סלאר דה קויפאסה, בוליביה

מלח הארץ

נתחיל מהסוף, מהשקיעה. השמים שנצבעו בוורוד מעורב בזהב השתקפו במראה הענקית שיצרו המים על שכבת המלח למטה. זה היה כמו קלידוסקופ ענקי המשנה צבעים ללא הרף. על רקע הדומייה הלבנה ואורה של השמש השוקעת זה היה כמו חזיון פסיכדלי. השקיעה בסלאר דה אויוני, מדבר המלח הענקי של בוליביה (10,500 קמ"ר), לא דמתה לאף שקיעה אחרת.

כמה ימים קודם נערמו שלגים וחסמו את הדרך ללגונה קולורדה (Laguna Colorada), וללגונה וורדה (Laguna Verde) - שני אגמים מדרום לסלאר, הנמצאים על המסלול הקבוע של המטיילים באזור. כך, במקום להמשיך דרומה לכיוון הלגונות, פנינו לכיוון צפון-מערב אל סנטה אנה דה צ'יפאיה (Santa Ana de Chipaya), כפר נידח בשולי סלאר דה קויפאסה (Salar de Coipasa), מדבר מלח קטן (כ-800 קמ"ר) ולגמרי לא מתויר הנמצא בשולי הסלאר דה אויוני.

מי השלגים שהחלו להימס הציפו את רצפת מדבר המלח והפכו אותה למראה ענקית חסרת גבולות. כשהוא יבש, הסלאר הוא משטח אדיר של ריק לבן ומסנוור; אך כשהוא מכוסה במים, משתקפים בו העננים הלבנים של שמי האלטיפלאנו (רמת ההרים האנדית) הכחלחלים וקו האופק נבלע אי שם במרחק. וכשהרכב שבו נוסעים מתחיל לנוע והעננים מתחילים לשוט לצדי הגלגלים, דומה כאילו התחלפו ביניהם שמים וארץ.

קבענו לצאת בתשע בבוקר. בשמונה וחצי עוד ראינו את כרמן, הטבחית שלנו למסע ואשתו של איבאן נהג הג'יפ שלנו, עורכת קניות בשוק של יום ראשון כשבנה הפעוט קשור בנחת בצעיף הצמר הצבעוני (aguayo) שעל גבה. החיים כאן מתנהלים על פי זמן בוליביה (hora Boliviana), אז למה להתרגש כשכרמן בסך הכול מחפשת ירקות טריים לארוחות שתבשל לנו בימים הבאים.

בעשר ומשהו הצטופפנו שישה בג'יפ האדום של איבאן – נעמה מירושלים, ג'ף מסן פרנסיסקו, כרמן ואיבאן ובעלי ואני. השמש החלה להפשיר את העצמות הקפואות, אבל את מי עניין הקור כשבמרחב התכלכל נראו ההרים כמו צפים באוויר, ובזכות האוויר היבש דומה היה שרואים לנצח.

שכבת כפור בשירותים

ויקוניות (vicuña, ממשפחת הלמה) טיילו על מסילת הברזל במרחק. הגענו לקולצ'אני (Colchani), כפר זעיר של כורי מלח המתפרנסים מהמחצב הלבן הזה. הם מבקעים במעדרים את קרום המלח ובעזרת אתים חופרים ומשאירים אותו לייבוש בשמש בערימות קטנות דמויות חרוטים. כש"אלומות" המלח מתייבשות דיין מעמיסים אותן על משאיות רעועות ומסיעים לתנורים מיוחדים לייבוש סופי.

התמקמנו ללינת לילה בלייקה (Llica) - כפר זעיר על גבול הסלאר דה אויוני, שתושביו ילידים משבט איימרה (Aymara). בעלת ה"מלון" שלנו - חדר דל עם ארבע מיטות ברזל, מזרני חציר ושולחן, קיבלה את פנינו בחיוך רחב חסר שיניים וצמות שיבה. הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס והכפר נעטף בעלטה אינסופית. אין כאן מים זורמים ולא חשמל, ולכן אין גם זיהום אור בלילה. האוויר קר ויבש וכך נוצרים תנאי צפייה מושלמים בכוכבים. הכוכבים בסלאר זוהרים וקרובים עד כאב. שטיח כזה של כוכבים לא רואים בשום מקום אחר.

הצטנפנו בשקי השינה שלנו ובשמיכות הצמר של בעלת הבית. בכפור של הלילה, היציאה לשירותים - אסלה שלא מחוברת לשום מקום, ולידה חבית מים עם כד לשטיפת האסלה – היא מבצע מסובך. מה גם שהמים שבחבית קפאו וגם מכות נמרצות בכד המתכת לא הצליחו לשבור את שכבת הקרח שנוצרה על פניהם.

העיניים של הסלאר

הדרך הייתה חולית ובוצית ועל פניה בעבעו מקווי מים מתוקים וזעירים, עמוקים וצוננים. אלו הם ה"עיניים" של הסלאר (Ojos del Salar), הקשורים זה לזה במערכת תת קרקעית של תעלות. איבאן סיפר על קבוצה של יפנים שצללו עד לקרקעית אחת ה"עיניים" שעומקה 98 מטר. השקט מסביב היה מוחלט, מפחיד כמעט.

