• גליה גוטמן

תמונות פולניות - מלובלין עד קרקוב

עודכן ב: יונ 25


עירו של עושה הנפלאות

תפסנו מיניבוס מוורשה ללובלין. אחרי כשעתיים מצאנו את עצמנו בעירו של עושה הנפלאות. אולי בגלל ספרו המפורסם של הסופר יצחק בשביס זינגר, "עושה הנפלאות מלובלין", הרגשתי ששורה על העיר איזו אווירה מאגית. עמדנו בשער גרודצקה (Grodzka) מתחת לפסלו של הלוליין המהלך עם קוף על חבל גבוה. נוכחותו של גיבור הספר, הקוסם יאשה מזור, והשיטוט בסמטאותיה של העיר העתיקה ובשרידי הרובע היהודי, הילכו עלי קסם.

לובלין, עיר בת כ-350 אלף תושבים, לא גדולה מדי, אך מספיק גדולה כדי להיות מרכז חיי התרבות של מזרח פולין. הגענו יום אחרי שהמסעדות נפתחו. העיר העתיקה הקטנה, המתוקה והקומפקטית כמו יצאה מעבדות לחירות, מעוצר הקורונה לחגיגה של מסעדות ובתי קפה. כיכר ליטבסקי (Plac Litewski) המרכזית, הקרויה על שמו של הסכם האיחוד ההיסטורי בין פולין לליטא בשנת 1569, שקקה מקומיים.

למרות מזג האוויר הקריר הלא אופייני לסוף מאי, הנערות הצעירות הכריזו שכבר קיץ וחלקן חשפו רגליים במכנסיים קצרצרים. יש משהו מסביר פנים בלובלין, עיר סטודנטיאלית וצעירה ברוחה, עם מצודה שנראית כמו טירת לגו ומנזר דומיניקני אדיר מידות שחיים בו כיום רק 14 נזירים.


מכה של הקוסמים

לובלין נחשבת למכה של הקוסמים ואמנות הלהטוטנות בפולין. מדי שנה (למעט שנת הקורונה) מתקיים בה קרנבל קוסמות בינלאומי, אירוע חברתי-אמנותי ששמו כרוך בדמותו האייקונית של עושה הנפלאות מלובלין. במסגרת הקרנבל נערכים מופעי קרקס אוונגרדיים מכל רחבי אירופה, בכלל זה ליצנות, אקרובטיקה, מופעי רחוב, שחקנים נודדים ואיך לא, גם לוליינות על חבל. הקרנבל יתקיים השנה בין 25-22 ביולי.


מול הר האפר

מחנה ההשמדה מיידנק הוא כיום חלק אורגני של העיר. קשה למצוא מילים, אך אם ניתן לדרג את הרושם שמותירים מחנות ההשמדה, נדמה לי שאני מעזה לומר שמחנה מיידנק, שפעל בין השנים 1944-1941, הוא משק כנפי המוות בכבודו ובעצמו. דווקא כי אינו מתויר כמו אושוויץ, ובעיקר כי למרות ניסיונותיהם של הגרמנים שלא להשאיר סימן וזכר לזוועות שביצעו - במיידנק הם לא הספיקו. כך הוא נותר המחנה הכי "שלם", עם המבנים המקוריים, המקלחות, תאי הגזים והקרמטוריום, בית חרושת למוות.

באנו בסוף מאי ביום סגרירי בזמן שהאתר היה כמעט ריק מאדם. התחושה הייתה של חידלון. אין כאן כמעט ציפורי שיר, רק עורבים שחורים. כשעומדים בשדרה בין האנדרטה שבכניסה והתל שקובץ מעפר ואפר אנושי, שעדיין מבצבצות בו שאריות עצמות אדם, חשים בתמצית הרוע האנושי. ואנחנו לעולם לא נוכל להבין מה האנשים שהיו כלואים פה חשבו והרגישו ואיך חלק מהם שרדו.


