• גליה גוטמן

מסע בוולס, בריטניה

עודכן ב: אפר 29

בארץ הטירות והדרקון האדום

השנה היא 1282. הנסיך הוולשי חלייוואלין (Llewelyn) אפ גרופוד נהרג בקרב נגד הצבא האנגלי בפיקודו של המלך אדוארד ה-1. בכך באה לקיצה שושלת הנסיכים שמשלה בוולס ובניה החזיקו בתואר The Prince of Wales.

אדוארד ה-1

כחלק מההסכם שנחתם בין וולס לאנגליה לאחר תבוסת הוולשים, מבטיח אדוארד ה-1 לאצולת וולס שהנסיך הבא אשר ייוולד על אדמת וולס יהיה לא פחות מאשר יורש העצר של הממלכה האנגלית. והבטחות יש לקיים, את זאת יודע גם מלך אנגליה. אבל גם הראש האנגלי ממציא לנו פטנטים. אדוארד משנע את אשתו ההרה לוולס, והנסיך שנולד הוא בהגדרה יורש העצר של ממלכת אנגליה.

לא רק זאת. ב-1301, בטירת קרנבון (Caernarfon) שבצפון מערב וולס, אדוארד מכתיר את בנו רשמית ל-Prince of Wales, תואר שבו יישאו יורשי העצר של הממלכה האנגלית עד עצם היום הזה. לימים, בשנת 1969 , באותה טירה עצמה יוכתר הנסיך צ'רלס על ידי אמו המלכה אליזבת באותו תואר עצמו.

מי שצפה בטקס המלכותי בסדרה המדוברת "הכתר", יכול להעריך את חשיבותו של התואר על פי ההכנות שהושקעו בהפקה הגרנדיוזית. העובדה שיורש העצר האנגלי קיבל

במרמה את התואר הכי גבוה שוולס יכולה להעניק, היא עד היום פצע פתוח. מה שעוד מוסיף לעלבון הוא העובדה שהחברה האנגלית ברובה מתעלמת בצורה בוטה משכנתה הקטנה ממערב.

"למה?" שאלו בעליונות בריטית משועשעת חברינו האנגלים כשסיפרנו להם שאנחנו נוסעים לטיול בוולס. ובאמת, וולס מופלית לרעה לעומת אחיותיה הקלטיות היותר פופולריות, אירלנד וסקוטלנד. היא לא נתפסת רומנטית כמותן, אין לה חמת חלילים, גם לא להקות ריבר דאנס והיא מוכרת בעיקר מהסיפורים על כפרי המכרות שלה. אבל, דווקא האנונימיות היחסית שלה היא שהופכת אותה בעיני מושכת. ובעוד שהדולרים של התיירים מחקו לא מעט מהראשוניות של אירלנד וסקוטלנד, וולס נותרה מספיק אמתית כדי להיות היא עצמה.


שפה בלתי אפשרית ורובוט דיכאוני

קומרי הוא שמה של וולס בוולשית. בניגוד לבני דודיהם הסקוטים והאירים ששפתם הקלטית היא כבר היסטוריה, הוולשים הצליחו במידה לא מבוטלת להחיות מחדש את שפתם, וכיום שלטי הדרכים כתובים קודם כל בוולשית ואחר כך באנגלית. עצה ידידותית, אל תנסו לפענח את הכתיב הוולשי. זה משעשע אך חסר סיכוי.

זוכרים את מרווין, הרובוט הדיכאוני ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה, שמדבר 27 אלף שפות ו... וולשית? אחרי שנים ארוכות של איסור על לימוד השפה, כרבע מאוכלוסייתה של המדינה הקטנה הזו דוברים כיום וולשית, לומדים אותה בבתי הספר ומשדרים בה בטלוויזיה.

הוולשים הם עם הספר. היי און ווי (Hay on Wye) היא עיירה וולשית חביבה, עם נהר, בתי אבן, גינות ופרחים. עיקר פרסומה בא לה מהיותה עיר הספרים הראשונה בעולם.

