהחנויות צדה את עיני גלבייה. המוכר פרש עשרות גלביות - רקומות, צבעוניות, רחבות, הדוקות, אך אף שהשתדלתי להסתיר את התלהבותי מהגלבייה בצבעי טורקיז וזהב שמטבעות מרצדות בשוליה, הממזר קלט אותי מיד.

עלה לי בטח פי שלושה ממה שמקומית הייתה משלמת. בסוף יצאתי עם עוד שני צעיפים לריקודי בטן וקיבלתי במתנה בקבוקון זכוכית נאה ועגילים מפח מוזהב, שלא ארגיש לגמרי פראיירית. לא היה לי אכפת. המחירים בשוק לא גבוהים והעמידה על המקח היא חלק בלתי נפרד מהעניין. בחנות הסמוכה עמד אדם וגיהץ תרבושים. זהו התיאטרון הלאומי האמתי של קהיר.

התיישבנו במסעדה מקומית. אכלנו מרק עדשים סמיך, סלט ירוק ושתי קציצות טעמייה (הפלאפל המצרי העשוי מפול) גדולות. חזרנו לרחוב, לקרקס התחבורתי של קהיר, מלהטטים בין מאות מכוניות ובתוך המון של הולכי רגל. ספינות תיירים מקושטות כמו כלות ביום חופתן שייטו על הנילוס לאיטן. כל הסיפורים על אנגלים וצרפתים עשירים, שראו פעם במצרים את חיית המחמד האקזוטית שלהם, קמו לתחייה לנגד עינינו.

כמה ימים אחר כך כבר היינו בטיול שטח במדבר המערבי של מצרים. באחד הלילות תחת מרבד של כוכבים, בעגילים וגלבייה, רקדתי ריקודי בטן לחבר'ה. יש דברים שעושים רק תחת השפעה...

קישור לפוסט והרצאה


מעצם לוויתן

במרץ 2019 יצאתי למסע מזחלות כלבים בגרינלנד. טסנו מ-Reykjavik בירת איסלנד לכפר Kulusuk שבמזרח גרינלנד - אדמה הנשלטת על ידי קרח, פיורדים והרים תלולים עם פסגות מחודדות. המתנו להליקופטר שייקח אותנו ל-Tasiilaq בירת מזרח האי, כדי להתחיל במסע מזחלות הכלבים שלנו. אבל אז, מנהל שדה התעופה הזעיר הודיע בשלווה שההליקופטר לא ימריא היום בגלל סופת שלג.

היינו מתוסכלים וקצרי רוח, אבל המלון שבו התארחנו על חשבון חברת התעופה Air Greenland, השוכן במרחק של כשבע דקות הליכה משדה התעופה, התגלה כמותק של מקום. ובכלל, מהר מאוד למדנו שבגרינלנד הלא צפוי הוא השגרה. קשרתי שיחה עם ג'ייקוב, מנהל המלון. אמו אינואיטית (אסקימואית), אביו דני והוא עצמו בלונדי עם תווי פנים מעורבים והרבה חוש הומור.

"אחי הרבה יותר כהה, אינואיט אמתי, לא תאמיני שאנחנו אחים", צחק וסיפר על החיים במקום הנידח הזה. "בחורף הימים חסרי האור מתחלפים בלילות חשוכים. האפלה המונחת על הקרח טומנת סודות שקשה לחדור לעומקם. אתה צריך להיות מיוחד כדי להתמודד עם הלילה הארוך שבין דצמבר לפברואר וליהנות מהבדידות. בקיץ אני יורד לפעמים לפיורד, מניח לכל הדברים להיסחף בזרם וסופג אנרגיות".

השכם למחרת יצאתי לבדי לראות את הזריחה. ההרים בצפון ניצתו באור זריחה. אי אפשר היה להינתק מהמראות. ממרחק לא גדול נשמעו יללות כלבים. לרגע חשבתי שלהקת זאבים מתקרבת. זאת היא אולי תמצית הנידחות, הראשוניות והבדידות של המקום הזה.

