• גליה גוטמן

מוורשה לגדנסק, מסע אחר בפולין

עודכן ב: יונ 25


לגסטהאוז בויארסקי גושצ'ינייץ

זיכרונות בפולנית

מתחת לחלון דירת Airbnb ששכרנו בקיץ 2016 בעיר גדנסק (Gdańsk), הייתה מסעדה פינתית קטנה. בכל צהרים, כששולחנות המסעדה התמלאו בסועדים מתחת לעץ שבגינה, התיישבו שם גם אקורדיוניסט וכנר שניגנו ושרו שירים פולניים של פעם. כששמעתי אותם שרים "קבעתי איתה לתשע...", נרעדתי. אבא שלי היה שר לי אותו כשהייתי ילדה. הכרתי כל תו בשיר השרמנטי הזה, על בחור שמחכה לתשע בערב לפגוש את אהובתו, אבל קודם יבקש מהבוס מקדמה כדי לקנות לה זר ורדים. היש יותר פולני מזה?

גדנסק והמנוף העתיק

ירדתי למסעדה והזמנתי פירוגי, אותם כיסני בצק ממולאים בתפוחי אדמה ובצל מטוגן. אם יש מאכל שאני מוכנה להרוג בשבילו, זה פירוגי. הקשבתי לשירים, וחזרתי לילדות. הייתי בסך הכול בת שנה כשהורי עלו איתי ארצה ב-1949, אבל לא יעזור. כשאני שומעת פולנית אני חוזרת הביתה. זאת השפה שבה הקריאו לי סיפורים, שרו לי שירי ילדים, שאימא שלי התלוננה שאין לה כוח, שהיא נופלת מהרגליים. זאת השפה שבה הם דיברו עם כל החברים שלהם, שרידי שואה כמוהם, שהבינו אחד את השני כמו שאף אחד אחר לא הבין.


כל פירות היער

מליני maliny, פטל

כשהייתי ילדה שמעתי סיפורים על גדנסק. כמו צעירים יהודים רבים אבא שלי נמלט לברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה. כשחזר הגיע לתפקיד בכיר בממשל הפולני הקומוניסטי של אחרי המלחמה, ובמשך תקופת מה היה המושל הצבאי של גדנסק, היא דנציג, עיר הנמל מספר אחת של פולין. למרות ההרס שנגרם לה במלחמה, העיר העתיקה של גדנסק (שבינתיים שוקמה להפליא) היא יפהפייה בלטית גאה, חזקה, בטוחה בעצמה, דוגמא קלאסית לעיר של ברית הנזה (Hanse, ברית של סוחרים בערי מדינה בצפון גרמניה ובאגן הים הבלטי, שהתאגדו מסוף המאה ה-12 ואילך).

אוכמניות (jagody)

כשהולכים ברחובותיה הראשיים של העיר העתיקה – דלוגה (ul. Długa) ונובי טארג (Nowy Targ) - אפשר לקבל נקע בצוואר מהבניינים הגבוהים בעלי החזיתות הצרות, שכל אחד מהם יפה ושונה מחברו. שני הרחובות מסתיימים בשערים מרהיבים, זלוטה (Złota, הזהוב) וז'ילונה (Zielona (הירוק). אחרי ורשה וקרקוב, גדנסק היא אחד ממוקדי התיירות הכי פופולריים בפולין, ובקיץ קשה למצוא מקום להשחיל סיכה בין הלהטוטנים, אמני הרחוב, הרכבים של מוזיקה קאמרית ועשרות אלפי התיירים. נעמדנו בתור מול דוכן הוופל - מעדן מקומי פופולרי עמוס בהררי קצפת וכל פירות היער שעל שמותיהם גדלתי - ז'ורביני (żurawiny, חמוציות), מליני (maliny, פטל), טרוסקבקי (truskawki, תות שדה), יאגודי (jagody, אוכמניות), ובטח שכחתי עוד כמה.