ריצ'רד בות'

הכול התחיל במוחו הקודח של ריצ'רד בות' (Richard Booth), שב-1961 פתח כאן חנות לממכר ספרים משומשים בבניין מכבי האש ההיסטורי של העיירה. כישוריו בפרסום ובשיווק הובילו את בות' להכריז ב-1977 על עצמאות מהממלכה המאוחדת ועל עצמו ל"מלך". הוא מינה "שרים", הנפיק "דרכונים" וחילק סטיקרים למכוניות של ה"נתינים" ולתיירים שהחלו לזרום.

מאז פתיחתה של החנות הראשונה הפכה היי און ווי שם נרדף לספרים מיד שנייה ולספרים בכלל והיא נחשבת כיום לשוק הגדול מסוגו בעולם. בות' מכר אמנם בינתיים את חנותו המיתולוגית ובדרך הטבע העיירה התמסחרה מעט - אבל גם בעידן הטאבלטים והקינדלים היא נותרה גן עדן לחובבי ספרים משומשים ולעכברי ספרי נייר בכלל.

בעשורים האחרונים גילו את העיר סלבריטאים מרחבי העולם, ולפי הערכות שונות כרבע מיליון תיירים מגיעים לכאן מדי שנה לפסטיבל הספרותי המתקיים בין 22 במאי ל-1 ביוני. מארגני הפסטיבל מתארים אותו כ"הרפתקה אינטלקטואלית", והנשיא ביל קלינטון שהיה אורח הכבוד בשנת 2001 כינה אותו "וודסטוק של הדעת".


בצל חורש חלב

הנציג הכי מובהק של הוולשים כעם הספר הוא דילן תומס (Dylan Thomas), המשורר הלאומי של וולס, גיבור תרבות סוער ושנון ובעל אישיות כובשת, שהתגורר בעיירת החוף ניו קי (New Quay) במהלך מלחמת העולם השנייה.

יש הרואים בניו קי את חלארגב (Llareggub), הכפר הוולשי הדמיוני מ-Under Milk Wood, יצירתו הגדולה של תומס. רחובותיה הצרים של העיר המתעקלים במעלה הגבעה, השחפים המצווחים ורציף הנמל, משווים לה תחושה של בדידות חלומית, העולה מיצירותיו של תומס.

ניו קי

באחד מהחופים ניצבת עד היום הבקתה שבה התגורר עם משפחתו ובה התחוללה דרמה שכמעט והסתיימה באסון כאשר חברו של המשורר, וויליאם קיליק, קצין בקומנדו האנגלי ששב מן החזית, חשד כי אשתו ורה ניהלה בהיעדרו משולש רומנטי עם המשורר ורעייתו קייתלין. אחרי ריב קולני בפאב Black Lion, הוא עקב אחרי תומס לבקתה, כיוון תת-מקלע וריסס אותה בכדורים. למרבה המזל איש לא נפגע, אך זמן קצר אחר כך עזבה המשפחה את העיר. למרות אהבתו לאזור ומשיכתו לים, לפאבים ולשיחות עם המקומיים, התנהלותו הפרובוקטיבית של המשורר לא התאימה למארג האנושי הצפוף של העיר הקטנה.

התקופה הסוערת בניו קי הונצחה בסרט The Edge of Love שחלקו הגדול הוסרט באזור ויצא לאקרנים ב-2008. בלשכת התיירות המקומית אפשר לקבל עלון עם מסלול דילן תומס ובו תחנות שונות הקשורות במשורר ובחייו בעיר. ישבנו בפאב שהיה אהוב על תומס והשקנו לכבודו כוסית רום "קפטן מורגן", על שמו של הפיראט הוולשי המהולל סר הנרי מורגן בן המאה ה-17.


הכי הרבה טירות לקילומטר מרובע

טירת הארלק

וולס איננה וולס בלי הטירות שלה, ובה נמצא המספר הגדול ביותר של טירות לקמ"ר מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. מכ-600 טירות שפעם עמדו על תילן, נותרו בה יותר מ-100, חלקן בדרגות התפוררות שונות, חלקן שוקמו ביד אמן.