פנס בודד וגלידה

העבר היהודי של לובלין חי ומוחשי מאוד. בקצה הרובע היהודי החרב ניצב פנס רחוב בודד שהעירייה מטפחת כשריד לתקופה שהייתה ואיננה. במסעדת מנדרגורה (Mandragora) מגישים אוכל יהודי של סבתא, מכבד קצוץ ועד צימעס, עם מוזיקת כליזמרים ברקע.

אנחנו העדפנו את מסעדת שיילסקו אניילסקו (Sielsko Anielsko) שבכיכר השוק (Rynek 17), שבה מגישים מרק ז'ור (ז'ורק כפי שהפולנים קוראים לו) שהוא כמעט ארוחה בפני עצמה, מרק עגבניות עם אטריות רחבות, רוסקי פיירוגי שאני מוכנה להרוג בשבילם ולקינוח זללתי נלשניקי (בלינצ'עס) משובחים. מגישים כאן כמובן בירה Perla, אחת הפופולריות בפולין, אבל מביני עניין מעדיפים את הבירה המקומית זבייזינייץ (Zwieziniec).

הפולנים חולים על גלידה, והגלידריה הכי טובה בעיר היא בוסקו (Bosko).


צרצר בעשב


הדרך ממיידנק לזמושץ' (Zamosc) עוברת בין שדות ירוקים, בוהקים בצהוב של הלפתית (בפולנית Zepak, צמח שמגרעיניו מפיקים שמן קנולה והוא משמש בעיקר בתעשיית הדלק הביו-כימי), שבעונה הזאת צובעת חלק אדיר משטחי פולין בצהוב מסנוור.

חלפנו על פני העיירה איזביצה (Izbica) שמאה אחוז מתושביה היו יהודים. זה היה הישוב הכי יהודי בפולין ועד היום אין בו כנסייה קתולית אחת. אלפי יהודים נשלחו מכל האזור, כמו גם מגליציה הקרובה, למחנה ההשמדה בלז'ץ.

בדרך לזמושץ' עברנו בשצ'בז'שין (Szczebrzeszyn), שגם לה עבר יהודי עשיר. בית הכנסת שלה שהוקם במאה ה-17, היה אחד העתיקים והמפורסמים בפולין. הוא נשרף ב-1939 על ידי הנאצים ושוקם ב-1965 על ידי הרשויות בפולין.

פה גם מצאתי את הצרצר, כוכב דקלום הילדים האלמותי המדגים את המבטא הפולני הבלתי אפשרי. כך הוא מתחיל:

W Szczebrzeszynie chrzeszcz brzmi w trzcinie

I Szczebrzeszyn z tego słynie.

(וושצ'בז'שיני, חשונז' בז'מי ווצ'צ'ינייה, אי שצ'בז'שין זטקו סווינייה)


עיר בונבוניירה וכנפי מלאך

(צילום: ויקיפדיה) כיכר השוק בזמושצ'

את זמושץ' חלם ויזם יאן זמויסקי (Jan Zamoyski), אציל בן המאה ה-16, עתיר נכסים ובעל חזון. לשם כך הוא שכר את שירותיו של האדריכל האיטלקי המהולל ברנרדו מוראנדו שתכנן ובנה כיכר מושלמת שכל פאותיה באותו אורך והיא נראית כמו משחק ילדים בשלושה ממדים. בזמושץ' היפהפייה ירד אמנם גשם, היה אפור, אך העיר היא בונבוניירת רנסנס בכל מזג אויר. במאפייה המקומית זללתי צבולאש (cebularze), - בייגל'ס עגולים ושטוחים שעליהם מפזרים בצל מטוגן, כמו שסבתא שלי הייתה מכינה.

מצ'יי (Maciej Zbarachewicz) המדריך הפולני החמוד יליד לובלין שטייל איתנו באזור בסוף השבוע, הוציא מהבגאז' שתי קופסאות והגיש לי בחיוך. יום קודם סיפרתי לו על האוכל הפולני הזכור לי מהבית - פיירוגי רוסקי, נלשניקי וחרוסט (chrust), מאפים מטוגנים בדמות "כנפי מלאך" המוגשים ישר מן המחבת זרויים אבקת סוכר, ויכולים להוציא כל אחד מאיפוס. בקופסאות היה חרוסט טרי טרי שהחותנת שלו הכינה במיוחד בשבילי, מבלי להכיר אותי. וגם לביבות הכינה, ממולאות בקונפיטורת שזיפים שהיא עצמה רקחה.