חַסִידוֹת של יַלְדוּת

גדנסק הייתה התחנה האחרונה בטיול. התחלנו אותו בוורשה, עיר הולדתי. שכרנו רכב ונסענו צפונה-מזרחה. כאן זה כבר פולין מהסיפורים: כפרים, אדמה דשנה, שדות חיטה מלוא האופק, יערות עד וקיץ קריר - בדיוק מהדברים הבודדים שאליהם התגעגעו הורי. היה אפור בחוץ, כמה כפריים חיפשו פטריות בין העצים. על כל עמוד שני בדרך, בין בתי עץ ואבן ועצי תפוח עמוסים, ניצב קן ענקי של חסידות. איך שהן עומדות על רגל אחת. לא יכולתי לשבוע מהן. אולי בגלל הסיפורים של הורי וסבתא וסבא, על זוג החסידות בעיירה שלהם, ששנה אחר שנה בקיץ היה חוזר לקנן ולגדל אפרוחים בקן שעל מגדל הכנסייה.


נרבקה

מבלי לתכנן הגענו לנרבקה ( Narewka), כפר בצפון-מזרח פולין בפלך פודלסקי (Podlaskie) , על גבול בלארוס. נכנסנו לגסטהאוז בויארסקי גושצ'ינייץ ( Bojarski Gościniec), בו שוכנת המסעדה היחידה בכפר, שכמו יצא מהבוידעם. התיישבנו על מרפסת העץ הגדולה והשקפנו על הדמדומים, על החסידות שחצו את האוויר, על הברווזים בנחל שהתפתל בשלווה ירוקה בשולי הכפר. הזמנו בורשט אוקראיני, ז'ור (מרק ממחמצת קמח שיפון עם נקניקיות לבנות, שהפולנים מכנים ז'ורק), כמובן פירוגי, סלט מלפפונים חמצמץ (מיזריה, mizeria) וקינחנו ברולדת פרג פולנית מסורתית.


אתם האורחים מישראל?

אוגניוש

לקראת סוף הארוחה ניגש אלינו גבר כבן חמישים ומשהו ושאל באנגלית מהוססת אם אנחנו האורחים מישראל. "חכו רגע", ביקש וחזר עם פיסת עיתון צהובה ביידיש. כשהבין שאני דוברת פולנית עבר בהתרגשות לשפת אמו. שמו אוגניוש, הוא נולד כאן בכפר, הוא בנאי, בעל משק וקרקעות, והוא הבעלים של הגסטהאוז. כשחזר לכפר לפני כעשר שנים אחרי שהות בקנדה, החליט לשקם אחד מבתי העץ הישנים, שלפני המלחמה התגוררה בו משפחה יהודית ומאז עמד ריק.

תוך כדי השיקום מצא את פיסת העיתון הזאת ואז התעוררה סקרנותו לגבי יהודי נרבקה. את גזיר העיתון הוא שומר מכל משמר, וגם את השלט המהוה עם שם המשפחה היהודי, שמצא בבית אחר בכפר. היהודים הראשונים, סיפר, הגיעו לכאן כבר ב-1690. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כ-90 אחוז מתושבי נרבקה היו יהודים.

הוא לקח אותנו לסיבוב קטן והראה לנו את המבנה שבו שכן בית המרחץ היהודי, את מכרה הפחם שהיה שייך גם הוא ליהודים; פה עמדה טחנת הקמח, וממש כאן על שפת הנהר כמעט, עמד בית הכנסת. יהודי הכפר עצמם שרפו את בית הכנסת בתגובה על הפיכתו למחסן על ידי הצבא האדום הרוסי שפלש לכאן ב-1939. "היהודים היו אנשים טובים" אמר. "סבי סיפר לי שאם למישהו חסר כסף, היהודים תמיד הילוו. סבתי סיפרה שתוך כדי המלחמה היא וסבי הובילו ליער בעגלה רתומה לסוסים כמה משפחות יהודיות. אולי הצליחו לברוח לבלארוס שנמצאת קילומטרים ספורים מפה".

