• גליה גוטמן

בהרי אלטאי, מונגוליה

צילומים: אראלה יואל

הצעת נישואים

היינו בדרכנו למפל אִיח טוּרגֶן שנופל בכוח בין מצוקי צפחה שחורים בהרי אלטאי שבמערב מונגוליה, כשמרחוק ראינו מחנה אוהלים. כשהתקרבנו מצאנו את עצמנו במחנה של משלחת ארכיאולוגית שחבריה מגיעים בכל קיץ לחקור קברים עתיקים במונגוליה. מעל קבר בעומק של כשני מטרים שכבו זה לצד זה שני שלדים, כפי הנראה של גבר ואישה, ובצמוד אליהם שלדים של שני סוסים.

נראה שמצאתי חן בעיני ראש המשלחת, ארכיאולוג יהודי-צרפתי בשם ז'יסקאר, הרפתקן שרמנטי שבלי לחשוב פעמיים שאל אם אהיה מוכנה להתחתן אתו. כמה דקות קודם לכן חברי המשלחת סיימו להסיר את האדמה מהקבר שאת גילו אמדו ב-2,500 שנה. על פי צורת הגולגולות האנושיות שם למטה, נראה שלא מדובר בבני הגזע המונגולי רחבי הלסתות. אם כן, מי היו האנשים האלה ומנין הגיעו, ואיך הצליחו לחפור לעומק כזה דרך שכבת קיפאון העד (פרמה פרוסט) באזור שבו הטמפרטורות צונחות למינוס ארבעים בחורף.


השמש החלה לשקוע. הקמנו את המחנה הזעיר שלנו לא רחוק משם והתחלנו לטפל בבשר הסוס שקנינו כמה שעות קודם באחד מהגרים (גֵר, אוהל נוודים מונגולי) בשטח. קצצנו את הבשר בקופיץ ולארוחת הערב אכלנו את ההורס-בורגר הראשון שלנו. במונגוליה התנהג כמונגולי. המונגולים לא מאמינים בפירות וירקות, גם כי המבחר דל, גם כי הם נוודים, ובמיוחד כי הם לא מתעסקים בשטויות. תנו להם כבש, פרה, סוס, העיקר שיהיה בשר והרבה.

לקראת סיום הארוחה הופיע מסיה ז'יסקאר, ועל כוס תה ביקש לברר אם אני נענית להצעת הנישואים שלו. הייתי מסכימה בכיף צחקתי, אבל בעלי ושלושת הבנים מחכים לי בישראל. ואז הוא הטיל פצצה: שמעתם שחיפה מופגזת? שפרצה מלחמה אצלכם? לרגע חשבנו שהוא הוזה, אבל בתוך דקה קלטנו שזה אמתי. כך, באמצע יולי 2006 נודע לנו על מלחמת לבנון השנייה.


חברותא לא שגרתית

את הטיול במונגוליה התחלנו כשבוע קודם בהרכב לא שגרתי: זוג שהכרתי שנה קודם בטיול לקמצ'טקה, אראלה ודן יואל, ואנוכי. בעלי לא הצטרף בטענה שכבר עשה מספיק מילואים. לא היה לי מושג איך אסתדר לבדי, עם עוד זוג, בטיול של שלושה שבועות וחצי בשטח, בשק שינה, בלי מקלחת חמה לפני השינה, בעצם בלי מקלחת בכלל.

לרשותנו עמדו נהג אגדי בשם ג'מבה, שבכל ערב פירק והרכיב מחדש את מנוע הפורגון (Purgon, רכב שטח רוסי לא נוח אך בעל עבירות יוצאת דופן) ולא ידע מילה פרט למונגולית, וטודבה, בחור צעיר עם אנגלית סבירה שהכיר היטב את השטח.

ראשית, טסנו מבייג'ין לאולן באטר הבירה, וממנה מערבה לעיר אוּלָאן גוֹם, שם עמדו להיערך חגיגות הנַאדָאם (חגה הלאומי של מונגוליה). רצינו לחוות את החגיגות העממיות האלה דווקא בעיר שדה רחוקה. נחתנו בערב. התאכסנו במלון הכי טוב בעיר, מבנה מוזנח בן שתי קומות, ובדיוק ברגע שעמדו מסובנים במקלחת נפסק זרם המים. התנחמנו במחשבה שבלילות הבאים כבר נישן בשטח, ללא שירותים ומים זורמים בכלל.