התרנגול והשטן


קז'ימייז' דולני (Kazimierz Dolny, לא להתבלבל עם רובע קזימייז' בקרקוב), השוכנת מעט מצפון-מערב ללובלין היא אחת מאטרקציות התיירות הפופולריות בפולין, עם כ-4,000 תושבים וכמיליון תיירים בשנה. במאה ה-17 פרצה בעיר מגפה ועל הגבעה שמעליה הוקם בית קברות כדי להרחיק את הגוויות מהעיר. במערה שבגבעה התגורר השטן שפיתח חיבה מיוחדת לתרנגולים הטעימים שגדלו בעיר ובכל יום חטף לו אחד.

בסוף נותר בעיר רק תרנגול אחד שחור, שאיכשהו תמיד הצליח להימלט. השטן הזועם עזב את העיר בבושת פנים, ומאז התרנגול (בפולנית kogut) הוא אחד מסמליה. כל מי שמגיע לקז'ימייז' דולני קונה בה מאפים מיוחדים, עוגיות ג'ינג'ר, תיקים, ספלים ושאר מזכרות, כולם עם דמות התרנגול המפורסם שמן הסתם תורם לביזנס; שלוש המאפיות הפועלות בעיר מנהלות כל העת התדיינויות משפטיות איזו מהן היא המקורית הרשאית לאפות קוגוט.

גם קז'ימייז' דולני הייתה פעם מרכז יהודי שוקק וכמחצית ממספר תושביה היו יהודים. בית הכנסת של העיירה, שנוסד במחצית השנייה של המאה ה-18, נהרס לחלוטין על ידי הגרמנים ונבנה מחדש בשנת 1953. על קיר בית הכנסת נקבע לוח שיש שעליו חרוט: "לזכרם של שלושת אלפים אזרחים פולנים ממוצא יהודי, שהיו תושבי קז'ימייז' דולני ונרצחו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה". על אחד מהמבנים הישנים של מה שהיה פעם הרובע היהודי, עדיין מתנוסס השלט Yatki, כינוי לחנות שבה מכרו פעם בשר משחיטה כשרה.


סיפור בלשות בקרקוב

נסענו באוטובוס לקרקוב. הדרך עוברת בין כפרים ושדות. פולין ירוקה עד קנאה. היה יום חמישי, 3 ביוני, שבו חוגגים בכל פולין את Corpus Christi. אף שגם בפולין כמו באירופה כולה, מעמדה של הדת נחלש, פולין עדיין קתולית מאוד בהווייתה. הכנסייה האייקונית שבכיכר המרכזית המהוללת של קרקוב הייתה מלאה בחוגגים שבאו לשמוע את המיסה, והמונים גדשו את הכיכר עצמה, את בתי הקפה והמסעדות.

המיסה שודרה מהכנסייה ברמקולים והמוזיקה הנשגבת התערבבה בצלילי פעמונים, סקסופון, אקורדיון ושל אמני רחוב אחרים. עגלוניות ועגלונים הדורים הסיעו תיירים בכרכרות לבנות נוסח סינדרלה רתומות לסוסים אבירים.

לנו הייתה משימה אחרת: להתחקות אחר אבי, שלמד משפטים באוניברסיטה היגיילונית בשנים 1935-1931. הפקולטה למשפטים שכנה אז בקולגיום נובום (Collegium Novum), העתיק והיפה במבני האוניברסיטה שנבנה במאה ה-14.

אבי רצה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה ואף עמד בבחינות למכון הטכנולוגי הגבוה בפולין, אך לא התקבל בגלל היותו יהודי. מחוסר ברירה הלך ללמוד משפטים. בציונות לא האמין במיוחד וכדי ללמוד בחו"ל האמצעים הכספיים של אביו לא הספיקו. אבא שלו, סבי משה ברלס, היה מודד קרקעות במקצועו - אחד משני היהודים היחידים שכיהנו במשרה ממשלתית בעיירה שבה חיו. כל היתר התפרנסו, ככל שיכלו, לרוב ממסחר.