אוגניוש מחזיק במחשב שלו מסד נתונים מרשים עם תצלומים ישנים ופרטים על נרבקה היהודית. העיסוק בעניין הפך לאחד ממפעלות חייו. כיום הם מארחים פה תיירי פנים מפולין, יהודים מארצות הברית ופה ושם ישראלים. "אמרו לי שהכפר מזכיר להם את העיירה אנטבקה מ'כנר על הגג", אמר בחיוך. נפרדנו בחיבוקים ובהתרגשות גדולה.


תעו ביער

יער ביאווייז'ה

המקום של אוגניוש נושק לפארק הלאומי ביאווייז'ה (Białowieża), אחד השרידים האחרונים של יערות בראשית שפעם כיסו את אירופה. בין עצי הערבה והצפצפה, האשוחים, האשוחיות והאלונים, שחלקם מגיעים לגובה של 50 מטר, הרגשתי כמו במקדש יער. נזכרתי בסיפורים של הורי על ילדים שתעו ביער. איך יכולתי להבין כיצד הולכים לאיבוד ביער, בחולות של קריית חיים שבה גדלתי בשנות החמישים?

מלכי פולין ונסיכיה, כמו גם הצארים הרוסים, ערכו פה מסעות ציד לרוב, ולא רק הם. "גם הנאצים אהבו לצוד פה, והיינריך הימלר והרמן גרינג היו פה אורחים של קבע", סיפר יוזק, היסטוריון ואיש טבע, המדריך קבוצות קטנות של מבקרים בשמורה. "למרבה הזוועה, גם יהודים הוצאו כאן להורג".

ומה היה חלקם של הפולנים במעשי הזוועה, שאלתי. "הפולנים חלקם היו רעים והרגו והסגירו, אחרים היו טובים והסתירו", ענה בפשטות. ככה זה בפולין. גם כשמטיילים בערים יפהפיות ובטבע הכי תמים, אין דרך וגם אין טעם להימנע מן העבר. "אחד מהדברים הטובים שקרו פה בשנים האחרונות הוא השבתם לטבע של 800 ביזונים ומאות איילים", אמר יוזק. "באביב היער מתמלא בשירת ציפורים שמחפשות זיווג הולם, ויש עשרות מיני דורסים, שני סוגי נקרים, זאבים, חתולי בר. זהו אזור שמור בקפדנות שלאדם אסור להתערב בו. בסתיו העלים צובעים את השלכת ובאביב הסיגליות והאיריס הסיבירי מפיצים ריח משכר". כשהייתי ילדה אבא שלי השיג יום אחד שתילים ושתל סיגליות בגינה שלנו בקרית חיים. את הריח, שיופיו עוד הועצם על ידי הסיפורים של הורי, אני זוכרת עד היום.


מאורת הזאב

מאורת הזאב

למחרת נסענו אל מאורת הזאב (Wilczy Szaniec) המתחם המבוצר שבו התגורר וממנו ניהל היטלר את החזית המזרחית בין יוני 1941 לנובמבר 1944. מאורת הזאב שוכנת ב-Gierloz, כפר זעיר בצפון פולין, בתוככי יער סבוך באזור שהיה אז בשליטתה של פרוסיה. היטלר, שהתייחס אל עצמו פעמים רבות כאל "הזאב" פקד להקים כאן את המפקדה המזרחית שלו, שבשיא פעילותה מנתה כ-2,000 איש.

בתוככי יער העד, בבונקר שעובי תקרתו שמונה מטר, האיום שממנו היה היטלר צריך לחשוש היה לא מכוחות חיצוניים אלא מתוך אנשיו שלו. ואכן, ב-20 ביולי 1944 קבוצה בפיקודו של קצין הוורמכט אוברסט (אל"מ) קלאוס פון שטאופנברג ( Von Stauffenberg), ביצעה ניסיון התנקשות בחייו של הפיהרר. בשל חוסר מזל משווע הניסיון נכשל. עמדתי על הדרך הראשית של מאורת הזאב וניסיתי לדמיין את פון שטאופנברג צועד כשבידו התיק הכבד עם הפצצה שיכלה אולי לשנות בצורה דרמטית את מהלך ההיסטוריה. לו ההתנקשות הצליחה, הייתי אולי זוכה להכיר את סבי וסבתי מצד אבי, את דודתי ובעלה ואת בתם הקטנה קמילה, שנספתה בגיל חמש.