בינתיים הסופה שככה. בעודנו מצפים לשמוע אם ההליקופטר ימריא היום, הספקתי לרכוש בחנות הזעירה של המלון זוג עגילים מעצם לווייתן (ציד לווייתנים מותר כיום במכסה למי שזהו אורח חייהם מדורי דורות) בדמותה של אלה מהמיתולוגיה הגרינלנדית. כמה שעות אחר כך כבר מצאנו את עצמנו על מזחלת רתומה לכלבים דוהרים, אי שם בגלקסיה לא מוכרת.

קישור לפוסט, להרצאה


סרוגים מצמר

שמיים אפורים ירדו על האנוי בירת ווייטנאם. התאכסנו במלון אופרה בעל הניחוח הצרפתי הנמצא בליבה הקולוניאלי של העיר. גם ארוחת הבוקר המפנקת שהוגשה לנו על רקע ציורי רקדניות הבלט האווריריות שקישטו את הקירות, תאמה את האווירה. הסצנה בחוץ, לעומת זאת, הייתה שונה לחלוטין. נשים בכובעי נצרים פרשו את מרכולתן על המדרכות והציעו למכירה הכול כולל הכול מתוך סלים התלויים על אסל.

זאת לא הייתה הצגה לתיירים. אלה החיים בהאנוי. נהר של קטנועים, מכוניות, אופני ריקשה ואנשים זורם ברחובות בכאוס צבעוני ומסחרר, במעין קלידוסקופ תחבורתי בלתי נגמר. מהר מאוד גילינו שחציית רחוב כאן הרבה יותר כיפית מאשר בתל אביב. זה פשוט עובד. יש סדר בכאוס. שום תוכנת מחשב לא הייתה מצליחה לשלב נחש מתפתל ורב זרועות של עשרות אלפי כלי רכב ואנשים שבאים ונוסעים מכל הכיוונים. האנשים חביבים, הנהגים צופרים בזמבורות כדרך לתקשר, ונדמה שלכל אחד יש מקום בנהר הבלתי פוסק הזה.

האנוי אמתית מאוד, לא מתייפייפת, ומשלבת שיק של פעם עם התזזית הדינמית של ההווה. כשאנחנו ביקרנו בה לפני כמה שנים לא היו בה בתי כלבו גדולים, גם לא קניונים. המקומיים ישבו על שרפרפים קטנים ליד שולחנות פלסטיק פשוטים וניהלו משם את חייהם. עיר שלמה יושבת ואוכלת על המדרכות, מפצחת גרעינים, מעשנת נרגילות מקומיות עשויות עץ, מרכלת וסוחרת. בסמוך למונומנט עטור הסוסים שנראה כמו "שער ניצחון" ואינו אלא הכניסה לרובע המיליונרים ההולך ונבנה, קניתי תמורת כמה פרוטות את העגילים האלו הסרוגים מצמר מרוכלת בדוכן רחוב.


יינג ויאנג

כשאומרים מוסטנג בטח חושבים על סוסי הפרא שדהרו פעם במערב ארצות הברית, או על מכונית הספורט פורד מוסטנג. אבל מוסטנג הוא גם שמה של ממלכה נסתרת בצפון נפאל, באחד מהאזורים הכי נידחים של הרי ההימלאיה. זהו אחד ממעוזיו האחרונים של הבודהיזם הטיבטי, ולשם יצאנו לפני כמה שנים לטרק בן 11 יום ששיאו בפסטיבל הטיג'י (Tiji).