למחרת מיהרנו אל האצטדיון המקומי. לקול תופים, רכובים על סוסים כשהם עוטים גלימות ארוכות ולראשיהם כובעים מפוארים, נכנסו לאצטדיון ראש העירייה ואחריו פמליה שלמה. המכובדים גילמו את ג'ינגיס חאן, אטילה מלך ההונים וגנרל סוחבאטאר, הגיבור הלאומי שבשנת 1923 שחרר את מונגוליה מעולה של סין, כונן בה רפובליקה עצמאית וחבר לברית המועצות. אחריהם, בדלים (דֶל, גלימה מונגולית מסורתית) ססגוניים, דגלים וניסים בידיהם, רכבו נציגי הקבוצות האתניות השונות המרכיבות את הפאזל האנושי של מערב מונגוליה.

שוטרת במדים כחולים על עקבי סיכה זירזה אותנו לתפוס מקום. מאות מתושבי המחוז כבר ישבו על הטריבונות. ילדות דקיקות במכנסונים וחולצות לבנות חייכו אלינו בעיניים מלוכסנות. בעוד כמה דקות הן יופיעו במפגן ריקוד מרשים, שריד לטקסים הקומוניסטיים של פעם. בינתיים, בדקות שעוד נותרו לפתיחה, המקומיים העבירו את הזמן במשחקי קובייה ובשתיית אֶיירֶג (המשקה האלכוהולי הלאומי העשוי מחלב סוסות מותסס).

הדגל הועלה לראש התורן, ראש העירייה נשא נאום נמלץ ואנחנו הבנו רק שתי מילים: "ג'ינגיס חאן" ו"ספורט". זמרת ונגן מוֹרִין חוּר ("צ'לו" מונגולי מסורתי דו מיתרי שבקצהו מגולף ראש סוס) התייצבו מול יציע הכבוד. היא סלסלה על הסטפות (ערבות) הפתוחות של מונגוליה, והמורין חור ליווה בצליליו העגמומיים. דיות חגו למעלה ועל משטח העשב הירוק רקדנים ורקדניות חיקו סוסים דוהרים. כך רוקדים במדינה שבה לפי האומדן מספר הסוסים גבוה פי שלושה ממספר התושבים, ושבה הסוס הוא המלך. לראשונה בחיינו שמענו שירת חוּמִי (שירה המופקת מעומק גרונו של הזמר).


שפטתן פעם בתחרות היאבקות?

ואז החלו תחרויות ההיאבקות. בכובעי קטיפה צבעוניים עם צ'ופצ'יקים בולטים, מכנסיים קצרים-צמודים, מגפי עור כבדים וחולצות בטן שחשפו חזות חלקים משיער, צעדו המתאבקים. בזה אחר זה הם ניגשו אל המאמנים העטויים בדלים מסורתיים, סובבו סביבם בטקסיות, הרכינו ראש והפקידו בידיהם את כובעי הצ'ופצ'יק.

היינו כמעט התיירים היחידים במקום. המקומיים התבוננו בנו בחיוך, ואחרי כמה דקות אראלה ואני הוזמנו בכבוד לשולחן השופטים. מזגו לנו איירג בקעריות, כיבדו ברקיקים אופייניים ואנחנו נשאבנו לתחרות. המתאבקים עמדו בצמדים זה מול זה, ראש נוגע בראש, ידיים אוחזות במכנסי היריב או בחולצת הבטן שלו. המטרה היא להוציא את היריב משיווי המשקל ולהפיל אותו לקרקע, עד שמרפק וברך נוגעים באדמה.

מבין שלושת ענפי הספורט הגבריים של הנאדאם – היאבקות, מרוצי סוסים וקליעה למטרה בחץ וקשת - ההיאבקות היא הפופולרית ביותר. זהו הספורט הלאומי של מונגוליה ויש הגורסים כי הוא בן אלפי שנים. המנצחים חבשו את כובעי הצ'ופצ'יק שסרטים אדומים נקשרו בהם כעת והניפו לצדדים את זרועותיהם כשהם מחקים בריקוד את צעדיו של העיט. אחד אחד הם הגיעו לשולחן השופטים, לגמו מעט איירג, מילאו את כף היד ברקיקים, בלעו כמה מהם ואת השאר העיפו לרוחות כדי לרצות אותן. במונגוליה אף אחד לא מתעסק עם רוחות.

