הרי רילה, בולגריה

חופשה גנובה בין אדום לירוק

מהשקיקה שבה התנפלנו על יער האשוחים, האשוחיות, עצי הלבנה והמחט, החמצן, הנהר, גלגל המים ושיחי הפטל - הבנתי מאיזה סיר לחץ יצאנו. מזג אוויר היה קריר, נפלא. פרח לבן השתפל על הנהר. זללנו פטל מהשיחים, ציפור צייצה בעץ. פתאום הרגשתי שאנחנו גונבים חופשה מהקורונה ומרכבת ההרים הפוליטית שלנו ונופלים למקום אחר.

הכפר רדוויל שבו התארחנו שוכן בהרי רילה והחיים בו פשוטים, כמו של פעם. על קירות בתי הכפר היו תלויים פלפלים אדומים לייבוש. פה ושם ראינו קן של חסידה. העצים שבגינות כרעו תחת שפע הפרי - אגוזים, תפוחים, אגסים, חבושים - המחכים שיכינו מהם מרקחות. הגפנים ציפו שיזמרו מהן אשכולות של ענבים שחורים וירוקים וידרכו מהם יין. למרות פשטותה, ואולי דווקא בשל כך, זאת הייתה חופשה קסומה, אפילו הזויה במקצת.

הכפר מפורסם בזכות 13 הקפלות שנבנו על הגבעות סביבו.

משערים שהנזיר קיריל (ממציא הכתב הקירילי) פעל באזור במאה ה-9 לספירה, אך איש לא יודע מתי בדיוק נבנו הקפלות ומי ייסד אותן. אפילו על שמו של אליהו הנביא יש פה קפלה. טיפסנו אל קפלת סנט ג'ורג', שם התוודענו לכישרון הנגינה של אסן מרינוב (Asen Marinov), גיטריסט עולמי, מורה הדרך שלנו ואיש עם הרבה כריזמה.

מדי לילה לנו בגסטהאוז BeBalkan - בית כפר שהוסב לבית הארחה משפחתי עם חדרים נוחים, מקלחת פרטית בסיסית בכל חדר, גינה רחבה, מטבח ציבורי מרווח ומצויד ושולחן עץ גדול. את רוב הארוחות אכלנו במסעדה של נטשה ובתה יאנה, בבית הצמוד. הן הגישו אוכל ביתי משובח, בשפע וברוחב לב שקשה לתאר - לחם כפרי, מרקים מעולים, נקניקים, סלט יווני עם גבינה בולגרית בכל בוקר וערב, ממולאים, באניצה (מאפה גבינות מסורתי) וכמובן ראקיה ויין אדום. ככה, בלי דאווינים.

ירח מלא עלה בהרי רילה. לאורחים לרגע נראים חיי הכפר האלו קסומים. עבור מי שחיים פה, ודאי עבור הצעירים שעזבו לחפש פרנסה בערים הגדולות או מעבר לים וחוזרים הביתה רק בחגים או בעונות שבהן הזקנים נזקקים לידיים עובדות - זה ממש לא פשוט ובטח שלא כל כך קסום - אבל לרגע חיינו בפנס קסם וגם חווינו כמה תגליות מפתיעות.

תגלית ראשונה: האחווה הלבנה

הייתה תחילתו של אוקטובר. מרחוק על חלק מפסגות הרי רילה כבר נצנצה פודרה לבנה. בעוד כמה חודשים הכול יהיה פה מושלג. טיפסנו אל אזור שבעת האגמים במזג אוויר שאי אפשר היה לבקש טוב ממנו. אחרי עשרים דקות ברכבל מעל יער נהדר הגענו לגובה של 2,100 מטר והתחלנו לטפס. הגענו רק אל חמישה מתוך שבעת האגמים, אבל עשינו פיקניק מקסים על שפת האגם החמישי הנקרא ה"כליה" על שום צורתו, ולא מיהרנו במיוחד לשומקום.

