כשהייתי קטנה הייתי מהופנטת מהסיפורים על מערת האוצר של עלי באבא וארבעים השודדים, מהמערה החשמלית של חסמבה אי שם בצוק הכורכר של תל אביב הקטנה, וכמובן מארובת המערה בהר הגעש סְנָאיִיפֵלְיֵיקוּל (Snæfellsjökull) שבאיסלנד, שם מתחיל המסע המופלא אל בטן האדמה של פרופסור אוטו לידנברוק ואחיינו אקסל, בספרו הבלתי נשכח של ז'ול ורן.
בעיני מערות הן סודות של הטבע; הן מסתוריות, הן מפתיעות והן מזמנות הרפתקה. במשך השנים יצא לי לבקר בכמה וכמה מערות בארץ ובעולם, חלקן ממש מתויירות, אחרות פחות. רוצה לשתף אתכם בשלוש מהן.
מערת ג'ארה במדבר המערבי במצרים
הנטיפים מתו
אי פעם עלה בדעתכם לחפש מערת נטיפים במדבר סהרה? למערה כזאת בדיוק הגענו במסע ג'יפים במדבר המערבי של מצרים, הוא חלקו המזרחי של מדבר סהרה. מערת ג'ארה (Djara) נמצאת על אמצע הקו הדמיוני המחבר את אסיוט (Asyut) שבעמק הנילוס במזרח, לנווה המדבר פראפרה (Farafra) במערב. המערה הזאת היא כמעט חזיון תעתועים ואי אפשר לומר עליה שהיא נמצאת על מפת התיירות העולמית. אבל פרט לעובדה שהיא אינה מערת נטיפים חיה, היא לגמרי אמתית ומושלמת, עם נטיפים וזקיפים שלא היו מביישים אף מערת נטיפים פעילה בימינו.
מערת ג’ארה שוכנת במישור המדבר הלבן (White Desert) העשוי אבן גיר. היא נוצרה בעידן ההולוקן (העידן הנוכחי בו אנו חיים) לפני כ-11,700 שנים - כאשר מדבר סהרה היה סוג של סוואנה אפריקאית, משופע באגמים ומשקעים והרבה יותר ירוק ופורה מאשר כיום.
המערה התגלתה לראשונה בערב כריסטמס 1873 תוך כדי מסע גמלים שערך גרהארד רולף (Gerherd Rohlf), חוקר והרפתקן גרמני. רולף, שהיה בדרכו למדבר הלובי (כפי שהמדבר המערבי מכונה בלוב) ושהה בו כשלושה חודשים, תיאר ברשימותיו "מערה רחבה, עם מערכת נטיפים וזקיפים נהדרת ומפוארת". אלא שחוקרי מדבר וארכיאולוגים לא התייחסו לתיאוריו ברצינות והמערה נשכחה כליל. רק ב-1989, כמעט 120 שנים אחר כך, התגלתה המערה מחדש על ידי חוקר המדבר קרלו ברגמן (Carlo Bergmann), מאוניברסיטת קלן בגרמניה.
גרפיטי קדמוני
ברגמן היה הראשון שתיאר את האמנות היוצאת דופן של חריטה בסלע שהתגלתה במערה ודיווח על כלי אבן שהיו מפוזרים בפתחה. אין המדובר בציורי סלע דוגמת אלו שנחשפו בוואַדִי סוּרָה הנמצא במרחק של מאות קילומטרים מדרום-מערב לכאן. בעוד אמני הגרפיטי הקדמונים בוואדי סורה השתמשו בצבעי לבן, אדום ואוקר אשר הופקו ממינרלים - אמנות הסלע של מערת ג’ארה נעשתה בטכניקה של חריטה וניקור בסלעי הגיר, אך ורק בעזרת אזמל, מפסלת ולהב מושחז. במהלך המחקרים הארכיאולוגיים במערה, שהחלו בשנת 1990 ונמשכים עד ימינו, התגלו כ-133 חריטות סלע אשר ברובן מתוארות גזלות (Gazelle, צבי ממשפחת האנטילופות).