בהפסקה רבים שעטו אל מחוץ לאצטדיון, אכלו משהו, שתו משהו ופגשו מכרים. באחד מהגֶרים טיגנו כמה נשים הוּצ'וּר: הן שטחו בזריזות כדורי בצק קטנטנים, מילאו אותם בבשר סוס או כבש ובתוך דקות נעצנו שינים בחביתיות הלוהטות והטעימות האלה, מעדן מונגולי מסורתי. אופנועי סירה אדומים על תקן של טקסי המתינו ללקוחות ואנחנו מיהרנו לצאת אל מחוץ לעיר כדי להגיע בזמן לנקודת הסיום של מרוץ הסוסים.

לא רק אנחנו. המון אנשים נהרו אל המקום, על סוסים, על אופנועים רועשים, במשאיות בקר וברכבי שטח שהעלו אבק. לבושים בבגדי חג הם התיישבו במעגלים על האדמה. הזקנים גלגלו מתוך אבנטים רקומים בקבוקוני ג'ייד מלאים בטבק להרחה, רחרחו בטקסיות זה את בקבוקונו של זה, שיחקו קלפים וצחקו.

לילה ראשון בשטח

עם סיום החגיגות יצאנו לדרכנו. לילה ראשון בשטח, לבדי באוהל. קור כלבים. מצטנפת בתוך שני שקי שינה, שמיכת צמר כבדה, תחתונים תרמיים, גרביים, מעיל פליס, מנסה להירדם. הייתי בפאניקה. גם המשרוקית (למקרה של צרה), פנס הראש והנחירות שעלו מהאוהל של חברי למסע לא הרגיעו אותי. ומה אם איזו חיה תגיע? החיה אכן פשטה עם שחר. היא נגחה באוהל שלי בכוח, בטשה ברגליה באדמה הקשה והשמיעה בו זמנית געיות של פרה ונחרות של חזיר בר. בסוף, כשהבנתי שאף אחד לא יבוא להציל אותי הצצתי החוצה. זה היה בסך הכול יאק צעיר שבא לבדוק מי פלש לשטח המרעה שלו. כשיצאתי מהאוהל היכו בי המרחבים. יותר מנהרות ואגמים, עצי לבנה וצפצפות, פסגות מושלגות, ערבות וקרחונים - מונגוליה היא אוקיינוסים של עשב והנוף הכי פתוח שיש.

תנאי השטח הפכו לחלק מהחוויה עצמה. היה בזה איזה שחרור. ירד עלי שקט נפשי וזה היה נפלא. באחד הימים חגגנו באמצע שומקום שכזה ימי הולדת לאראלה ודן, על ראשם כובעים מונגולים מסורתיים.

ההר המקודש

המשכנו לטייל ברחבי המדינה הענקית הזאת ששטחה יותר ממיליון וחצי קילומטרים רבועים. בתום טרק של כמה שעות בעמק יַאמַאט שעל מורדותיו המערביים של רכס הרי חַרְחִירָה, הגענו לכפר חוֹבְד. למחרת שוב יצאנו לטרק, הפעם אל מפל גוּג'וּר וקניון דַאנגִ'ין, מהיפים ברכס חרחירה. כשממשיכים לנסוע מערבה מגיעים לפארק טַאבָאן בּוֹגְד. מפסגתו של הר טאבאן בוגד, הגבוה ברכס הרי אלטאי (4,374 מטר) אפשר להשקיף על ארבע מדינות: מונגוליה, סין, רוסיה וקזחסטן.

הפסגה בולטת ממרחק של קילומטרים, גם מהר שִיבֶט המקודש על אנשי קבוצת טוּבַאן שעל גבול סיביר. על שני מזבחות אבן גבוהים שנבנו לרגלי ההר הם מקריבים קורבנות לרוחות ההרים. סביב ההר מפוזרים לוחות סלעיים שטוחים שהועפו לכל עבר באחת מרעידות האדמה. נוודים עלומי שם חרטו עליהם ציורי סלע מרשימים של בעלי חיים בתנועה – סוסים, אילים, שועלים, זאבים, עיטים ואנשים בסצנות של ציד.