שבעת האגמים מחוברים בנחל המתחפר ביניהם וסביבם כרי דשא, מצוקים ופסגות משוננות. האגם החמישי הוא בעיני היפה מהחמישה שהגענו אליהם. הוא צלול כמו מראה וכולו טלאים של צבע - ירוק, טורקיז, תכלת וכחול כהה. לא רחוק ממנו על גבעה קטנה מסומנים כמה מעגלים ענקיים באבנים קטנטנות לבנות. הצטערתי שלא הזדמן לי להגיע לכאן באוגוסט, כאשר מתקיים פה פסטיבל "האחווה הלבנה". הפסטיבל נחגג במשך יומיים תמימים בין 19-18 באוגוסט על ידי מאות נשים, גברים וילדים, לבושים כולם לבן. הם מקימים אוהלים, מבשלים, עורכים טקסים ושרים ומתפללים, על פי משנתו של פטר דנוב (Peter Denov).

דנוב, שפעל במחוזות האלו בין השנים 1944-1922, ייסד את תנועת האחווה הלבנה על פי פילוסופיה המאגדת בודהיזם, יהדות, נצרות וקוסמולוגיה, ולתורתו יש חסידים רבים בבולגריה ומחוצה לה. הטקס המרשים מכולם הוא הריקוד הפנאוריתמי (Paneurhythmy) שבמהלכו המשתתפים מתחילים לחולל עם זריחה וממשיכים לרקוד במעגלים במשך שעות ארוכות. הריקוד הפנאוריתמי, שפותח על ידי דנוב, מורכב מתרגילים המתבצעים לצלילי מוזיקה במקצבים שונים האמורים לסייע בהשגת איזון פנימי והרמוניה.

דנוב עודד יציאה אל הטבע מתוך אמונה שהאור נמצא בהרים הגבוהים והחל במסורת של יציאה עם תלמידיו להרי רילה שהם הגבוהים בבלקן. זה לא שדנוב היה הראשון ששאף לעשות שינוי בעזרת הטבע, אבל הוא נחשב למחדש גדול בתרבות הבולגרית בעת החדשה. הוא היה מקובל מאוד על אנשים מן השורה ועל אנשי אקדמיה ושלטון כאחד, ובמלחמת העולם השנייה גם פעל בצורה נמרצת בחצרו של המלך בוריס למען הצלתם של יהודי בולגריה בשואה.

תגלית שנייה: טקס הזבח של מריה

באחד הימים בשעות אחר הצהרים הזדמנה לנו סצנה שכמו לקוחה מסצנת המכשפות מתוך מקבת של שיקספיר. זה היה בטקס לכבוד הבתולה הקדושה פטרונית הכפר, המתקיים מדי שנה בכנסיית הכפר לזכר ניצחון הבולגרים בקרב חשוב כנגד העות'מנים. על פי האגדה, במהלך קרב במלחמת העולם הראשונה לוחמים מבני הכפר כמעט שהובסו על ידי הצבא העות'מני, כאשר ירד לפתע ערפל שהסתיר אותם מעיני הכובשים.

מוקדם באותו בוקר נשחטו לכבוד הנס עשרה כבשים מעדרי הכפר, והושלכו למרק שהתבשל במשך שעות בשמונה דודי ענק על להבות אש גבוהות, בתוספת שלל ירקות, אורז, גריסי פנינה, תבלינים ואבקת מרק. עשרות רבות של נשים, מבוגרות ברובן, מהכפר ומהסביבה, ניצבו במשך כשעתיים בתור מופתי, דליים צבעוניים או סירים עם מכסים בידיהן. הן פטפטו, צחקו, ריכלו, והשתוממו על הקבוצה המוזרה של התיירים מישראל שנקלעה אל הטקס.

מספר הנשים עלה בהרבה על מספר הגברים שהגיעו לטקס. אחד מהגברים הסביר לאסן את פשר מיעוט הגברים. "הגברים מתו יותר צעירים כי שתו יותר מדי ראקיה. הנשים חכמות יותר ולכן חלקן מגיעות לגיל מופלג, כמו האישה בת ה-99, שיושבת כאן על הספסל".