זהו הפסטיבל החשוב ביותר בממלכה הזעירה. הוא נחגג מדי שנה בסוף מאי בעיר הבירה לומנטנג (Lomanthang), לשם היו פעמינו מועדות. בדרך פגשנו בעולי רגל שבאו מכפרים קרובים ורחוקים, בהם זקנים וזקנות שפניהם נראו כמו אימא אדמה אחרי חריש. הם צעדו כפופים על מקלותיהם ובידיהם מחרוזות תפילה (הנקראים mala), וגלגלי מאני (mani, גלגלי תפילה טיבטיים) אותם סובבו בתנועה נצחית.

אחרי חמישה ימים של טרק בגבהים הגענו בדיוק בזמן ללומנטנג, לחגיגות הטיג'י. במהלך הטרק לנו באוהלים בחצרות של בתי הארחה עתיקים בכפרים, אבל בלומנטנג התארחנו באכסניה פיאודלית עתיקה ומקסימה בת שתי קומות, עם מדרגות עץ תלולות, רצפות עץ, חדרי לינה, מטבחושירותי בול פגיעה כמובן. בתוספת של כמה גרושים קיבלתי hot bucket - דלי עם מים רותחים שאחרי כמה ימים של טרק הרגיש כמו ג'קוזי חמישה כוכבים.

כמו רוב האכסניות שבדרך, מי שמנהל את המקום הן נשות המשפחה שעובדות מבוקר עד ערב בסחיבת מים ועצים על גבן, בבישול, הליכות הבית וגידול הילדים. באתנחתא קצרה מהפסטיבל המרתק שנערך בכיכר הראשית שבעיר, קניתי מהבת הצעירה של בעלת האכסניה זוג עגילים שאותתו לי מתוך ארון עץ קטן עם דלת זכוכית.

קישור לפוסט, להרצאה


סלמנדרות מעור

לאי מיאג'ימה (Miyagima ) שבצפון מערב מפרץ הירושימה ביפן הגענו ברכבות מטוקיו, ולבסוף במעבורת. היה ערב ובקושי מצאנו את האכסניה שהזמנו. בעלי הבית כבר היו מודאגים. כשהתיישבנו לשולחן הבנו למה. ציפתה לנו ארוחה של 12 מנות ואולי יותר, שכל אחת הוגשה רק עם סיום המנה הקודמת, וכל מנה הייתה מופלאה מקודמתה בטעמה ובצורת ההגשה.

מיאג'ימה מפורסם לא רק בזכות מקדש השינטו איצוקושימה (Itsukushima) הניצב עליו ונמצא באתרי מורשת אונסק"ו, אלא במיוחד בזכות שער הטוריי (Torii) המוביל אל המקדש ומהווה את סמלו המפורסם ביותר של האי. השער, שהגרסה האחרונה שלו נבנתה ב-1857, נטוע במי הים ומתנשא לגובה של 16 מטר. הוא נחשף בזמן השפל ומאפשר לטייל בסמוך אליו, ובזמן הגאות כשהמים סובבים אותו הוא נראה כאילו צומח מתוכם.

איילים הנחשבים קדושים משוטטים על האי באין מפריע ומתעלקים בחן על המבקרים, כמו גם קופי מקוק. גם החתונות הנערכות מדי פעם על האי הן חוויה של פולקלור ואסתטיקה. אחרי שחזרנו מטיפוס של כמה שעות להר מיסן (Misen) הגבוה בהרי האי, באחת מהחנויות שברחוב אומוטסנדו (Omotesando) ישבה בפינה צעירה ביישנית והציעה עגילים למכירה. עגילי העור בדמות סלמנדרה היו כל כך עדינים ומרפרפים, עד שמיד הקסימו אותי.

אגב, השם אומוטסנדו הוא כינוי מסורתי לרחוב המוביל למקדש ביפן. כיום זהו הכינוי לרחובות השופינג הראשיים בערים, וכך גם במיאג'ימה. לא התאפקנו וזללנו שם צדפות על הגריל, המעדן שבו מפורסם האי, ולקינוח טעמנו גם מנג'ו (Manju), אותן לחמניות ממולאות בממרח שעועית מתקתק. אם כבר, אז כבר.