אם נוסעים צפונה לאורך החוף, מגיעים לטירת הארלק ( Harlech). בגובה של כשבעים מטר מעל פני הים, עם מגדלי שמירה אדירים ושערים כפולים, היא נראית כמו תפאורה לסרט אבירים. וכשבחוץ אפור והשחפים צווחים, היא ממש מסתורית.

הטירה הדרמטית, שהיוותה חלק ממערך "טבעת הברזל" של מבצרי ענק שבנה המלך אדוארד ה-1, החלה להיבנות ב-1283 ובאורח פלא השתמרה כמעט בשלמותה. הטירה, שידעה תקופות מצור ממושכות, שופצה והוחזרה לשימוש במאה ה-17 בתקופת מלחמת האזרחים באנגליה, והייתה מעוזם האחרון של המלוכנים. היא מוקפת משלושת צדיה בבתי העיר העתיקה של הארלק. לצידה הרביעי נשק פעם הים שהיווה מגן טבעי. מאז נסוג הים כשני קילומטרים לפחות, ואם אתם חובבי גולף - על השטחים שכיסה נמצא אחד ממגרשי הגולף הנחשבים בעולם, Royal St. David's golf course, שבו מתקיימות תחרויות בינלאומיות חשובות.


המקום שמתחת למדרגות

מכרות הפחם והצפחה הם חלק בלתי נפרד מוולס. בירת הצפחה היא בלינו פסטאניוג (Blaenau Ffestiniog). פירוש שמה הוא "המקום שמתחת למדרגות", ותושביה מתפארים במזג האוויר הכי סגרירי במדינה. וכשהעננים יושבים נמוך על הגבעות והגשם דופק על הגגות, המראה אכן מלא אווירה.

בפאתי העיר ישנו מכרה צפחה ישן שכבר כמעט איננו פעיל. הצטיידנו בקסדה וירדנו בקרונית למעמקי המכרה. זהו סיור אורקולי המתובל בהומור, שבו משוטטים ברגל בין מבוכים ונקיקים, ונחשפים לסיפורים מהווי הכורים, לסכנות ולקשיים, על רקע שירה של מקהלת גברים. כשיצאנו מהמכרה בירכנו על מזלנו שאנחנו לא כורי צפחה או פחם חלילה.

הצפחה הוולשית, שהוכרה כאיכותית ביותר בעולם, משמשת כיום ברובה לייצור מזכרות. ואכן, האנדרטה לזכר דילן תומס שבכנסיית ווסטמינסטר בלונדון עשויה כולה צפחה.


לסקוטים יש את נסי? לוולשים יש אקסקליבר

הר סנואודון

יוצאי נפאל ודרום אמריקה יכולים לגחך, אבל בגובה של 1,085 מטר סנאודון (Snowdon) הוא ההר הכי גבוה בממלכה המאוחדת, למעט בן נביס שבסקוטלנד. החנינו את הרכב במעבר הרים שגובהו 300 מטר ויצאנו לכבוש את ההר.

ההר נמצא בתחומי הפארק הלאומי סנואודוניה (Snodonia), המתאפיין בצמחים ייחודיים ובעלי חיים נדירים כמו חיפושית סנואודון הצבעונית, שריד מעידן הקרח האחרון. למרות העליות הדרך לא נורא קשה ולא נורא ארוכה. בסך הכול עולים 723 מטר בגובה והולכים כ-6 וחצי קילומטר וכשלוש שעות בכל כיוון.

חלין חלאדאו (Llyn Llydaw) הוא הגדול בשלושת אגמי הרי סנואודוניה, מקום בו קמים לתחייה המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. לפי האגדה, הייתה זאת גבירת האגם שהעניקה לארתור את החרב המיתולוגית אקסקליבר. זהו אותו אגם שאליו השליך סר בדיבר (Sir Bedivere), נושא הגביע של המלך ארתור, את החרב אחרי שהמלך נפצע פצעי מוות. הסיכוי לצלול אל תוך האגם ולמצוא את החרב, הוא כמו הסיכוי למצוא את נסי מלוך נס.

