הכלבים יודעים את הדרך
איך שהתיישבנו במזחלת, הכלבים התחילו לרוץ. נוקה (Nuka) נהג המזחלת האינואיטי שלנו אחז ברצועות הכלבים, העיף לאחור מבט לוודא שאנחנו בסדר, ובלי מילה מיותרת יצאנו לדרך. כך, בשעות אחר הצהרים של אמצע מרץ 2019, החל מסע מזחלות הכלבים שלנו במזרח גרינלנד. דהרנו צפונה-מערבה אל הלא נודע. היה קור כלבים. די מהר התחרטתי שלא לבשתי את כל שכבות הביגוד שדחסתי בצ'ימידן.
השעה הייתה כמעט שש. השמש כמעט נעלמה. אנה חברתי ואני ישבנו כמו פולניות טובות לבד בחושך, במזחלת הנוסעת לאור הירח אי שם בגלקסיה לא מוכרת. הנסיעה ההזויה בין הרים מושלגים ולבנה חיוורת גרמה לשתינו לפרצי צחוק בלתי נשלטים. מה אנחנו עושות פה? אחרי כשלוש שעות ראינו אור קלוש. הגענו למתחם בקתות עץ בפופיק (Pupik), ישוב זעיר בלב ישימון לבן, הצופה על חלקו הדרומי של פיורד סרמיליק (Sermilik). על חשמל ומים זורמים אין מה לדבר, אבל לרשותנו עמדו תא שירותים בחוץ ותנור גז בחדר.
נוקה, שלאורך כל הדרך "שוחח" עם כלביו, לעיתים בפקודה, לרוב במעין ניגון, פתח את סבכת הרצועות שאליהן היו רתומים וקשר כל אחד מהם לחוד למוט, זאת כדי לאפשר להם להתחפר בשלג וכך לשמור על חום גופם בלילה.
אלה לא כלבי מחמד עם סרט על הצוואר. אלו הם כלבי עבודה מגזע Greenlandic sled dogs, חזקים ובעלי סיבולת יוצאת דופן. לאורך אלפי שנים הם אומנו לשמש אמצעי התעבורה היחיד על פני הפיורדים הקפואים במקום הקשוח הזה, ומשום היותם כה חיוניים לדרך החיים בגרינלנד חל איסור חמור להכניס לכאן כל גזע אחר של כלבים. בימים הבאים קלטנו כמה מילים בשפת כלבי המזחלת: Una זה קדימה, Unamara יאללה תזיזו ת'תחת, Yol זה פנו שמאלה, Krrrrrr ימינה.
היוניקורן של האוקיינוס
נמלטנו מהכפור אל המטבח החמים של מקבץ הבקתות שלנו והתנפלנו על התבשיל שהכינו לכבודנו נהגי המזחלות מבשר חַדְשֵן (narwhal), מין מסדרת הלווייתנים השוחים במימי האזור הארקטי. בזכות הקרן הענקית הבולטת ממצחו הוא נקרא "היוניקורן של האוקיינוס". ישבנו במטבח החמים – חמישה ישראלים וחמישה שלא הכרנו, מארצות הברית ומאוסטרליה – ולא יכולנו להחליט מה טעמו של התבשיל מזכיר לנו, בשר כבש או סלמון.
אלינו הצטרפה גם לינה (Line Kristiansen) האופרייטורית מטעם החברה שארגנה עבורנו את המסע. היא במקצועה אחות מקופנהגן, שמאסה בחייה בעיר הגדולה, החליטה לעבור לגרינלנד, ומזה שלוש שנים שהיא חיה בטאסילאק. בהמשך גם מאסה בעבודתה כאחות ועברה לעסוק בתיירות.
נראה שהיא נהנית מכל רגע מהחיים במחיצת הכלבים ונהגי המזחלות, שאיתם יצרה קשרי ידידות עמוקים. "הם לא צריכים חדר כושר ולו היו משתתפים בתחרות איירונמן היו זוכים בה", אמרה. "אצלם זה החיים. אלה האנשים שעליהם אני הכי סומכת בעולם. הם אמני המזחלת וכיף אדיר לדהור איתם גם בירידות. אף אחד לא יודע לעשות את זה כמותם".