כשהמרק היה מוכן, שני גברים חסונים אחזו בידיהם מוט ברזל ארוך, השחילו אותו בידיות הדוד ונשאו אותו בקושי כמה מטרים אל מרכז רחבת הדשא. כך בצעד מדוד הם הציבו את שמונת הדודים במעגל. תוך כדי כך הנשים הניחו סביב הדודים את הדליים הצבעוניים והסירים בסדר מופתי. ואז הגיע הכומר, איש גבוה ומרשים עטור גלימת תכלת רקומה. הוא היזה מים קדושים על הדודים, פיזר קטורת, ובקול בס עמוק בירך את הנוכחים, את התבשיל ואת הכפר.

שמעתם על קורונה? ברדוויל לא שמעו כנראה. כל הקהל הקדוש הזה שנקהל לטקס, נעמד בתור כדי לנשק את הצלב שבידי הכומר, את ידיו ואת האיקונין של מריה הקדושה, אולי כסגולה כנגד הקורונה... באותו ערב אכלנו מהמרק. הוא היה מצוין.

תגלית שלישית: התרבות התראקית

באחד הימים נסענו אל העמק התראקי (Thracian Valley ) הגובל ברכס הרי הבלקן, הצפוני בארבעת הרכסים הגדולים של בולגריה. העמק התראקי פורה ורחב ידיים. כאן היה אסם התבואה שסיפק במשך חודש שלם בשנה את התצרוכת החקלאית של האימפריה הרומית בעת ששלטה בזמנים עברו בכל האזור, בכלל זה בפרובינציית תראקיה. אגב, העמק התראקי נבחר ב-2017 כאחד ממסלולי היין הטובים על ידי המגזין האמריקאי Wine Enthusiast Magazine .

ככל הידוע, שבטים תראקים התיישבו בכל האזור כבר בתקופת האבן החדשה. יעיד על כך שפע המקדשים התראקיים בעמק, שבליבו שוכן המרכז התרבותי סטארוסל (Starosel) המוקדש לפולחן התראקי הקדום. המקדש העיקרי הבנוי כולו אבני גרניט וגיר, נבנה ככל הנראה בין המאות החמישית והרביעית לפני הספירה, ומוקף בחומה ענקית הבנויה כולה אבני גזית. משערים שלמעלה מ-5,000 אבני גזית נדרשו למבנה המרשים הזה - המפואר מסוגו שנמצא בבלקן - ששוקם ושוחזר במאה שעברה.

החומה עצמה בנויה בצורת מעגל שסימל את השמש ואת תנועת הכוכבים. פתח בחלקה הדרום-מזרחי של החומה מגלה גרם מדרגות טקסי בן תשע מדרגות שסותתו ביד אמן. החלל הראשון במקדש הוא מלבני, אך בגובה מסוים הקירות האנכיים מתחילים לנטות פנימה ונפגשים בקצה למעין ארובה גבוהה ומרשימה. החלל השני עגול וקטן ובהיקפו ניצבים עמודים שכותרתם דורית וגובהם כמחצית מגובה האולם. התראקים לא חששו כנראה מהמוות והאמינו בחיי נצח שאליהם מגיעים דרך שבעה רקיעים. הארובה העצומה של המקדש הייתה ככל הנראה המבוא שהוביל לרקיעים העליונים ושימשה גם להתעוררות רוחנית.

במתחם סטרוסל נמצאו עד היום שישה מקדשים מכוסים בתלים. אף שהם שונים זה מזה בעיצובם, הם נבנו במרחק קצר יחסית זה מזה ונראה ששימשו לקבורת מלכים ושליטים. משערים שבאחד מהקברים נקבר אחד ממלכי השושלת האורדיסית (Odrysian Kingdom) ששלטה באזור ואיחדה כארבעים שבטים תראקיים ו-22 ממלכות שהתקיימו כאן בין המאות החמישית והראשונה לפני הספירה. בניית היכל מעין זה דרשה משאבים כספיים עצומים וכוח עבודה אדיר; הארכיאולוג הבולגרי הנודע גיאורגי קיטוב (Georgi Kitov) הקדיש את חייו לחקר התרבות התראקית. הוא מצא עדויות לכך שהייתה שווה בחשיבותה לתרבויות העתיקות של אגן הים התיכון, אשר היוו את הבסיס ליצירת התרבות האירופית של ימינו.

