• גליה גוטמן

שמורת טורוטורו בבוליביה: דינוזאורים ונהר המים הנעלמים

עודכן ב: אפר 19


תופסת דינוזאורים


להקה קטנה של יצורים דמויי לטאות רצה בצעדים מהירים. לפתע הם משנים כיוון תוך שהם מגבירים את מנוסתם. דקה אחר כך מתבררת הסיבה לבהלה, כאשר צעדים כבדים מרעידים את האדמה ודינוזאור ענקי פוסע בכבדות תוך שהוא רומס את הצמחייה שבדרך. הקטע הזה, שנשמע כמו עוד סיפור דינוזאורים חביב, התרחש באמת. הוא קרה אמנם מזמן, אבל ראיתי אותו במו עיני, טבוע בסלע, והסלעים בפארק הלאומי טורוטורו (Parque Nacional Torotoro) שבבוליביה, לא משקרים.

כמובן שמיד נזכרתי בפארק היורה, סרט ההרפתקאות מבית היוצר של סטיבן ספילברג, על פי ספרו של מייקל קרייטון, שעלילתו מתרחשת במרכז אמריקה באי הבדיוני Isla Nublar, כשקבוצת מדענים להנדסה גנטית מחליטה להקים פארק שעשועים של דינוזאורים משובטים מתור היורה. אלא שלפני הפתיחה החגיגית, תוך כדי בדיקות אמינות הפארק ובטיחותו, אחד מהחוקרים משחרר בטעות את הדינוזאורים לחופשי, וספילברג שוב צוחק כל הדרך אל הבנק.

תיאטרון פרהיסטורי

טורוטורו מרגיש כמו תיאטרון פרהיסטורי, שבו כל צעד הוא פסיעה בזמן. ריחוקו של הפארק, הנמצא במרחק של כמה שעות נסיעה מהעיר Cochabamba, עוד מוסיף לקסמו ולמסתורין האופף את סוד הכחדתן של לטאות הענק שקיפצו ורצו בו בימים שעוד משלו בפלנטה. אגב, למרות שם הסרט, מרבית הדינוזאורים לא היו קיימים עדיין בתור היורה. הם הגיעו לשיא גדולתם בתור שאחריו, הוא הקרטיקון, אך מי אנחנו שנקלקל סרט טוב עם עובדות.

הסיפור האמתי התרחש אמנם לפני כ-80 מיליון שנים, אולי יותר, אבל הוא נפרש כאן מול העיניים כאילו קרה אתמול, כשהאזור שימש מגרש משחקים של מינים שונים של דינוזאורים. לטאות ענק כמו Sauropod Ankylosaurus ואחרים טבעו פה את חותמם לנצח. חלקם היו צמחונים, חלקם טורפים מובהקים, אחדים היו הולכי על שתיים ואחרים הלכו על ארבע, והעקבות של כולם נטבעו בבוץ הרך שהתקשה והפך לאבן.

הלכנו בעקבותיו של דון מריו, אינדיאני מקבוצת הקצ'ואה (Quechua, אחת מהקבוצות האתניות הגדולות של הרי האנדים), שנולד וחי כל ימיו בכפר טורוטורו (שעל שמו נקרא הפארק ) ומכיר כל אבן וכל מערה ונקיק באזור. דון מריו, כבן שבעים, אוטודידקט שרכש השכלה בכוחות עצמו, הוא בר סמכא ראשון במעלה בכל מה שקשור לפארק ומוביל בו קבוצות מדענים מכל העולם - גיאולוגים, חוקרי מאובנים, ארכיאולוגים ובוטנאים, המגיעים לחקור את המקום המרתק הזה.

לרוץ על קירות

מקור שמו של הפארק הוא במונח thuru thuru pampa , שפירושו בשפת הקצ'ואה "מישורי בוץ גדולים". שטחו כ-165 קילומטרים רבועים, הוא שוכן בגבהים שבין 1,900 ל-3,600 מטר והוכרז כפארק לאומי ב-1988. הכפר עצמו, שנבנה בעידן הקולוניאלי, שוכן בגובה של כ-2,600 מטר בעמק הכלוא בין צוקים ומוקף בסלעי ענק. אלפי טביעות רגלי דינוזאורים יש באזור ואפילו הדרך מהכפר אל שער הכניסה לפארק רצופה בהם.

הדרך מהכפר אל נהר טורוטורו ממש חוצה נתיב שבו רצו כאחוזי אמוק דינוזאורים קטנים (יחסית) הולכי על שתיים, שהתאפיינו בכפות רגליים בעלות שלוש אצבעות. העקבות, שאורכם כ-25 סנטימטרים, מובילים בכיוונים שונים, חלקם במעלה גבעה. מה קרה פה, שאלתי את מריו. "נקלענו למשחק תופסת", התלוצץ, ואחר כך הסביר: "קרוב לוודאי שהלטאות האלה אכן נבהלו מפני טורף גדול ונסו על נפשן. הכוחות הטקטוניים שפעלו באזור בתקופות מאוחרות יותר גרמו לסלעי הבוץ לזוז ממקומם ולשכבות השונות להתרומם ולשנות כיוון, וכתוצאה מכך חלק מהעקבות נראים כמו רצים במעלה קירות אנכיים".