כך מרגיש גן עדן קפוא
נהגי המזחלות אכן זקוקים לכושר עילאי. במישור ובעליות הם יושבים לפנים ומנווטים ביד אמונה את הכלבים. ובירידות, כשהמזחלת מתחילה לטוס במהירות למטה, הם קופצים עליה בזריזות מאחור, שם נמצא המעצור – מן סכין שננעץ מספיק עמוק בשלג.
לא מתוך רצון להתנשא - אבל תשכחו ממזחלות הכלבים בלפלנד, המיועדות לתיירים שדוהרים בהן כשעתיים במסלול חרוש ומוגדר היטב. לפלנד אכן יפהפייה בחורף, אך מתויירת מאוד והחוויה בה לא מתקרבת לדבר האמתי. תאמינו לי, הייתי גם שם.
שתינו תה חם ודניאל, הוותיק שבצוות נהגי המזחלות שלנו, הראה לנו בנייד קטע וידאו שבו הוא משתתף בציד לווייתן. הוא בן למשפחת ציידים אינואיטים מדורי דורות. סבא שלו עוד חתר בקיאק כדי לתפוס כלבי ים, צד לווייתנים בצלצל וצד דובי קוטב בעזרת סכין בלבד. זאת הייתה, ובמידה רבה עודנה, המציאות בגרינלנד, במיוחד במזרח האי ובצפונו. ציד דובים לבנים ולווייתנים אסור אמנם בחוק, אך לאנשים שזו להם דרך חיים מדורי דורות, מותרת מכסה שנתית.
המגבונים הלחים שהשארתי בלילה בשירותים קפאו למוות. תנור הגז בחדר שלנו כבה כי אנה ואני לא ידענו שצריך להשאיר את החלון טיפה פתוח בשביל החמצן, וכך גם שתינו כמעט קפאנו. בלילה הכלבים המחופרים פתחו מדי פעם ביללה. אז כך מרגיש גן עדן קפוא.
קרחונים צפים כמו תלוליות קצפת
את הטיול התחלנו בעיירה קולוסוק (Kulusuk) שבחופה המזרחי של גרינלנד, אליה הגענו בטיסה מאיסלנד. כדי להתחיל במסע המזחלות עוד היה עלינו לטוס מקולוסוק לטאסילאק (Tasiilaq) בירת מזרח גרינלנד. אחרי עיכוב של יום בגלל סערת שלג, עלינו לבסוף לטיסת הליקופטר בת כ-15 דקות מעל פיורד אמסליק (Ammassalik) היפהפה והקפוא בחלקו.
ולמה בחרנו לטייל במזרח גרינלנד דווקא? כי אין שם שום דבר פרט להרים, דובים, לווייתנים וקרחונים, וזה כל היופי. סוד הקסם של מזרח גרינלנד הוא בראשוניותה. זהו חבל ארץ נידח, לגמרי לא מפותח, עם כ-3,500 תושבים החיים על פני שטח אדיר. כך זכינו להזדמנות יוצאת דופן להיות אורחים לרגע במארג של ישובים זעירים התקועים בליבו של ישימון מפואר.
הישוב הראשון שאליו הגענו היה אותו כפר זעיר בשם פופיק. התעוררנו לבוקר יפהפה אבל מה-זה קרררר. מה רצינו? שיהיה כאן חם במרץ? נוקה ניצל את זמן ארוחת הבוקר כדי לתפור רתמה חדשה לכלבים. באותו בוקר הוחלט לתת מנוחה לכלבים, אולי כדי להמחיש לנו עד כמה לא פשוט לטפס (לא כל שכן לרוץ) בשלג. הצטיידנו בסנדלי שלג (snowshoes) וטיפסנו על גבעה שממנה נשקפת תצפית מרהיבה על פיורד סרמיליק (Sermilique) הקפוא בחלקו. הקרחונים הצפים בו נראו כמו תלוליות קצפת על קרם ברולה. הטרק לא היה ארוך במיוחד אך תובעני ואף טובעני, וסנדלי השלג עזרו לא לשקוע בשלג העמוק.