אנחנו הגענו אל המערה מצפון, מדיונת אבו מוחארק ( Abu Muharraq), הארוכה מסוגה במדבר המערבי, כ-1,500 קילומטר אורכה. במשך יומיים נענו דרומה לאורכה של הדיונה על חוליות, ורכבנו בג'יפים על חרסיות בצבעי סגול וחרדל ועל ריף מאובן עם צדפות, רכיכות ואלמוגים. הכניסה למערה נעשית דרך פתח צר בקרקע הגירית, שממנה מוביל מדרון חולי אל מעין "מרפסת" המשקיפה על אולם שאורכו כ-40 מטר. חדי העין יוכלו אולי לזהות על הזקיף הענקי הסמוך לפתחה של המערה גזלות מעשה ידי אמן החרוטות בסלע, ועל כן החלל הענקי שבו ניצב הזקיף זכה לכינוי "אולם הגזלות".
הרגשתי כמו בסרט בדיוני שבו רק הנטיפים והזקיפים המתים וכוכבי הקוורץ שנצצו מתקרתה ומקירותיה, מספרים את סיפורה של המערה.
מערת אומחלנטה בבוליביה
חושך נצחי
את ההרפתקה במערת אומחלנטה (Umajalanta) שבפארק הלאומי טורוטורו (Parque Nacional Torotoro) בבוליביה התחלנו בשעות אחר הצהרים. המדריך שלנו, דון מריו, מהקבוצה האתנית קצ'ואה, חבש קסדה והרכיב עליה פנס ראש מקצועי של כורים הפועל על קרביד (תרכובת פחמן). פנסים כאלה מהווים מקור תאורה נייד ראשון במעלה. גם אנחנו הדלקנו את פנסי הראש הקטנים שלנו ועם תחושה משונה בבטן התחלנו לרדת בעקבותיו, פנימה אל בטן המערה.
ידענו שדון מריו מכיר את האזור טוב יותר מכל אחד אחר. הוא נולד וחי כל ימיו בכפר טורוטורו שעל שמו נקרא הפארק. כבר מגיל 11 הוא זוחל במערות שבאזור ומוביל בהן קבוצות של חוקרים. הוא גם ידען גדול, מסור מאוד לטבע ופעיל בנושאי סביבה בקהילה הקטנה של הכפר. אני לא רוצה לחשוב מה היינו עושים בלי מדריך מנוסה כמוהו במערה הזו, שאורך מבוכיה כ-4,600 מטר ועומקה המרבי 164 מטר. קור רוח ומשמעת, שיננתי לעצמי, זה מה שנדרש במקום הזה.
כשהגענו לעומק של שלושים מטר דון מריו כיבה את הפנס שלו ורמז לנו לעשות כמוהו. זה לא היה חושך מהסוג שהעיניים מסתגלות אליו אחרי זמן מה ומתחילות להבחין בפרטים. זה היה חושך מוחלט, בלתי חדיר, כזה שמעביר צמרמורת. גם לו היינו יושבים שם ומאמצים את העיניים במשך שנה לא היינו רואים קצה קצהו של כלום. שום קרן אור לא מצליחה לחדור לעומק הזה. לא היה שם שום צבע פרט לשחור, וזה היה טוטאלי.
איפשהו ממעמקים שמענו זרימה של נהר. זהו נהר אומחלנטה שפירוש שמו בשפת הקצ'ואה "מים נעלמים". הנהר, שמתחתר ונעלם מתחת לשכבות עבות של גיר, הוא שיצר את המערה הענקית והסבוכה הזו, הנקראת על שמו. הוא ישוב ויופיע בעומק של למעלה מארבעים וחמישה מטרים מתחת לפני האדמה, ואנחנו בדרכנו אליו. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהפילם נואר הזה הוא לא חלום לילה, אלא מציאות שבה שני משוגעים ומדריך משתחלים למעמקי האדמה, אי שם בפארק נידח בבוליביה.