כמה דקות אחר כך, כשהגענו לעקבות שאורכם כחצי מטר, רוחבם כ-35 סנטימטר ועומקם כ-20 סנטימטר, הבנו שיש לנו עסק עם דינוזאור אדיר מידות, שגודל כל פסיעה שלו היה כשני מטר. הרגשתי עקצוץ מענג של פחד קמאי. בשכבות קרקע החומר האדומה נמצאו גם שברי עצמות דינוזאורים, ואפשר להבחין בהן אפילו בתנועת הגלים שהרוח פרעה בים הרדוד שכיסה פעם את האזור.

עם כל הכבוד לדינוזאורים, הם לא היו הראשונים. במרחק כשעת הליכה מערבה מהכפר, על Cerro de las Siete Vueltas (הר שבעת העיקולים), נמצא משקע יוצא דופן של מאובנים ימיים ובו שיני כרישים מאובנות, סלעי גיר עם מאובני טרילוביטים (Trilobites, פרוקי רגליים ימיים), חלזונות קדמונים ועד מאובני כוכבי ים בני כ-350 מיליוני שנים. אי אפשר לחשוב על גן עדן נפלא מזה למי שהדינוזאורים עדיין מציתים להם את הדמיון ולחובבי מאובנים וגיאולוגיה בכלל.

נהר המים הנעלמים

למחרת שוב פסענו בעקבותיו של דון מריו, יותר נכון השתלשלנו אחריו למערת אומחלנטה (Umajalanta, מים נעלמים בשפת הקצ'ואה). כשהגענו לעומק של שלושים מטר הוא כיבה את פנס הראש שלו ורמז לנו לעשות כמוהו. זה לא היה חושך מהסוג שהעיניים מסתגלות אליו כעבור זמן. שום קרן אור לא מצליחה לחדור לעומק הזה. החושך היה בלתי חדיר. רחוק למטה שמענו את זרימתו של נהר אומחלנטה, שיצר את המערה הענקית הזו תוך שהוא מתחתר ונעלם מתחת לשכבות עבות של גיר.

כעבור כמה דקות של חושך ושקט טוטאליים הדלקנו שוב פנסים. לא רציתי לחשוב מה היינו עושים בלי מדריך מנוסה כמוהו במערה הזאת, שאורך מבוכיה כ-4,600 מטר ועומקה המרבי 164 מטר. קור רוח ומשמעת, שיננתי לעצמי. צמוק וזריז כמו שד, דון מריו קשר את קצה החבל לסלע ואנחנו גלשנו שוב למטה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו בפתחה של מחילה צרה שאותה צלחנו בזחילה אינדיאנית. זה היה מקום מצוין לבדוק בו נטיות קלאוסטרופוביות. כשהייתי ילדה, הייתי רואה כל מיני חיות בחושך. עכשיו החושך היה עוד יותר גדול.

לאורם של הפנסים התגלו אולמות גדולים ובהם נטיפים וזקיפים ענקיים. אחרי כשעתיים וחצי מצאנו את עצמנו בעומק של כחמישים מטר ובמרחק של מטר מנהר אומחלנטה, מתבוננים לאור הפנסים בדגים השטים במימיו. עיניהם של הדגים הנדירים האלה, ממין Trichomycterus, התנוונו במשך מיליוני שנים של חיים באפלה. הטמפרטורה במערה קבועה ועומדת על חמש מעלות צלסיוס. היינו לבושים בחולצות טי בלבד, אך המאמץ, ההתרגשות והמתח עשו את שלהם ולא הרגשנו בשום צינה.

התחלנו לעשות את דרכנו חזרה. כשהיינו קרובים לקצה המערה כבר היה לילה. המראה של אלפי כוכבים מנצנצים מבעד לפתחה הענקי של המערה, היה בלתי נשכח. בדרך חזרה, מתחת לפנס ברחוב הראשי של הכפר, ישבה חבורת צעירים וניגנה בצַ'רָנְגוֹ (כלי פריטה אינדיאני).

(אם אתם מחפשים עוד מסלולים בבוליביה, ממליצה לקרוא על השוד האחרון של קיד וקסידי בטופיצה על הסלאר דה קויפאסה וגם על שליט מטורף בטראטה, בירת בוליביה בעבר.)

ועכשיו הסרט:


info@galia-guttman.com

טל': 054-723-3949

© Galia Guttman 2014

  • Facebook Basic Square
whatsapp_icon.png

הרצאות על מקומות ויעדי טיולים מיוחדים בעולם:

יעדים בארץ ובעולם:

צילומים: אראלה יואל, חיים קמחי, גליה גוטמן 

© Galia Guttman 2014