אבל מי אנחנו שנוותר על טיפוס לראש ההר, שפרנס את ימי נעורינו בכל כך הרבה סיפורי מעשיות. ברגע שחצינו את קו הרכס נתקלנו במשב רוח רצחני. התמלאנו כבוד להר שהתכסה לכבודנו בענן. לפתע נשמעה שריקת קטר. כמו בשיר ילדים, הופיע קטר קיטור קטן כשהוא נושף ומסלסל עשן ואליו מחובר קרון קטן. זוהי הרכבת המיוחדת, Snowdon Mountain Railway, שמתגלגלת על מסילה צרה במיוחד, ומי שלא רוצה לטפס במו רגליו יכול לעלות עליה בעיירה חלנבריס ( Llanberis), להגיע לפסגה בתוך כשעה, ולרדת באותה צורה משעשעת.


I'm not a number! I'm a free man!


פורטמריון

לקראת סוף הטיול נזכרתי שקראתי פעם על מקום מוזר בוולס, שבו הוסרטו פרקי "האסיר" (The Prisoner), סדרת הקאלט המיתולוגית של סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. על גבעה מיוערת בחופה המערבי של וולס שוכן מן כפר הבנוי בשילוב שעשוי להדהים גם את הנשמות הכי אקלקטיות. זהו פורטמיריון (Portmeirion), יציר דמיונו הפורה שלא לומר הפרוע, של קלאף וויליאמס -אליס (Clough Williams- Ellis), אחד מהאדריכלים היותר צבעוניים של המאה העשרים.

הכול התחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת כשוויליאמס-אליס, אדריכל וולשי אקסצנטרי, חיפש מקום לכפר ייחודי שבו ידגים כיצד ניתן לשלב מיזם אדריכלי בתוך טבע לא מופרע - שלא רק שלא יפר את היופי אלא יפאר אותו באמצעות גישה "שמחה ומלאת חיים, כמו אופרה קלילה", כדבריו.

וויליאמס-אליס, שברבות השנים זכה לתואר סר קלאף, החל לתור אחר מקום בו יוכל לבנות את כפר חלומותיו. המקום המיוחל נמצא לבסוף על חצי אי במפרץ קרדיגן (Cardigan). בנייתו החלה ב-1925, ואת חמישים השנים הבאות הוא יקדיש לבניית הכפר ולהרחבתו.

אליס החל לרכוש בכל רחבי בריטניה וגם במדינות שמחוצה לה, מבנים הרוסים בחלקם וכאלה שריחפה עליהם סכנת הריסה, בצד פסלים ופריטים שונים ומשונים. למיזם שלו הוא קרא "בית לבניינים בסיכון".

המבנה הפופולרי ביותר בפורטמיריון הוא ללא ספק הקוטג' שבו חי גיבור הסדרה, האסיר מס' 6. הסדרה שריתקה מיליונים הייתה שונה ואחרת, ממש כמו הכפר המסתורי שבו נוצרה – מן גולג של חן גרוטסקי.

בעצם, אף שהוא נקרא The Village, קשה להגדיר את פורטמיריון כ"כפר". למען האמת אי אפשר להגדיר אותו כלל וזה אולי חלק מקסמו. כך, ממקום שרק מעטים שמעו על קיומו, הפך אליס את פורטמיריון לאחת מהאטרקציות המובילות של וולס, שגם שמנה וסלתה של האצולה האנגלית מגיעה לכאן לערוך חתונות ואירועים. כך הושב אולי לוולס מעט מכבודה האבוד.

כלל לא ברור אם צ'רלס יזכה לשבת אי פעם על כס המלוכה. מה שבטוח, לפי שעה הוא עדיין The Prine of Wales.

להרצאה על וולס