אחרי כמה דקות אפלות שנראו ארוכות במיוחד הדלקנו שוב את הפנסים. דון מריו, בן 56, רזה, צמוק וזריז כמו שד, קשר לסלע את קצה החבל שהביא עמו, ואנחנו גלשנו בעזרתו למטה, השד יודע לאן. אחרי כמה דקות מצאנו את עצמנו בפתחה של מחילה צרה עד כדי כך שאי אפשר היה ללכת בה אפילו על ארבע. צלחנו אותה בזחילה אינדיאנית. כשהגענו לסופה של המחילה דון מריו קשר את החבל לזיז בולט בסלע, ושוב גלשנו בעזרתו למטה על סלעים גדולים וחלקלקים. מה יקרה אם הבטריות בפנס שלי ייגמרו דווקא עכשיו? גם ככה האור שהפיץ היה קלוש למדי. פתאום מצאתי את עצמי בשלולית רדודה של מים שלא ראיתי עד שלא התיישבתי בה. מסביב זלגו מפלי מים קטנים.
המשכנו לרדת לאט. אין מה למהר וממש לא כדאי למעוד פה. ירדנו עוד ועוד – בהליכה שפופה, בגלישה על הישבן, בזחילה ובעזרת החבל. פעם, כשהייתי ילדה, הייתי רואה כל מיני חיות בחושך. יכולתי להישבע שבפרוזדור הצר בדירה הקטנה שלנו עמדה בכל לילה עז על הראש. עכשיו החושך היה עוד יותר גדול, ולאורם של הפנסים התגלו בזה אחר זה אולמות גדולים ובהם נטיפים וזקיפים שונים ומשונים ודמיוניים לפחות כמו העז.
דגים עיוורים במעמקים
בחלל גדול שזכה לכינוי "אולם הקונצרטים" ניצב סלע דמוי עוגב. חלל אחר ובו סלע שמזכיר את הבתולה והעולל נקרא, איך לא, "הכנסייה". בהמשך אף נתקלנו ב"צוללת". התחלתי לצחוק. זו בטח הצוללת מ"20 אלף מיל מתחת למים", שנקלעה בטעות אל "מסע אל בטן האדמה". עכשיו כבר הרגשתי ממש כמו גיבורה באחד מספריו של ז'ול וורן.
הזמן עבר מהר. אחרי כשעתיים וחצי, בעומק של כחמישים מטר, מצאנו את עצמנו על גדת הנהר הנעלם, מתבוננים לאור הפנסים בדגים השטים במימיו. עיניהם של הדגים הנדירים האלה, מסוג Trichomycterus catfishes, התנוונו במשך מיליוני שנים של חיים באפילה. למרות היותם עיוורים לחלוטין, הדגים פיתחו חושים אחרים והם מתפרנסים יפה מהיצורים הזעירים הצפים במים.
הטמפרטורה במערה קבועה ועומדת על חמש מעלות צלסיוס בסך הכול. היינו לבושים בחולצות טי קלילות, אך למרות זאת לא הרגשנו בשום צינה. המאמץ, ההתרגשות, הפחד והמתח עשו את שלהם. דון מריו סיפר שפעם ישן במערה במשך שני לילות ברציפות, כשהוא לבוש בשכבות של בגדים חמים ועטוף ביריעות פלסטיק נגד הרטיבות, ועדיין רעד מקור.
כוכבים מנצנצים בפתח
"אתם רוצים לחזור בדרך שבה הגענו או להשתחל דרך סדרה אחרת של מבוכים"? שאל. בחרנו באפשרות השנייה. בספרדית הבסיסית שלי ניסיתי להסביר לדון מריו שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות, תרתי משמע. הרי ממילא בלעדיו אנחנו אבודים פה. התחלנו לגשש את העלייה בחזרה, נעזרים בחבל שדון מריו שלשל אלינו ממרומי סלעים חלקים, מתקדמים בכוח הידיים בנקבות שקוטרן מגיע בקושי לקוטר אדם, מתנשפים תוך כדי טיפוס במעלה המערה.