מקליפת עץ

קרטחנה (Cartagena), או בשמה המלא קרטחנה דה אינדיאס, נחשבת ליפה בערי קולומביה ואולי בערי אמריקה הלטינית כולה. היא שוכנת על חופו עטור הדקלים, עצי המנגו והבננות של האוקיינוס האטלנטי. זאת עיר חומה תוססת, צבעונית, ממוסחרת ומתויירת. בסמטאותיה היפהפיות משוטטים רוכלים שימכרו לכם ממיצי פירות אלוהיים, קוביות אננס ואחקו (Ajaco, מרק עוף קולומביאני טיפוסי) בקערית ועד שעונים, מגבעות ושמלות.

קצת מחוץ למרכז העיר נמצא לאס בובדאס (Las Bovedas), אחד משווקי המזכרות הצבעוניים של קרטחנה. השוק נבנה על ידי הספרדים בין השנים 1795-1789 ושימש את הכתר הספרדי ככספות וכמגורים לחיל המצב, ומאוחר יותר כמחסנים וכבית כלא. זהו מבנה מקושת המורכב מ-23 קשתות השוכן בשכונת סן דייגו בתוך חומות העיר העתיקה, וכשהמוכרים פורשים את מרכולתם המחזה שובה עין.

מציאות גדולות אין פה, גם לא ענתיקות יוצאות דופן למביני עניין. אבל זהו המקום לשוטט, למשש, לשטוף עיניים, לעמוד על המקח ולקנות ערסל מרהיב שלאחר מכן לא יימצא לו שימוש. נראה אתכם לא מתפתים ורוכשים אחד מאלפי התיקים הארוגים מלאכת מחשבת הקורצים מהדוכנים, או רפליקה מיניאטורית של אחד מפסליו הענקיים של הפסל הקולומביאני המפורסם פרננדו בוטרו.

לי קרצו דווקא עגילי הטורקיז האלה. לרגע חששתי שהם עשויים מאבן ג'ייד, עם משקל ומחיר בהתאם. ואני, מלכתחילה אין לי שום עניין להוציא כספים על תכשיטי זהב ואבני ירקן. העגילים האלו עשויים קליפת עץ מצופה לכה בצבע טורקיז, הם קלילים, עולים פרוטות וכשאני עונדת אותם אני מרגישה מה-זה עשירה.

קישור להרצאה


מערבולת חושנית

זה התחיל כבר בטיסה לסלבדור דה באהייה, לשם הגענו בערב הראשון של הקרנבל. הקברניט לא שכח לאחל לנוסעים שיהיה להם קרנבל נהדר, ומכאן ואילך העניינים יצאו מכלל שליטה. התיישבנו במונית, וכרבע שעה אחר כך מצאנו את עצמנו בליבו של הטירוף הגדול עלי אדמות – הקרנבל של סלבדור, העממי, המלהיב, האלים והסוחף מכולם. המונית שלנו נתקעה בין עשרות אלפי חוגגים נלהבים ולא יכולנו להגיע למלון.

בדקות הראשונות זה נראה אבוד. חוגגים מההמון הסוער כבר התחילו לדפוק על גג המונית.

בסוף נחלצנו ממנה כמו פקק מבקבוק ועפנו ללובי. שם, כמו בארץ של אגדות, ישבו שש חתיכות שאין דברים כאלה, לבושות בגופיות זעירות ובמכנסונים שכיסו אולי חצי טוסיק. זה היה ריפוי בשוק. לא ידעתי למי לדאוג קודם – ללב שלי שהלם כמו תופים או לבעלי שלא הצליח לסגור את הלסת... עוד באותו ערב הבנו שאלו הבנות שמטריפות את החושים ממרומי הטריוס אלקטריקוס לצלילי הסמבה המחשמלת של באהייה.