בונקר מספר 13

בונקר מספר 13

אחרי ניסיון הנפל המתחם המבוצר נהרס בפקודתו של הפיהרר, ומה שנותר הוא אתר רפאים של בונקרים הרוסים למחצה. רק ב- 1945, אחרי שהצבא האדום הרוסי הגיע למקום, העולם שמע על האתר הזה. עשר שנים תמימות נדרשו רק לפינוי המוקשים מן המקום. ידוויגה, המדריכה הפולניה שהדריכה את בעלי ואותי הקדישה לנו כפליים מהזמן הרגיל. היא סיפרה שמעט ישראלים מגיעים לכאן והובילה אותנו באתר האדיר הזה.

בבונקר מספר 13 שכן היטלר עצמו. עם מערכת אוורור משוכללת, מערכת הגנה נגד מתקפת גזים ומלאי מזון, אפשר היה לחיות בבונקר במשך חודשים ארוכים. היטלר נהג לטייל עם כלבו האהוב "בלונדי" לאגם הסמוך. "אומרים שהיה קלאוסטרופובי והפליץ המון ולכן העסיק דיאטנית והיו לו חממה וירקות", סיפרה ידוויגה. "בביתן מספר 7 ישבו הקצרניות ורשמו פרוטוקולים ובבונקר ממספר 11 התגורר מרטין בורמן. הרמן גרינג אהב לצוד פה, והיה גם בונקר מיוחד לנשפים".

מאורת הזאב בחורף

קהל המבקרים באתר מגוון; הרבה תיירים מיפן ומגרמניה, משפחות פולניות עם ילדים שמתרוצצים ומטפסים על הבונקרים, וחובבי תיירות מלחמות. "התיירים הגרמנים באים מתוך עניין היסטורי, וגם כדי לטייל במקום יפה והרבה יותר זול מהמדינה שלהם", אמרה ידוויגה. שאלתי זוג הורים פולנים מה משך אותם לכאן. "אנחנו מבלים את חופשת הקיץ באגמים המזוריים ובאנו עם הילדים ליום של טיול בסביבה", אמרו. "אני אוהבת את המקום בסתיו ובחורף, כשהעצים עירומים, הכול מושלג, אין אנשים וכל הסצנה הזויה ומקפיאת דם", אמרה ידוויגה.


מלאכים רוקדים ויהודים לפרנסה

כ-22 קילומטר מדרום מערב למאורת הזאב שוכן הכפר שוויינטה ליפקה ( Święta Lipka), ובו אחת מכנסיותיה המפורסמות והמפוארות של פולין. הכנסייה שנבנתה במאה ה-17 בסגנון הבארוק הפכה כבר מזמן מוקד עליה לרגל, ומגיעים אליה לא רק צליינים אלא גם אלפי תיירים שבאים במיוחד לשמוע את הקונצרטים לעוגב הנערכים בה. העוגב, שנבנה ב-1721, הוא יצירת אמנות בפני עצמה ונחשב לאחד המורכבים בעולם.

כשנכנסנו לכנסיה צלילי העוגב כבר מילאו את הכנסייה והרקיעו עד קימורי התקרות המצוירות. מול העוגב ישב כומר שהפליא בנגינת אווה מריה של באך-גונו ובמוזיקה על פני המים של הנדל. המלאכים המפורסמים שהם חלק אורגני של העוגב "ניגנו" במנדולינות, "תקעו" בחצוצרות זהב, רקדו, התפללו, "צלצלו" בפעמונים של כסף, וכרובים זעירים נעו במעין קרוסלה זעירה. זהו העוגב הכי משעשע שראיתי.