כבד חי הוא מאכל תאווה
בדרך חזרה עצרנו ליד מלכודת שנוקה טמן כמה ימים קודם. כנהוג באזורים הארקטיים הוא קדח חור בקרח, שלשל דרכו חוט עם פיתיון וקרס בקצהו, וקשר למוט עץ. כשחזר לשם בחברתנו, החוט היה מתוח. "יש שם משהו למטה", רמז לנו. בעזרת את חפירה הוא הרחיב בזהירות רבה את הפתח, וביחד חבר מהצוות העלה באיטיות כלב ים ממין Net seal, שכבר היה מת. הם גררו את היצור האומלל על פני הפיורד הקפוא ואנחנו בעקבותיהם.
נוקה לקח סכין ובמיומנות של מנתח מוח ביתר את היצור לאבריו, בעוד כלבי המזחלת יוצאים מדעתם בציפייה לאיזה נתח. את חלקי הגפיים הוא זרק לכלבים המשתוללים, את יתר החלקים אחסן בשקיות - חלקי פנים, בשר ועור לחוד - ואת הכבד, מאכל תאווה בריא ונחשק, לקח לעצמו. הוא פרס אותו לפרוסות ובלי כל טקס זלל את הכבד החי והמדמם. הודיתי לאל שהוא לא הציע לנו פרוסה מהמעדן.
זאת לא רכבת שינקנסן
כנהוג בארצנו ההיסטרית, שבה כל מעלה לכאן ולכאן היא סיבה לדרמה, כל הזמן התעניינו לדעת מה הטמפרטורה בחוץ. אבל לינה וחבריה האינואיטים משכו בכתפיהם. איזו תועלת תצמח להם ממידע מיותר שכזה? כשקר אז קר, כשיש רוח אז יש רוח, וכשמתחוללת סופת שלג לא נוסעים במזחלת.
בשעת צהריים עלינו על המזחלות ונסענו צפונה לטיניטקילאק (Tiniteqilaaq ובקיצור Tinit). למודת ניסיון, לבשתי הפעם את כל שכבות הביגוד שדחסתי בצ'ימידן, כולל שני זוגות גרביים עבים, מגן אף וחם צוואר, משקפי סקי, כפפות דקות ועליהן כסיות עבות. איך אומרים כאן? "אין דבר כזה קר מדי. יש דבר כזה שאתה לא לבוש כמו שצריך". ואכן, ברגע שמוציאים מתוך הכסיות את הידיים המכוסות כפפות דקות כדי לצלם, קופאות האצבעות וכך גם הסוללה במצלמה.
הנסיעה במזחלת היא סוג של ספורט גם לשני הנוסעים מאחור. מדי פעם, בעליות, צריך לרדת ולבוסס בשלג כדי להקל על הכלבים. ובכלל, המזחלת רחוקה מלהיות רכבת שינקנסן וקופצת בבום על כל מהמורה וסלע המתחבאים מתחת לשלג. כדי לרכך את עוצמת הזעזוע אחזתי חזק בידיים בשני צדי המזחלת והרמתי קצת את הישבן לפני הקפיצה הבאה, שגם אותה לומדים לצפות די מהר.
כך מתניידים כאן מדורי דורות, בלי חגורות בטיחות ובלי ווייז, והאימא או הסבתא פשוט אוחזות חזק את הפעוטות בין זרועותיהן כשצריך. והכי נפלא זה כשהכלבים שועטים במורד ואנחנו על המזחלת הדוהרת עם חיוך אווילי על הפנים.
כפר ושמו טיניט
טיניט הוא ישוב זעיר בן כמאה תושבים, עם סופרמרקט שבו ניתן לקנות שטויות כמו שקיות צ'יפס וממתקים וקולה, ודברים רציניים כמו פחיות בירה שתוקעים בשלג ונהנים מבירה צוננת. במחלקת הירקות מצאנו בצל, אך לא תפוחי אדמה. ככה זה כשתלויים בהליקופטר אספקה שלא תמיד יכול להגיע, ובספינת אספקה מדנמרק שמגיעה לטאסילאק רק פעמיים שלוש בשנה בקיץ.
אבל יש פה בית ספר קטן עם שלוש כיתות של בני גילים שונים, בכל כיתה בין שישה לשמונה תלמידים, ובהפסקה הילדים מתגלגלים בשלג כשרק עיניהם מציצות מהכובע. ויש אפילו מקלחת ציבורית עם שני תאים, אבל המחשבה על הליכה הלוך וחזור למקלחת בקור הזה, עטופים כמו בצל מכף רגל ועד ראש, גרמה לרובנו לוותר על התענוג.