הטריוס אלקטריקוס הם סמי טריילרים ענקיים שעברו הסבה לבמות בידור מתנייעות ומשמיעים סמבה בדציבלים בשמיים. אחרי חצי שעה של צפייה דרוכה ממרפסת המלון אזרנו אומץ והצטרפנו לחגיגה. ליתר בטחון ענדו לכל אחד מאתנו צמיד מפלסטיק עם שם המלון. אם ירמסו אותנו, שלפחות ידעו לאן להביא אותנו.

איך שיצאנו נשאבנו אל המון סוער של מאות אלפי חוגגים, שמתנדנד כולו לצלילי הסמבה. לידינו פיזזו נערות שחומות עם ישבנים מקו ייצור ברזילאי ולצדן נערות מכל צבעי הקשת. והבחורים, הוי הבחורים, שאין עליהם גרם מיותר של שומן, מריחים מטונות של בירה, זיעה ושתן. הרגשתי שאני נסחפת במערבולת חושנית.

למחרת בבוקר זרמנו עם ההמון אל פלוריניו (Pelourinho), הרובע העתיק והיפהפה של העיר. להקות של מתופפים צעדו בסמטאות ובעקבותיהן עשרות אלפי חוגגים. נשים באהייניות גדולות וחייכניות בשמלות אווריריות שזרו חרוזים בשיער וטיגנו כיסני בצק בשמן קוקוס. ניצלתי את שעות הפתיחה הספורות של החנויות, שבימי הקרנבל עומדות מוגפות ברוב שעות היממה כנגד ביזה, וקניתי זוג מכנסונים קצרצרים ואת עגילי העור האלה כתוספת. "הברזילאים יש להם שלושה דברים בראש", חייך הזבן הצעיר. "כדורגל, קרנבל ונשים". הלוואי עלינו, חשבתי.


עגילים מהלב

לקיגלי (Kigali) בירת רואנדה הגענו יום אחרי מפגש מרגש עם להקה של גורילות הרים בפארק הלאומי וולקנו (Volcano National Park, על כך בפוסט הבא...). היה נחמד להירגע מהחוויה בשוטטות עצלה בין חנויות מזכרות בעיר. אוכלוסייתה של רואנדה נוצרית קתולית ברובה, אבל את עגילי העץ האלו קניתי דווקא ברובע המוסלמי של קיגאלי, ניימירמבו (Nyamirambo).

זהו רובע צבעוני עם חנויות קטנות במבנים חד קומתיים ואווירה שהזכירה לי משום מה את החוטונג, הרבעים הישנים של בייג'ין. מפה לשם הגענו לשני מרכזים שבהם פועל קואופרטיב אמנותי של נשים לטובת נשים. הקואופרטיב, שהושק בשנת 2007 על ידי 17 נשים תושבות הרובע, הוקם כחלק מפרויקט במאבק באלימות כנגד נשים ונקרא אומוטימה (Umutima) שפירושו לב בשפת Kinyarwandaהמקומית.

אחת ממטרות הפרויקט היא מאבק באי שוויון מגדרי ואפליה תעסוקתית. מטרה נוספת היא לספק חינוך והכשרה מקצועית לבנות שידן אינה משגת, כדי שיוכלו לתרום לפרנסת המשפחה. כחמישים נשים מהקהילה מועסקות כיום במסגרת הפרויקט ויוצרות מבחר מרהיב של פריטים לבית, אריגים, אביזרים, תכשיטים ועד בגדי ילדים. הרווחים מהמכירות משמשים לקידום יוזמות שונות בפרויקט היפה הזה.

info@galia-guttman.com

טל': 054-723-3949

© Galia Guttman 2014

  • Facebook Basic Square
whatsapp_icon.png

הרצאות על מקומות ויעדי טיולים מיוחדים בעולם:

יעדים בארץ ובעולם:

צילומים: אראלה יואל, חיים קמחי, גליה גוטמן 

© Galia Guttman 2014