• גליה גוטמן

טראטה, עמק קוצ'במבה, בוליביה

עודכן ב: לפני 4 ימים

על שליט שיצא מדעתו, וכאלה שהיו משוגעים מלכתחילה

האם כדי להיות שליט צריך להיות משוגע? או להיפך: האם בהיותך שליט אתה הופך למשוגע? מנירון קיסר ועד אידי אמין דאדא, מצ'אושסקו ועד קים איל סונג, לא חסרות בהיסטוריה דוגמאות לשליטים שיצאו מדעתם בהיותם על כס השלטון. גם אין כמו טיולים בעולם כדי לגלות דוגמאות נוספות לראשי מדינות שהפכו את שיגעון הגדלות לשיטה. בטיול אחד שכזה אני רוצה לשתף אתכם. ואם אתם מחפשים מסלול טיול בבוליביה, אני ממליצה לכם ללחוץ פה על הקישור ולגלות דינוזאורים ונהר של מים נעלמים בשמורת טורוטורו.

פילגש וקליע של אקדח

בכניסה לעיר טראטה (Tarata) שבעמק קוצ'במבה (Cochabamba) בבוליביה ניצב פסל של איש על סוסה. זהו גנרל מנואל מריאנו מלגרחו ולנסיה, (Manuel Mariano Melgarejo Valencia, בתמונה למעלה) שהיה נשיא בוליביה בשנים 1871-1866. יום אחד, כך מספרים, בימים שטראטה הייתה בירת בוליביה, הגיע לביקור נימוסין שגריר ברזיל בבוליביה, והביא עימו שי צנוע: סוסה גזעית לבנה. מלגרחו הנרגש, שאהבתו לסוסים התחרתה רק באהבתו לנשים יפות, הוביל את הנציג הנכבד אל מפת בוליביה שהייתה תלויה על קיר לשכתו וכאות תודה העניק לו נתח הגון משטחה של בוליביה. כך התעשרה ברזיל בחבל ארץ ענקי רווי בנפט ובאוצרות טבע.

מלגרחו, כמו שליטים רבים אחרים בהיסטוריה גם לקה בשיגעון רדיפה. יום אחד, כשרוחו הייתה רעה עליו במיוחד, הוא לקח את אקדחו וירה בחולצתו שהייתה תלויה על הקיר. "אתה כבר לא יכול לסמוך על איש. אפילו לא על החולצה שלך", אמר, ומבלי משים טבע ביטוי הרווח בבוליביה עד עצם היום הזה.

למלגרחו הייתה מטבע הדברים אישה חוקית, אך כמו לכל שליט דרום אמריקאי באותם ימים הייתה לו גם קרידה (Querida), פילגש, שמשכה בחוטי המדינה ובענייניה. היה זה אחיה של האישה החוקית, שקטע את הקריירה המפוארת של מלגרחו. הוא ירה בראשו, ובכך הקיץ הקץ על אחד מהנשיאים היותר מטורפים בתולדות המדינה. גולגולתו של מלגרחו מוצגת עד היום בכנסיית סן פדרו (Iglesia de San Pedro ) הניצבת באחת מפינותיה של הכיכר המרכזית היפה של טראטה, שמורה בתוך ארונית זכוכית עם וילון בחזיתה. אם מציצים דרך הווילון אפשר לראות את החור שהותיר בה קליע האקדח. על אחד מקירות הכנסייה תלויה גם אותה חולצה אומללה, ומעל רחוב צר במרחק מה מהכיכר נמתח גשרון אבן קטן, משוחזר בחלקו. זוהי מזכרת נוספת מימי מלגרחו, שציווה לבנות את הגשר כדי שיוכל לחצות את הרחוב מבלי שסוסתו תתלכלך בבוץ בעונה הגשומה.

כמו סיפור של גבריאל גרסיה מרקס

יש משהו מהפנט בכיכר ובכנסיית סן פדרו המרשימה בגודלה ובצבעוניותה. הכנסייה, שבנייתה הושלמה בשנת 1788, עברה שיפוץ יסודי באמצע שנות ה-90 והיא בנויה בערבוביה מקסימה של סגנונות, ניאו קלאסי,

ספרדי קולוניאלי, בארוק ומסטיסו (Mestizo, בני התערובת ממוצא אינדיאני ואירופי). הצ'וליטה (chola או cholita, כינוי לאשה אינדיאנית מקומית) שישבה על ספסל העץ בשורה הראשונה חייכה אלי בפה עם המון שיניים חסרות והזמינה אותי בלי מילים למיסה שנערכה לכבוד קרוב משפחתה שנפטר. ממש כמו התערובת של סגנונות הבנייה השונים, כך גם הדת המקומית, הסינקרטיסמו (Syncretismo), היא פסיפס צבעוני של נצרות קתולית ואמונות פגאניות עתיקות יומין.

בכלל, טיול בעמק קוצ'במבה בבוליביה הוא כמו מסע באחד מספריו של גבריאל גרסיה מרקס. כדאי להתחיל אותו בטראטה, שהייתה שלוש פעמים בירת בוליביה ושלוש פעמים ירדה מגדולתה. היא נמצאת במרחק של כשלושים קילומטר מדרום-מזרח לקוצ'במבה, אחת הערים המרכזיות והחשובות בבוליביה כיום. הדרך מקוצ'במבה לטראטה עוברת בכפר אקמוצ'ו (Achamoco). בכניסה לכפר ישבו שתי צ'וליטות וגבו מכל מכונית כמה בוליביאנוס (המטבע המקומי). מדי שנה ב-25 ביולי מתקיימת פה חגיגה גדולה, שבה אוכלים תירס וקינואה ועוד מיני מזונות שהיו פה הרבה לפני בוא הספרדים, וגומעים חביות של צ'יצ'ה, השרף המקומי המופק מתירס ומשכר עד מוות.

מלגרחו כמשל

במאה ה-16 נודעה לטראטה חשיבות עצומה. היא הייתה מעוזם של הישועים, ובה הם הדפיסו ספרים שנשלחו לכל המיסיונים החשובים במדינה. ומכיוון שהיו אהודים על בני המקום, נעשו מוקד כוח ובשל כך נרדפו על ידי הספרדים עד חורמה. העיר הייתה גם מקום מושבם של אמנים, מדענים ומוזיקאים חשובים, וגם המהפכן סימון בוליבאר היה בה אורח של קבע ודיוקן מצויר שלו מתנוסס על קיר בית העירייה.

האזור מפורסם לא רק בצ'יצ'ה המקומית, אלא גם בתעשיית הקרמיקה. הכפר וואיקולי (Huayculi) הנמצא במרחק של כשבעה קילומטר מטראטה, הוא מקום של קדרים מדורי דורות, המעבירים את סודות הכיור מאב לבן. האוויר היה רווי בריח ענפים ועלים של עצי אקליפטוס, המשמשים חומר בעירה לכבשנים דמויי הגליל שבהם שורפים המקומיים את כלי החרס המיוחדים שלהם. ניסיתי לדמיין איך התנהלו כאן החיים בימיו של מלגרחו ולא הצלחתי לגרש הרהורים מטרידים על כמה מנהיגים מוכרים בעת הזו.