• גליה גוטמן

יופיו של הגיהינום


מדבר דנקיל (Danakil) המשתרע בצפון מזרח אתיופיה על גבול אריתריאה, נראה אולי חסר חיים, אבל זהו מדבר היפראקטיבי - פלא גיאולוגי רוחש של הרי געש, שברים גיאולוגיים, בקעים, מעיינות חמים וקיטור. מדבר דנקיל נמצא בשקע אפאר(Afar), שהוא עצמו חלק מהבקע הסורי אפריקאי המוכר לנו היטב. מתחתיו רוחשת הפלטה האפריקאית חסרת המנוח, ששולחת כל העת זעזועים המרעידים את האדמה. במובנים רבים מלאכת הבריאה לא הסתיימה עדיין במדבר העוין הזה, שאחד מכתבי הנשיונל ג'יאוגרפיק כינה "המקום האכזרי עלי אדמות" - כבשן שהטמפרטורות מטפסות בו ל-40°c בחורף, וליותר מ-50°c בקיץ.

בשיאו של הרכס הוולקני של דנקיל ניצב ארטה אלה (Erta Ale), "ההר המעשן" בלשון בני אפאר החיים במרחבי המדבר על גבול הקיום האנושי. ארטה אלה הוא הר געש בזלתי, מהסוג שיש רק עוד בהוואי, אנטארקטיקה וקונגו. הלבה הפורצת מהר געש בזלתי נוזלית מאוד ואינה נערמת אלא נשפכת ממנו, מה שמסביר את מורדותיו המתונים ואת גובהו הנמוך יחסית של ארטה אלה, 613 מטרים בסך הכול.

את העליה להר התחלנו בערב, אחרי שהכוכבים נדלקו מעל אדמת הבזלת השחורה. עם פנסי הראש שלנו נראינו כמו מצעד גחליליות. ההילה האדומה שמדי פעם בקעה באופק הייתה הסימן שאנחנו מתקרבים ליעד. הצעידה באפלה עוד הוסיפה לתחושת היופי והמסתורין. אחרי כשלוש שעות של טיפוס על אדמת לבה פריכה שחרקה מתחת לסוליות הנעליים, מצאנו את עצמנו עומדים מעל אמבטיית מגמה ענקית, לוהטת, שרחשה ממש מתחתינו.

הלב הפועם של כדור הארץ

איש לא הכין אותנו למחזה הזה שכמו נלקח משר הטבעות. אפשר היה כמעט לגעת במגמה הרותחת בכ-1,500 מעלות, בלשונות האש שריקדו בתוך הלוע כמו השדים בשאול. עמדנו על קצה כיס המגמה שקוטרו כ-350 מטר ועומקו כ-200 מטר, והבטנו פנימה כמו דרך חלון אל ליבו הפועם של כדור הארץ. בהיקף עלו ענני גז ומדי פעם התרחשה התפרצות ששלחה גלי חום למעלה. זו הייתה הצצה אל הגיהינום במלוא הדרו, אל תוך החומר ההיולי של הכדור שלנו.

היו בינינו שכבר ראו עולם - הלכו על הרי געש, צעדו בין זרמי לבה על הר פקאיה בגואטמלה, טסו מעל הר געש מעשן בקמצ'טקה, אבל זה היה כמו מסע אל בטן האדמה, אל התופת של דנטה. לא חשבתי שגיהינום יכול להיות יפה כל כך. למרות משבי הגופרית הדו מימנית ישר לפרצוף לא רצינו לזוז משם. עמדנו כך יותר משעתיים על שפת המצוק אל מול הכח הקדמוני הזה. בסוף נעתרנו באי חשק לתחנוניו של המדריך, ניתקנו משם ונזרקנו לשארית הלילה בחושות בוץ מעופשות על שפת הלוע, במרחק של כשלושים מטר מכיס המגמה. מרחבי מדבר דנקיל נמתחו מאופק לאופק, אפלים ללא שום נקודת אור.

כדי שלא להיקלע לטמפרטורות תנור האפייה השוררות כאן ביום, את הירידה חזרה מההר התחלנו עם אור ראשון. עכשיו יכולנו לראות את התצורות הוולקניות שצעדנו עליהן בלילה הקודם, שנראו כמו חבלי בזלת, צמות, טופרי דינוזאורים, מנהרות, צינורות, גללי פרות - ממלכה של סלעים אפורים שחורים שקפאו בזמן.