בקתת העץ שלנו בטיניט ניצבה על גבעה מעל לפיורד סרמיליק היפהפה והייתה לוקסוס אמתי, עם חשמל ומטבח, ולינה משותפת בשקי שינה בקומה השנייה. על מים זורמים אין מה לדבר כמובן, אבל במרחק קצר ניצב טנק המים של הכפר שממנו ממלאים ג'ריקנים. גם השירותים לא בדיוק בסגנון יפני: בתא השירותים היחיד שבבקתה יש אסלה שבתוכה שקית פח גדולה וחזקה, ובמקום לשטוף מחליפים שקית אחת ליממה בערך.
סופת שלג
יצאנו שוב במזחלת, מרחפים עם הכלבים בין פתיתי שלג, כמו בארץ לעולם לא. בדרך חזרה לבקתה כבר לא ראינו ממרחק של מטר. "גם אם איני רואה את הדרך, אני סומך על הכלבים שלי שהם יודעים אותה", אומר פתגם אינואיטי. ואכן, למרות הסופה, המזחלת עצרה בדיוק בנקודה שבה עלינו עליה בבוקר. רק שאנחנו לא כלבי שלג כל כך מוצלחים, תעינו, וכמעט ששחינו בשלג העמוק בדרך לבקתה החמימה.
בערב הוזמנו לארוחה לבבית אצל יוליוס ובת זוגו האוהבת – שתי דמויות מנוגדות בתכלית. הוא חתיך עולמי עם מראה אקזוטי, משכיל ורהוט, שלמד בדנמרק ואף חי שנה בלונדון והחליט לחזור לכפרו, והיא אינואיטית מושלמת, שמנמנה ורכה, מורה בבית הספר הזעיר בכפר. לסיום ארוחת הדגים (Red fish) והאורז בקארי התכבדנו במין של סופגניות ממולאות בצימוקים, ובוססנו חזרה אל הבקתה בשלג חצות.
את סופת השלג שהתרגשה באותו הלילה נדמה לי שאיש מאתנו לא ישכח. בשתיים בלילה הבקתה התחילה לרעוד במובן הכי מילולי. משב רוח רצחני, שקט שלפני הסערה ועוד משב אדיר שהרים מסך של שלג שהיכה בכוח אדיר על החלונות והרעיד את הבקתה. קמתי לרגע להציץ דרך החלון, אבל מיד חזרתי לשק"ש. אם החלון יתנפץ עדיף להתכסות במשהו. כבר חשבתי מה עדיף: לברוח החוצה ולמות מקור, או להישאר בבקתה ולחכות עד שהיא תקרוס עלינו. בעיצומה של מהומת האלוהים הזאת, שנמשכה אולי שעה וחצי, איש לא פצה פה, שקט מוחלט. כל אחד מאתנו היה בטוח שתשעת האחרים ישנים כמו בולי עץ...
למחרת בבוקר לינה והצוות קיימו התייעצות כיצד להביא אותנו במהירות ובבטחה לטאסילאק. אמנם לא הבנו מילה, אבל הרצינות שבה דיברו והנימוס שבו הקשיבו אחד לשני, היו מופלאים בעיני. בגלל החשש שלא נצליח להגיע גם לטיסה החלופית ארצה (את הטיסה המקורית כבר פספסנו), וכדי לזרז את התהליך הוחלט שאת ארבעים הקילומטרים שבין טיניט לטאסילאק נעשה על אופנועי שלג במקום במזחלת.
הרכיבה על אופנועי השלג כאן מיועדת לנהגים מקומיים ומיומנים בלבד, והיא מטריפה ביופייה וברמות האדרנלין. זה היה כל כך מיוחד עד שלמרות הקור רציתי שלא ייגמר. הרגשתי כמו בחוויה חוץ גופית. אחרי כשעתיים נראתה במרחק גבעה עם בתים. הגענו לטאסילאק, לציוויליזציה נוסח מזרח גרינלנד. בלילה אורות הצפון ערכו לכבודנו מופע, בונוס לסיום המסע.
צילומים: גליה גוטמן, אבי שגיא, אשי שקדי, מוטי עמק, מרשתת