כשהתחלנו להתקרב לקצה המערה, הלילה כבר ירד. למרות החושך בחוץ הרגשנו שאנחנו קרובים לסוף. לפתע ראינו אלפי כוכבים מנצנצים. המראה הזה, של כוכבים בהירים על רקע שמיים כהים מבעד לפתחה הענקי של המערה, היה קסום ובלתי נשכח. יצאנו מחושך לחושך, אבל איזה הבדל זה היה. עטלפי המערה כבר יצאו לעמל לילם, למצוץ דם מהפרות. הם עושים זאת בעזרת אלחוש והפרות אינן חשות בכלום. כן, אלו ערפדים אמתיים, אבל רק של בקר. אין מה לדאוג.
ברחוב הראשי של הכפר ישבו כמה צעירים וניגנו בצ'רנגו (כלי פריטה אינדיאני) לאורם של הכוכבים ופנס רחוב. הצטערתי רק על דבר אחד. שבאמצעים שלנו לא יכולנו להנציח במצלמה את החוויה הזאת בשחור.
מערת הקולונל בהר סדום
ההר הלבן תמיד
זאת לא הייתה הפעם ראשונה שאני עושה סנפלינג, אבל הרגע שבו התחלנו לגלוש בארובה (פיר) של מערת הקולונל היה רגע מכשף. מאור מסנוור של חום יולי, די מהר מצאתי את עצמי בחושך אפור-ירקרק שבהק מקירות הפיר, משתלשלת לאיטי על רתמה וחבל, בגובה של כשמונים מטר מעל רצפת המערה. מרוב התרגשות שכחתי לפחד. החלל העצום הלך והתרחב ולאור פנס הראש נראו היטב טבעות מלח שהלכו והתרחבו כמו שורטטו במחוגה ענקית.
הר סדום מורכב ברובו ממלח. את זאת יודע כל מי שגדל בארץ הזאת, אבל לא רק. "זכרי את מה שקרה לאשת לוט", הזהירה אותי חברתי מארצות הברית, כשסיפרתי לה שאני הולכת לגלוש במערה בהר סדום. בזכות ייחודו, "ההר הלבן תמיד" מוכר גם בעולם הרחב. ההסבר לתופעת הטבע הזאת שדווקא אנחנו זכינו בה, די פשוט: מסיסותו של המלח גבוהה פי אלף מזו של הגיר ועל כן הוא אינו יכול להצטבר ולהפוך להר. כך זה ברוב תנאי האקלים השוררים בכדור הארץ. באזור הצחיח של ים המלח, לעומת זאת, שבו כמות המשקעים היא פחות מ-50 מ"מ בשנה, יכול להתקיים גוש מלח אחד ענקי, הוא הר סדום.
מערת הקולונל היא אחת מעשרות מערות בהר סדום, אשר נוצרו בעקבות המסה על ידי משקעים (מועטים ככל שיהיו), בדומה למערות הקרסט בסלעי גיר. אלא שקצב ההיווצרות של מערות המלח מהיר במאות מונים מקצב ההיווצרות של מערות קרסטיות, זאת בזכות מסיסותו הרבה של המלח. במקומות מסוימים גם קריסה של אדמה וחול תרמו להיווצרותם של הפירים העמוקים.
בעיני רבים, מערת הקולונל נחשבת ליפה מכולן. הטבעות לאורכה של הארובה גם הן תוצר של משקעים – אבל כאלה שירדו באזור לפני כמה מיליוני שנים, כאשר הר סדום כולו היה עדיין שקוע בתחתית ים המלח. משערים שההר עצמו נחשף בסוף תקופת קיומה של ימת הלשון, לפני כ-14 אלף שנים. שנה גשומה (יחסית) הביאה עמה סחף, בוץ ומינרלים ששקעו בתחתית הימה ויצרו שכבה כהה, בעוד שבשנה יבשה יותר רק המלח שקע ויצר שכבה לבנה ונוצצת. כך, הטבעות המרהיבות המרובדות כמו עוגת שכבות, מגלות לנו את תנאי האקלים ששררו באזור לפני עידן ועידנים.