קלידוסקופ פסיכדלי במדבר

מכאן המשכנו אל פלא נוסף - אגם דאלול (Dalol), שבפינה הכי נידחת של מדבר דנקיל, על הגבול עם אריתריאה. מדובר בשדה הידרו תרמי ענקי שנוצר על ידי הר געש הנמצא מתחת לשכבות מלח בעובי של כמה קילומטרים. האנרגיה הגעשית שההר שולח אל פני הקרקע פורצת בצורת קיטור וגזים לוהטים היוצרים מהמלח תמיסות בטמפרטורת רתיחה, תחמוצות שונות, בורות של גפרית רותחת ובוץ מבעבע.

התהליכים המהירים והבלתי פוסקים של ההתמוססות, ההתאדות וההתגבשות מחדש, יוצרים תופעות מורפולוגיות בלתי אפשריות, תצורות ביזאריות וגייזרים מיניאטוריים הצובעים את פני הקרקע והופכים אותה לקלידוסקופ פסיכדלי ענקי. זה היה, כמו שהנכדה שלי אומרת, יותר מדי יפה - עולם הזוי של אלמוגי גופרית רותחים, תחרה דקיקה כקליפות ביצים, מפלונים, מזרקות צבעוניות, נימפאות בלבן וצהוב, מזרקות בוורוד וירוק, צדפות בכתום וטורקיז. גם החום המצמית השורר כאן בגובה של מינוס 70 מטר, לא הצליח להתיק אותנו מהחיזיון. התבדחנו שאלוהים רקח תבשיל במטבח שלו בארטה אלה וממשיך לזקק אותו בדאלול.

המקום האכזרי עלי אדמות

החיים כאן, שנראים לנו כמו גיהינום עלי אדמות, הם אולי מתנת אלוה עבור אנשי אפאר (Afar) החיים במדבר דנקיל. המקום הבלתי מתקבל על הדעת הזה מספק להם אדמה, אפרי מרעה לגמלים, לצאן ולבקר, מקורות מים פה ושם ומרבצי מלח. המלח האצור באדמות המלחה של דנקיל הוא מקור פרנסה עיקרי עבור בני אפאר. ממלכת המלח היא בבעלותם הבלעדית. כאן הם כורים את הזהב הלבן, ומכאן הם משנעים אותו מזה דורי דורות על גבי גמלים ב"דרך המלח" של אתיופיה. מרחוק נראות שיירות הגמלים האינסופיות החוצות את המדבר כמו מחרוזות משייטות, אווריריות.

הגברים של אפאר ידועים כלוחמים קשוחים שלא כדאי להיתקל בהם אם אין לכם הסבר טוב מה אתם עושים בדנקיל. מדרך הטבע הם גם לא ששים להצטלם. חבל, כי רבות מן הנשים שפגשנו היו יפות תואר ממש. חלק מהן התהלכו כשמתחת לזרוען נאד מעור גדי המלא בחלב, וכך הן חובצות את החלב לחמאה. הילדים והילדות גילו יותר נכונות להצטלם. נתנו להם משרוקיות ובלונים והם חייכו.

אף ששבטי אפאר קיבלו עליהם את דת האסלאם כבר במאה ה-9, רבות מן הנערות הולכות בפלג גוף עליון חשוף. למראה הילדות אי אפשר היה שלא לחשוב על מילת הנשים, מנהג שעדיין נפוץ מאוד בקרב שבטי אפאר, אם כי בהיקפים קטנים מבעבר. כמו בחלקים של אפריקה ואף במצרים שכנתנו הגדולה, גם כאן נהוגה "מילה פרעונית", שבה מוסרים לא רק הדגדגן אלא גם שפתי הפות הפנימיות. קל להבין את ההתנגדות, הסלידה והזוועה שהמנהג מעורר אצל אנשי המערב. אגב, הם מלים גם את הבנים, ממש כמו אצלנו, אבל סביב גיל 13, שכן הם מוסלמים. עוד הוכחה לכך שמנהגים, יופי ופורנוגרפיה, הם עניין של גיאוגרפיה.

ואולי בעוד 100 מיליון שנים, כפי שמדענים אחדים מנבאים, יציפו מי ים סוף את מדבר דנקיל ואת שקע אפאר שבו הוא נמצא וימחו את עקבות דרך המלח והגמלים? "את הדברים האלה רק אללה יודע", אמר גובה מס המלח בחניון הגמלים בחאמד אלה ((Hamed Ela, תוך שהוא לועס עלי ג'ת.

צילומים: גליה גוטמן, חיים קמחי