שכבת המלח בסלאר דה קויפאסה חלקה כמו משטח קרח ענקי. מים בגובה של סנטימטרים ספורים כיסו את המלח, אבל ההר שבשולי הסלאר השתקף בהם במלוא גובהו. במרחק נראתה פסגתו המושלגת של הר סאחאמה (Sajama), הגבוה בהרי בוליביה.

בשעות אחר הצהרים כבר היינו בפאתי צ'יפאיה. אלא שנהר לאוקה (Lauka) שהחל לגאות בשל הפשרת השלגים, מוטט את הגשרון שעליו היה אמור הג'יפ לחצות. בתום התייעצות ערה בין איבאן לכרמן מצד אחד, ולכפריים שנקהלו מצדו השני של הנהר, אחד מהכפריים הפשיל מכנסיים עד מעל לברכיים ונכנס לנהר כשהוא אוחז בידו מקל עץ עבה כדי לסמן לאיבאן את עומק הנהר. עצרנו נשימה, הג'יפ לקח תאוצה ולשמחת כולם מצאנו את עצמנו על הגדה השנייה.

אופנת בנות צ'יפאיה

ממרחק לא רב כבר נראו בקתות החומר העגולות של צ'יפאיה, שגגותיהן מכוסים עשב הצומח בשולי הסלאר. בעוד אנחנו מנסים להתמקם ב"אכסניה", שנפלה ברמתה אפילו מה"מלון" של הלילה הקודם, נקהלו עלינו כל ילדי הכפר. הם ציחקקו למראה האורחים המוזרים וניסו לחקות את האנגלית שלנו. בתוך דקות נקראנו באופן בהול אל "לשכתו" של ראש הכפר. באין כאן מוסד ששמו שירותים, נזהרנו בדרך שלא לדרוך על הפרשותיהם של תושבי הכפר, וגם של הכלבים והחזירים.

המחזה שהתרחש ב"משרדו" של ראש הכפר, שהציג את עצמו כאלקאלדה (Alkalde – ראש עירייה בספרדית), היה משעשע והזוי לחלוטין. הוזמנו להתיישב על ספסל עץ והשיחה בינינו התנהלה בספרדית הבסיסית שלי. ראש הכפר, מצנפת מחודדת לראשו, ישב מאחורי שולחן עץ שעליו ניצבה מכונת כתיבה מדגם של אספנים והציג את עצמו כאדם החשוב ביותר בישוב. לידו ישבה ספק אשתו, ספק מזכירתו, לבושה בשמלת צמר מסורתית בצבע חום כהה, שיערה קלוע ב-36 צמות קטנטנות האסופות לשתי צמות עבות, כמנהג נשות צ'יפאיה (לא, לא ספרתי את הצמות באותו מעמד. קראתי על כך מאוחר יותר בספרון על תרבות הצ'יפאיה).

שפתם ומנהגיהם של הצ'יפאיה לא השתנו במשך יותר מאלף שנים, והם מרוחקים גיאוגרפית ותרבותית מהאיימרה והקצ'ואה (Quechua), הקבוצות השליטות כיום באלטיפלנו. אנתרופולוגים מאמינים שהצ'יפאיה הם צאצאים ישירים של הקבוצה האתנית אורו (Uru), ושרידיה היחידים של תרבות טיוואנאקו (Tiwanaku) שקדמה לאינקה בכ-2,500 שנה.

האושר נמצא בכוכבים

בינינו לבין עצמנו כבר התחלנו להתבדח שהכפר המוזר הזה אינו אלא סיפור כיסוי לעיר בדיונית הבנויה מתחת לאדמה. ראש הכפר בפנים חמורות החזיר אותנו למציאות. הוא שאל לפשר בואנו וביקש לדעת אם אנחנו סוג של אנתרופולוגים. מהרגע הראשון היה לנו ברור שהוא רוצה כסף, ואכן מיד אחר כך הוא החל בתיאור חייהם הקשים של תושבי הכפר. בסופו של דבר, אחרי משא ומתן שנמשך כעשרים דקות, "קנינו" ממנו תמורת חמישים בוליביאנו (המטבע המקומי) ספרון על תולדות הצ'יפאיה, ועבור עשרים בוליביאנו נוספים לכל אורח קיבלנו גם רשות לצלם את הכפר ותושביו.

כרמן בישלה ארוחת ערב ב"מטבח" שאילתרה בפינת החדר. כשהחושך ירד ושביל החלב שוב נדלק במופע כוכבים שאין כדוגמתו, הרהרתי באושר. הגעתי למסקנה שהאושר הוא שמי הלילה של הסלאר.

לפוסטים נוספים בבוליביה: על הפרק הלאומי טורוטורו, על השוד האחרון של קיד וקסידי ועל שליט מטורף

צילומים: ג'ף ווקר