במרכז הכפר מול הכנסייה יש בתי קפה, מסעדות ודוכנים צבעוניים עם מפות תחרה, מפות רקומות וכלי חרס פולניים בכחול אופייני. בין הדוכנים צדו את עיני מזכרות עץ של חסידות ושל יהודונים הסופרים מטבעות עם הכיתוב "אם יש יהודי בבית, הוא על הכסף ידאג לשמור". שאלתי כבדרך אגב את המוכרת למה קונים אותם. "החסידות הן סגולה לפוריות והיהודים הם קמע למזל, לכסף ולפרנסה טובה", ענתה כעניין של מה בכך.


מוזיאון השאלות האמיצות

כשחזרנו לוורשה הלכנו למוזיאון לתולדות יהודי פולין. מעטים הם המוזיאונים שריגשו אותי ככה. במיוחד ריתקה אותי תקופת ההשכלה, כשהיהודים השתנו, הכול השתנה, והם החלו לחשוב מי הם רוצים להיות - יהודים? פולנים? פולנים בני דת משה? להמשיך ולדבוק באורח החיים הדתי המסורתי? להיות ציונים? בונדיסטים? אגודת ישראל? יצאנו מהמוזיאון אחרי יום שלם נרגשים ומטולטלים. תפסנו מונית וביקשתי מהנהג בפולנית מנומסת שיסיע אותנו לפארק וואז'נקי (Łazienki), הפארק הכי יפה בוורשה עם האנדרטה המפורסמת למלחין פרדריק שופן. סיפרתי לו שבדיוק ביקרנו במוזיאון לתולדות יהודי פולין.

הנהג, שמיד התגלה כהיסטוריון חובב, אנטישמי לא קטן וידען מופלג בהיסטוריה הפולנית ובהיסטוריה בכלל, התחיל לדבר בשטף שלא אפשר כמעט להשחיל מילה. הוא מנה את תולדות פולין מקדמת דנא ואז אמר: "ובכסף של מי נבנה המוזיאון הזה? בכסף של היהודים מהוליווד, שמחזיקים את כלכלת העולם. גם ידוע שהיהודים שחלקם היו קומוניסטים, הגיעו לדרגים גבוהים במשטר הפולני שאחרי המלחמה ושיתפו פעולה עם הסובייטים נגד העם הפולני."


מנירנברג לוורשה ובחזרה

האישור המקורי להביא את גנרל פון דם באך לעדות

עד לרגע שירדנו הוא לא הפסיק את השטף. "פולין הייתה קרבן תמידי בין גרמניה לרוסיה ואיבדה שליש משטחה במלחמה. גבירתי יודעת כמה פולנים החביאו יהודים והצילו אותם? יותר מכל אומה אחרת באירופה. ואחרי שהגנרל אריך פון דם באך (Erich Von Dem Bach), מדכא מרד גטו ורשה, החריב את העיר עד היסוד, שיקמנו את ההריסות בידיים של הבנאים שלנו. ודווקא עלינו מתגוללים".

מעניין איך היה הנהג ההיסטוריון שלנו מגיב לו סיפרתי לו שבשנת 1947 אבא שלי, קפטן הנריק ברלס, אז יועץ משפטי ובכיר בשירות הביון הפולני, הוא זה שהיה אחראי על הבאת אותו גנרל פון דם באך, ממשפטי נירנברג לוורשה לצורך מתן עדות, ובחזרה...

ישבתי על הספסל בפארק וחשבתי אם פולין תהיה אי פעם יעד תיירות נורמלי לישראלים. מזמינה אתכם לשמוע על כך בהרצאה שלי על פולין, ולקרוא על כך בפוסטים "תמונות פולניות, מלובלין ועד קרקוב" וכן בפוסט "מוורשה לגדנסק, מסע אחר בפולין"