המשכנו עוד מערבה עד שהגענו לנהר צַאגָאן הלבן כחלב, כמו חלום רטוב של חתול. מקבצים של פרחים סגולים על גדותיו ועל איונים קטנים בתוכו נראו כמו פירות יער בקצפת. הגיר שהנהר סוחף מן ההרים הוא זה שכפי הנראה צובע אותו בלבן. כמה רוכבים החלו לחצות את נהר החלב על סוסיהם כשהם מושכים אחריהם גמל בקטרי. ממש מערבון נוסח מונגוליה.

במקום שבו נהר צאגאן פוגש בנהר חוֹבְד שצבעו כמעט שחור, הם ממשיכים לזרום כברת דרך ביחד כמו קפה בחלב, עד שהם מתמזגים. התפאורה מסביב - של הרי אלטאי בעלי אלף הגוונים, של פריחת קיץ משתוללת ושל אלפי היתושים שחיכו לנו בסבך הצמחייה - כמעט גרמה לנו לשקוע בבוץ, אבל אנחנו המשכנו לטפס ברגל לראש הגבעה המשקיפה על שני הנהרות וליווינו אותם במבט עד שנעלמו אל תוך קניון עמוק.


סצנת גז ואשכים של איל

שני הרוכבים הקזחים שפגשנו בשומקום התורן ניסו להסביר לטודבה איפה נמצא מעבר ההרים שדרכו כדאי לחצות דרומה אל אגם טוֹלְבּוֹ. המבוגר שבהם, זקן ססגוני עם זקן לבן ומצנפת מפרוות שועל מקושטת בנוצות ינשוף, הצביע על שביל וירטואלי, דפק בעקביו בסוסו והשניים נעלמו בסערה.

למחרת, בדרך לקרחון צַאמְבּאָגַרָאב נקלענו לסצנה של גז. חמולה של נוודים מכמה גרים גזזה את הכבשים. הנוודים, על נשיהם וטפם, השכיבו את הכבשים הצייתניות על האדמה וניגשו לעבודה, כל אחד עם מספריים ביד. אחד מהגברים תפס איִל גדול מידות ובתוך שתי דקות היו מונחים בסיר קטן שני אשכים ענקיים, סגולים אדמדמים. הניתוח נעשה בהינף סכין גילוח ובמומחיות כזו, שהאיל אפילו לא פעה. אנחנו היינו הרבה יותר המומים ממנו.

הגשם הצליף, הקרחון שלח לעברנו רוח מקפיאה, אבל המראות היו נהדרים. אחרי שעה של הליכה בהחלטיות של משוגעים במעלה נהר בַּייאן, אחד מיובליו של הנהר חובד, יצאה פתאום השמש ומיליון פרגים צהובים נצצו כמו פנסים רטובים. לפעמים השיגעון משתלם.


אימא, העיט מסתכל עלי

באחד הימים הגענו למחנה הקיץ של אַראַלבָּיי, אחד מ-160 ציידים ממוצא קזחי החיים במחוז בּאַייאַן-אוּלְגי שבמערב מונגוליה ומשמרים עיסוק עתיק יומין של ציד בעזרת עיט. בעונת הציד, המתחילה רשמית בספטמבר, יוצאים הציידים לצוד שועלים, כשהעיטים נכונים לעוט עליהם מלמעלה ולנעוץ בהם את טופריהם האימתניים. במשך שנים השלטונות הקומוניסטיים אסרו על הציד, אבל גם הם לא הצליחו למגר את התופעה.

הציידים מטפסים בצוקים שבהם מקננים העיטים, חומסים גוזלים בני כמה שבועות ומאלפים אותם להיות מכונת ציד יעילה. אראלביי הוביל אותנו אל מקום משכנו של העיט בין הצוקים, כיסה את עיניו בכיסוי עור מסוגנן וליטף את נוצות גבו. יחסים מיוחדים במינם נוצרים בין הצייד לעוף.