נצבט לי הלב. נזכרתי בסיפורים שלו מתקופת לימודיו, על הדיסטאנס שהיה נהוג אז בין פרופסור לסטודנט – שנשמע כיום כמו לקוח מכוכב אחר. רציתי לראות את שמו של אבא שלי ברשומות של הסטודנטים באותן שנים.


קולגיום נובום

את המסע בעקבות הסטודנט הנריק ברלס התחלנו בקולגיום נובום (Collegium Novum), שם שכנה אז הפקולטה למשפטים. שני האדונים בכניסה התבוננו בתצלום הדיפלומה המקורית ששרדה את נדודיו של אבי בגלגוליו במלחמת העולם השנייה, והפנו אותנו לקולגיום מאיוס (Collegium Maius), שבו נמצאת הפקולטה כיום. שני המבנים משרים תחושה של מאות עברו, של כבוד ושל פרופסורים מכובדים בגלימות.

בקולגיום מאיוס בתורם הפנו אותנו אל הארכיון השוכן כיום בספריית האוניברסיטה הנמצאת בחלק אחר של העיר. אחרי כחצי שעה של שיטוטים, אולי יותר, הגענו למקום.


תשעים שנה אחרי

הלב שלי החסיר פעימה. סיפרתי לשומר בדלפק שבאתי לחפש את שמו של אבי ברשומות. עלינו לקומה השלישית והשומר הוביל אותנו במסדרונות ארוכים, שלא נתעה בדרך... עלינו עוד גרם מדרגות ואז הוא דפק על דלת קטנה, והפקידה שם הפנתה אותנו לחדר הקבלה.

הצגתי את הדיפלומה לאחראי על הארכיב. הלב שלי האיץ עוד הילוך. האיש הושיב אותנו ליד שולחן עץ חום, לקח את הדיפלומה והתיישב מול המחשב. הוא תקתק ותקתק ובסופו של דבר מצא משהו. זה ייקח עוד כרבע שעה, התאזרו בסבלנות, אמר. הוא יצא מהחדר ואחרי כרבע שעה חזר עם פקיד נוסף שהוביל עגלת מתכת עם חמישה-שישה כרכים עבי כרס ועוד כמה תיקיות.

הוא הניח את הכרכים אחד אחד על השולחן, פתח את הספרים לפי השנים, 1931 ואילך ודפדף עד שהגיע לדף הרלבנטי עם שמו של אבי. אחר כך הוציא מהתיקיות עוד כמה מסמכים והניח לנו לצלם את כולם. אמרתי לו שאני נורא מתרגשת. בשבילך זה כמובן מרגש, אמר, עבורי זאת עבודה.


לבעלי ולי נצבט הלב. למרות הקרבה הגדולה בין אבא וביני והשיחות הרבות שהיו לנו במהלך השנים, נשארו לי עוד המון שאלות. למשל היכן הוא התגורר באותן שנים - בחור בן עשרים שעזב את עיירת הולדתו זברז', והלך ללמוד בעיר הגדולה, ממה התפרנס, איך הרגיש ללמוד מקצוע שלא באמת חשק בו, כמה פעמים בשנה חזר הביתה לחופשות, האם אהב את קרקוב ועוד שאלות משאלות שונות.

התפעלתי מהנכונות של כל מי שביקשנו את עזרתם, מהיעילות ומהסדר המופתי של הארכיון. איך בכלל שרד את ההפצצות של הגרמנים ואת הכיבוש הרוסי. על כל השירות הזה לא התבקשנו לשלם פרוטה. זאת עבודתם, כך אמרו.

ואולי הייתה זאת מחווה מיוחדת לבקשה שכזאת, תשעים שנה אחרי.


צילומים: גליה גוטמן, ויקיפדיה


לפוסט: "מוורשה לגדנסק, מסע אחר בפולין"

להרצאה: "פולין, מחוץ לבוידעם"

לכתבה על פולין