הריקוד של אנשי Kwaio החיים בהרים שבמרכז האי מבוצע בעירום כמעט מלא. רק מי מאתנו שהיו מוכנים להשיל מעליהם את בגדיהם ואת המעצורים הורשו להצטרף

כשראיתי את האי מהספינה לא יכולתי שלא לחשוב על סצנת הסיום באחד מסרטי ג'יימס בונד, כשהוא והחתיכה התורנית שלו אי שם על רקע אי טרופי לא ידוע...

אנשי הבוץ התקרבו אלינו, כל אחד במסכת חומר שונה על פניו, על פי דמותו של אחד מאבותיו הקדמונים. הם התגנבו בלאט ואז התקיפו אותנו בחיצים וקשתות.

מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵעֵבֶר לַיָּם, - הֲתֵדְעוּ צִפּוֹרִים הַדֶּרֶךְ לְשָׁם? מֵעֵבֶר לַיָּם בִּמְדִינוֹת הַיָּם, שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב,...

יצאנו לרגע מהג'יפים והתחלנו לרקוד כדי לחלץ עצמות. איפה עוד יכול להגיח לפתע גבר מקומי ולהעיף אותי בזרועותיו לצלילי המוזיקה שבקעה מהג'יפ?

הכול התחיל כשבפברואר האחרון קיבלתי מהבנים שלי מתנה לא שגרתית ליומולדת 74: 23andMe. ממבט ראשון המתנה נראתה כמו ערכה לבדיקת הריון, ממבט שני...

עמדנו על גדת הבניאס. מתחתינו הנהר זרם בשצף קצף. חלק מאתנו (ביניהם אני) היינו אחוזי פניקה. לקפוץ או לא לקפוץ? דמיינתי שהאל פאן עומד בסבך ממול

זחלנו בנקבה החצובה לתוך בטן ההר ומקבלת ממנו את מימיה. כשהגענו לקטע שבו נדרשת זחילת גחון כבר הרגשתי כמו בסרט פעולה במעיינות חוסאן שבפלסטין

אם ערי דרך המשי של אסיה התיכונה הן קרעי אגדה, סמרקנד היא שחרזדה. יש בה כיפות טורקיז חלומיות שצורתן כשל בצל וכל קסמי המזרח קמים בה לתחייה.