העיט האימתני תקע בנו מבט עוין. ככל שהתקרבנו לגומחה שלו בצוק הסלעי והתלול שנופל מגובה אדיר לתוך עמק - שריקות הזעם של העוף הפכו רמות יותר. כשהתקרבנו עוד הוא שילח לעברנו סילון של לשלשת, שנדע בדיוק מה הוא חושב עלינו. לא יודעת מנין קיבלתי אומץ להחזיק את העיט ולהתמודד עם הפוביה שלי מפני מגע קרוב עם בעלי כנף - לא עניין טריוויאלי למי שנכנסת להיסטריה אם דרור עף לה לא בכוונה לתוך הבית.

הוזמנו ללון בגר של אראלביי. אין על הכנסת האורחים של הנוודים המונגולים. בכל זאת, העדפנו את אוהלי הסיירים שלנו שהקמנו בלב המאהל של המשפחה. כמו כל נוודי מונגוליה, במשך כל חודשי הקיץ הם חיים בגר – אוהל מעוגל שבסיסו לבידי עץ ועליהם מתוחות יריעות של לבד ובדי קנבס לבנים כשלג. מרחוק בוהקים הגרים כמו פטריות ענקיות.


במרכז כל גר ניצב תנור מברזל יצוק עם ארובה שחורה המזדקרת מתוך פתח עגול ב"תקרה". התנור מוסק בשברי עצים ובגללים יבשים והוא מרכז החיים של הגר ואמצעי החימום היחיד. בכירה שעליו מבשלים את הארוחות ומכינים צֵה (תה מונגולי מהול בחלב ומתובל במלח). הרהיטים היחידים הם שידות עץ צבעוניות להפליא וכמה מיטות מתכת ומזרנים. כשמגיעה העת לנדוד למקום מרעה חדש מפרקים את הגר ומעמיסים את תכולתו על גמל בקטרי (דו דבשתי), על סוס, או בימינו לרוב על משאית שטח.


צלילי מרחבים

בפתח כל גר ניצבת מחבצה מעור, אליה שופכים את החלב שחלבו מהכבשים או מהסוסות. את החלב חובצים במקל עץ עד שנוצר סוג של קֶפִיר. כל מי שנכנס לוקח סיבוב על המקל. חשבתי על אבא שלי, שבמלחמת העולם השנייה התגלגל בקזחסטן ועד גבול מונגוליה. כנראה שאכל אז כל כך הרבה קפיר, שמאז שאני זוכרת אותו לא הסכים לטעום לא חלב ולא יוגורט.

קז'אנה, אשתו של אראלביי, הייתה עסוקה בתפירת מצנפת מפרוות שועל. אחת מכלותיה הגישה רקיקי גבינה קשים, קַאיימַק (קרומי השומן הנאספים מן החלב) וקערת ענקית עם בשר ואטריות. אראלביי חפן מלוא האטריות בחביתית בצק, דחף לפיו ורמז לנו לעשות כמוהו. אחר כך גיהק בקול ולגם בהנאה מהצה. בנות המשפחה יצאו לחלוב את הסוסות. צניפות הסוסים התערבבו בפעיות הכבשים והעיזים, ובנהמות המצחיקות של גור היאקים, שנכדיו של בעל הבית אימצו כחיית מחמד ושיחקו אתו תופסת.

באחד הימים שבהם רכבנו על סוסים, טודבה וג'מבה רכבו לפנינו ברכיבה צדית כדרך המונגולים וזמזמו שיר מקסים על האמא שהייתה פעם צעירה ויפה, וכל מה שנותר לה כעת הוא ללגום צה. לא הצלחתי למצוא את השיר הזה, אבל קיבלתי מידיד דיסק של מוזיקה מונגולית. בכל פעם שאני נתקעת בפקק מעצבן בכביש, אני משחילה את הדיסק, מתמסרת לצלילים, נזכרת במרחבים אי שם, ונרגעת.


info@galia-guttman.com

טל': 054-723-3949

© Galia Guttman 2014

  • Facebook Basic Square
whatsapp_icon.png

הרצאות על מקומות ויעדי טיולים מיוחדים בעולם:

יעדים בארץ ובעולם:

צילומים: אראלה יואל, חיים קמחי, גליה גוטמן 

© Galia Guttman 2014