טיול שטח בנגב, אל חווארי נאות הכיכר

אל החווארים השחורים

"עד כמה מיטיבי לכת כבר יכולים להיות בני ארבעים, חמישים והרבה צפונה", שאל את עצמו רותם החובש, כשראה את החבורה שלנו בתחילתו של יום. בסופו של יום טיול הבחור היה בהלם, ממוטט לחלוטין.

ההתחלה הייתה דווקא רגועה יחסית. ירדנו בנחל חצרה, המנקז את המכתש הקטן. אחרי עיקוף קטן מהגב ומהמפל היבש של הנחל עמדנו מול נטיף ענקי, הכי גדול בנגב. הנטיף הקרסטי שגילו מוערך ב-3.8 מיליון שנים, נמצא כיום בליבו של נוף פראי מדברי. הנטיף הוא תוצר בלייה של מי גשמים ומי נחלים שהמיסו את סלעי הגיר, ובאמצעות קידוחים ניתן ללמוד ממנו על האקלים בתקופות קדומות.

רמת מזר נשמע אמנם כמו שם של שכונה עירונית, אבל הטיפוס אל הרמה המבותרת על ידי ערוצים רבים היורדים מרכס חצרה והנוף הנשקף ממנה, הם הדבר הכי רחוק משכונה. הטיפוס התלול, כשמתחתינו ערוצו המתפתל של נחל מזר, היה מרהיב. קירות הגיר של הערוץ רצופים בגבי מים מעוגלים והוא מנוקד בעצי שיטה סלילנית ופה ושם בשיחי סלוודורה הנאחזים בקירותיו. שיירת הגמלים שם למטה גרמה לי להתפייט ואפילו להיזכר בפסוק מתוך ספר ישעיהו (כן, פעם למדנו תנ"ך...):"שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.". זה מה שקורה כשנמצאים תחת השפעה של נוף מדברי לא מופרע.

יום הסכינים הארוכות

כאן התחלנו לטפס על "סכינים", שהם תוצר מובהק של סחיפה. הסכין הראשונה הייתה זאת של נחל צנין, בן דוד קטן אבל ממזר של נחל צין. הטיפוס על הסכין החדה שמשני צדיה תהום – צד אחד צונח אל הצנין עצמו, והאחר אל נחל ללא שם - היה מלא הוד. ערוצו היפהפה של הצנין מזכיר סוג של סוואנה אפריקאית מדברית והוא משופע במפלים יבשים וזרוע בעצי שיטים.

סלעי הגיר שבדרך, ששויפו ביד אמן על ידי שני הפסלים האולטימטיביים של הטבע – הרוח והגשם – הזכירו לנו קרם ברולה או עוגיות מקרון. ירדנו לבקעת צנין ושוב טיפסנו, הפעם צפונה. הלכנו על קו פרשת המים של רמת מזר, בין נחל צנין לנחל מזר, וכל עוד רוחנו בנו ירדנו באוכף אל ערוצו של נחל מזר.

ומכיוון שאין מנוחה לרשעים, מיד גם עלינו בשביל תלול העוקף את מפל נחל מזר. צעדנו על אבנים מפוספסות שנראו כמו מצוירות, ואחרי שהקפנו את המפל מצאנו את עצמנו מתחתיו, נשפכים אל נחל צין בכבודו ובעצמו. מתחת לגשר שעליו עובר כביש 90, כחמישה קילומטר דרומית לצומת הערבה, מצאנו מחסה מפני הזרזיף והרוח. על תה וקפה וכמה בקבוקי יין אדום - שבלעדיהם אנשים בגילנו לא יוצאים לטיול - מדריכנו העשוי ללא חת, לוטן בן ארי, הפתיע בסיפור על דרקון נורא, על אביר ועל קפה במערה.

מזג האוויר היה כמו לפי הזמנה: אפור ועגמומי. העננים הכהים, האופק הבהיר, הטפטוף הדק והזרזיף האפור, היוו תפאורה מושלמת. פסענו על קרקע רג (סוג של קרקע מדברית שהמאפיין אותה הוא החצץ השקוע בחלקיקי האבק והלס, והחללים שביניהם) והרגשנו היטב את הפצפוץ תחת נעלינו. קרקע הרג לא רק פריכה ובוגדנית; כל טביעת נעל תישמר בה לדורי דורות, קשה לפסוע בה בחשאיות, ורכב כבד יותיר בה קוליסים כמעט לנצח.

משוגעים תרדו מן ההר

כאן התחיל חלקו המפתיע והלא צפוי בעליל של הטיול. הלכנו עם נחל צין לכיוון בריכות האידוי של ים המלח ועלינו מזרחה אל חווארי נאות הכיכר. פעם, לפני כ-15 אלף שנים, היה פה אגם. שכבות החוואר הדקיקות המכונות בגיאולוגיה למינות, מרובדות בפסים בהירים וכהים של למיניט ונראות כמו עוגת שכבות מעודנת. הלמינות יכולות להיווצר רק במים עומדים או זורמים באיטיות. הן עשויות להצביע על שינויים מחזוריים בכמויות המשקעים ויודעות לספר על האקלים בעידנים עברו.

הלכנו כברת דרך בין צוקי חוואר כהה, בנוף שהוא מונוטוני ובה במידה עוצמתי. בדרך עברנו ב"מנהרת קמח" שכל מי שיצא ממנה נראה כמו אופה. עם הערוץ נטול השם נשפכנו אל שביל "חווארים שחור" (המכונה כך כי פעם היה בו סימון שבילים שחור). או אז הגענו אל הסכין האחרונה, כזו המסתיימת בחוד דרמטי. עם הרבה דמיון, הוא אולי מזכיר את הר הסוכר בריו דה ז'ניירו. גם שועלי מדבר שטיילו טיול או שניים בנגב וחרשו את נחלי מדבר יהודה, היו נפעמים. איך לכנות את הנוף הזה? נוף קדומים? רב הוד?

הירידה מ"הר הסוכר", מגובה של כ-25 מטר מה-זה תלולים, הייתה הרפתקה בפני עצמה. מישהו דאג להתקין שם מוטות ברזל וסולמות עץ רעועים להפליא, ולקינוח גם גלשנו בחבל.

יום הסכינים הארוכות כמעט הפך לליל הסכינים הארוכות... כשאחרון המטיילים סיים לרדת ולוטן סיים לקפל את החבל, כוכב נגה כבר נצנץ מעל חוד הסכין. כשיצאנו מהנקיק, הלבנה כבר האירה עגולה כמו בלון ענקי מעל ים המלח. איזה יום.

אורך המסלול: כ-22 קילומטר

הדרכה: לוטן בן ארי

ארגון: רדיוס טיולי שטח

צילומים: אלי פוקס, גלית דבי-מרץ