מלח הארץ
את הטיול למערה התחלנו ב"מעלה הסולמות" (מעט מדרום לתחנת הדלק נווה זוהר שעל כביש 90 יש שלט המורה על תחילת השביל). בירכתי את מי שהתקינו את מדרגות העץ והמעקים במעלה המדרון התלול הזה, וכך אחרי כחצי שעה של טיפוס הגענו אל פתח הארובה ולתחילת ההרפתקה.
אגב, הקולונל שעל שמו נקראת המערה, היה בכלל מייג'ור בצבא הבריטי. תומאס גרגורי טאלוך ((Thomas Gregorie Tulloch , בריטי ממוצא סקוטי, התגלגל לפלשתינה במסגרת שירותו בתעשייה הצבאית הבריטית ושהה באזור ים המלח.
הוא ניחן כנראה ברוח יזמית, שכן בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת הצליח לשכנע, בהשראתו של המהנדס והיזם משה נובומייסקי - מייסדה המיתולוגי של חברת האשלג הארץ-ישראלית, לימים מפעלי ים המלח - את הנציב הבריטי העליון, סר ג'והן רוברט צ'נסלור (Sir John Robert Chancellor) להעניק לחברת האשלג זיכיון לכרות אשלגן בים המלח.
על פי המסופר, פועליו של טאלוך נהגו לנוח בפתחה של מערה שממנה נשבה רוח קרירה (יחסית למידות החום בשמש הקופחת). הפועלים, שכפי הנראה אהדו את טאלוך, הם ש"העלו" אותו לדרגת קולונל והשאר היסטוריה. אגב, כבר הרומאים עמדו על ייחודו של הר סדום ובתקופת שלטונם בארץ כרו באזור את המחצב הלבן היקר מאין כמותו. הם אף נהגו לשלם במלח את משכורותיהם של הליגיונרים הרומים, וכך המילה הלטינית sal (שפירושה מלח) התגלגלה ל-salarium (שפירושו תשלום), ומכאן למילה האנגלית לשכר, salary.
ללקק את המלח ולהיוולד מחדש
יכולנו לעמוד ולהתפעל עוד זמן רב מהמראות בתחתית הארובה, וגם המרחק עד לפתח היציאה – כולה קילומטר וחצי – נשמע לנו מה זה קליל. אבל איזה קילומטר וחצי אלה היו! במשך כשעתיים הלכנו כפופים ושפופים, ובעיקר זחלנו על ארבע ועל הגחון. המראות במחילות היפהפיות, במעברים הצרים ובין נטיפי וזקיפי מלח שנצצו כמו קריסטלים, היו מרהיבים. פה ושם נטפו עלינו טיפות מים. באין שמש ואידוי, מעט מהמשקעים שיורדים על הר סדום פעמיים או שלוש בחורף ומחלחלים אל המערה - נשארים בה הרבה מאוד זמן. אבל במקום להכביר מילים, פשוט בואו לצפות בקטע הווידאו הנהדר של חברי לקבוצה, נסים מיארה.
ביציאה מהמחילה הצרה המובילה לפתחה של המערה, דמיינתי תעלת לידה, שאין בה אפילו סנטימטר מיותר אחד לתזוזה. באמת, מקום מצוין לבדוק בו נטיות קלאוסטרופוביות. פשוט, שוכבים על הבטן ודוחפים את עצמנו קדימה על המרפקים כשהפנים כמעט בחול. אלא שבניגוד לתינוקות שאך זה נולדו, אנחנו יצאנו עם חיוך גדול על הפנים.
חבורת "הולכים ומשוטטים"
מדריכים: גיא ונר, יורי חיימוב
ביצוע: רדיוס טיולי שטח
צילום: איתן לידסקי, נסים מיארה, דרור אורגד
סרט: נסים מיארה, עריכה: איתן לידסקי
זהירות: המערה מותרת לביקור מאורגן של קבוצות קטנות בלבד ובליווי מדריך מנוסה ומקצועי.