תגלית רביעית: הסלע השחור

לא רחוק מעיירת הסקי בורובץ שוכן הפארק הלאומי בלי איסקאר (Beli Iskar), שבו נמצא העמק הקרחוני הגדול ביותר בבלקן. זהו עמק ענקי עם מדרונות תלולים ומורנות (סחופת קרחונים) הנראה כמו תלוי בין הרים. שמורת בלי איסקאר היא בית לשורה ארוכה של צמחים, ציפורים ויונקים, בכלל זה צבועים, זאבים ודובים שחורים. אחת מהאטרקציות המרכזיות למטיילים הטורחים להגיע לכאן היא "הסלע השחור" (Chernata Skala) - סלע גרניט רב רושם התלוי מעל תהום ומזמן מבט רחב על הרי רילה.

כשעומדים על הסלע מבינים מדוע הכובשים העות'מנים, ששלטו בבולגריה מסוף המאה ה-14 ועד כמעט סוף המאה ה-19, נהגו להשליך ממנו את מי שלא חפצו ביקרם. מדרך הטבע נקשרו בסלע האימתני אגדות שונות. לא יכולתי שלא לחשוב על הצעירה הבולגרייה, שלפי האגדה קפצה ממנו אל מותה בעת שנמלטה מהכובשים העות'מנים. העות'מנים כבר מזמן לא כאן, ואילו הסלע ניצב איתן כמו אין מלחמות בעולם.

תגלית חמישית: סופים ומקצבים בלקניים

המשורר הסופי הגדול ג'לאל א-דין רומי, חי בטורקיה של המאה ה-13 ולימד מוסלמים, נוצרים ואף יהודים. הסופים הם פלג מיוחד באסלאם, הדוגל באהבה, יופי, אסתטיקה ובקרבה לטבע כדרך חיים. השירים שחיבר רומי הפכו נכס צאן ברזל לא רק בתרבות האסלאם אלא גם במערב של ימינו. הוא גם מי שהמציא את הריקוד הסופי, שבו הרוקד משמש כציר המסתובב בין שמיים וארץ כשידו האחת פתוחה מעלה והשנייה מכוונת לקרקע. זהו טקס טרנספורמטיבי שנועד לחבר את תודעת הרוקדים לריקוד עצמו.

מה רבה הייתה הפתעתנו כשבאחד הערבים בעל הגסטהאוז והמארח שלנו, זאב בן אריה, רקד לנו וחולל סביב עצמו במשך דקות ארוכות במעין מופע של דרווישים מחוללים. עד אותו רגע לא היה לי מושג שגם יהודים וישראלים מתרגלים מפגשים סופיים בצוותא עם מוסלמים ובני עמים אחרים - מפגשים שנועדו למדיטציה ולטיהור הנפש על פי מיטב המסורת הסופית. לא מעט הפתעות זימן לנו השבוע הזה...

באחד הערבים קבוצה מנשות הכפר זימרה לנו שירים שהיו בהם געגועים לבלקן של פעם. בערב אחר קבוצת נשים הרתיחה את הדם במקצבים בלקניים. להפתעתי הצלחתי להשתלב (טוב נו, בערך...) בריקודים האלו שהם בין המורכבים שיש, ונסחפתי בשמחה הפשוטה והסוחפת של חיי כפר.

צילומים: גליה גוטמן, אליהו עמיר, המרשתת

זאב בן אריה, סופר המתמחה בנושאי תרבויות עתיקות, מיסטיקה ותורות רוחניות, מארגן ומדריך טיולים: www.eco-tarbut.co.il www.bebalkan.com