בספטמבר 1921 יצאה קבוצה של ארבעה גברים ואישה אחת למסע מאלסקה לאי ורנגל (Wrangel Island) שבצפון הרחוק של רוסיה. שמה של האישה היה עדה בלקג'ק (Ada Blakjack), תופרת ענייה, בת לקבוצה האתנית Iñupiat שבמערב אלסקה. לו היה נעשה אודותיה סרט, הכותרות היו מן הסתם מבשרות על "סיפור חייה האמיתי של אישה ילידת אלסקה, הניצולה היחידה במסע ארקטי גורלי."
בלקג'ק נולדה בשנת 1898 למשפחת דלטוק (Deletook) בישוב הנידח Spruce Creek שבאלסקה, מצפון לחוג הקוטב.
היא הייתה בת 16 כשנישאה לג'ק בלקג'ק, נוהג מזחלות כלבים מהעיירה Seward שבדרום אלסקה. מתוך שלושת ילדיהם רק בנט (Bennett), הקטן שבהם שרד, בעוד אמו נאבקת לגדל אותו אחרי שבעלה נטש אותה בחוסר כל. בלית ברירה היא הפקידה את הילד בבית יתומים בעודה מנסה לחפש אחר פרנסה.
ההזדמנות הגיעה בדמותו של וילילמור סטפנסון (Vilhjalmur Stefansson), חוקר ארצות אמריקאי ממוצא איסלנדי, שהצליח לשכנע ארבעה צעירים – שלושה אמריקאים וקנדי אחד - לצאת למסע אל האי ורנגל שבאוקיינוס הארקטי, מצפון לחצי האי צ'וקוטקה (Chukotka). סטפנסון, שיזם, ארגן ומימן את המסע, בחר את ארבעת הצעירים על סמך השכלתם בתחומי הגיאוגרפיה והמדעים.
בדיעבד התברר שהארבעה היו חסרי כל ניסיון בהישרדות בתנאים ארקטיים. למרבה האסון הם היו גם הרפתקנים ותמימים דיים כדי להאמין לסטפנסון הכריזמטי שמדובר בהרפתקה קלילה שאינה נושאת בחובה סכנה. מטרת המסע הייתה לתקוע יתד באי ורנגל, הנמצא במרחק של כ-400 קילומטר מזרחית לאלסקה וכ-160 קילומטר צפונית לסיביר - ולתבוע עליו ריבונות עבור הכתר הבריטי-קנדי.
בלקג'ק, אז אם צעירה בת 25, הצטרפה אל המשלחת והפכה להרפתקנית ארקטית כמעט בעל כורחה. אף שנולדה וגדלה באלסקה, היא הייתה חסרת כל כישורי הישרדות בסביבה הארקטית העוינת; במקום כישורי ציד, המיסיונרים המתודיסטים שאצלם התחנכה, לימדו אותה אנגלית במידה מספקת כדי לקרוא בתנ"ך, תפירה, בישול וניהול משק הבית. אלו היו בדיוק הכישורים שבזכותם היא התקבלה למשלחת כאשר ענתה על המודעה של סטפנסון בעיתון המקומי.
חתולה בשם ויקטוריה
היציאה לצפון הרחוק עם ארבעה גברים זרים הייתה בלתי נתפסת באותם ימים עבור אישה, שבנוסף לכול סבלה מפחד משתק מפני דובי קוטב (אגב, האי ורנגל נחשב לאחד הריכוזים הגדולים על הכדור של דובי קוטב). מה עוד שסמוך להפלגה אנשי הצוות האינואיטים שהיו אמורים להצטרף למשלחת חזרו בהם, ובלקג'ק מצאה את עצמה בחברת שלושה אמריקאים – לורן נייט (Lorne Knight), פרד מורר (Fred Maurer), מילטון גלה (Milton Galle) והקנדי שעמד בראש המשלחת אלן קרופורד (Allan Crawford).
אבל השכר שהובטח לה, בגובה של 50 דולר לחודש, עלה בהרבה על השכר לו יכלה לצפות מעבודתה כתופרת. וכך, למרות חששותיה - כשלרשות המשלחת צידה לשישה חודשים בלבד - הפליגה בלקג'ק בספינת המפרש Silver Wave עם ארבעה גברים וחתולה אחת בשם ויקטוריה (בקיצור ויק). בנוסף לשכר, בחוזה שחתמה עליו הובטחו לה גם כלכלה, אוהל לגור בו ופטור מעבודה גופנית של גבר. אך כרבות מהבטחותיו של סטפנסון, גם ההבטחה הזאת התבררה כעורבא פרח.
ההפלגה לוורנגל עברה אמנם בשלום, אך כשהספינה שלהם עגנה ב-15 בספטמבר לחופו של האי, בלקג'ק נמלאה געגועים עזים לבנה. "כבר חשבתי לחזור", רשמה ביומנה, "אך החלטתי שלא יהיה זה הוגן כלפי חבריי למשלחת. צעדתי לאורך החוף שלא יראו את דמעותיי, בעודנו צופים בספינה שלנו עוזבת".
זמן קצר אחרי הירידה לחוף, התברר שהאי גדול בהרבה מתיאוריו של סטפנסון; אורכו כ- 128 קילומטר, רוחבו 48 קילומטר והוא שומם הרבה יותר מכפי שתואר. עם זאת, החודשים הראשונים על האי התנהלו כסדרם, ועל אף שהציד היה מצומצם בהרבה מהשפע שתיאר סטפנסון, הם הצליחו להסתפק במה שעלה בידם לצוד. בזמן שהגברים צדו, טיפלו בכלבי המזחלות והתקינו מכשירים מטאורולוגיים על האי, בלקג'ק דאגה לבשל, לתקן את בגדיהם ולסייע ככל שיכלה.
שחמט עם המוות
ואז הקיץ החל לגסוס והגיע החורף. הים התכסה במדפי קרח בעובי של מטר ויותר, מלאי האספקה הידלדל וכך גם הציד. אט אט חלחלה בהם ההכרה שהמשלחת תיאלץ לשרוד עוד שנה בכוחות עצמה. בינתיים, סטפנסון ניסה לגייס כסף עבור ספינת אספקה נוספת. אך כאשר הוא פנה לממשלת קנדה בבקשה לתרומה, היה זה כבר סוף אוגוסט, מאוחר מכדי לשלוח ספינה צפונה. החורף הארקטי סגר על המשלחת.
בינואר 1923 המצב הפך חסר תקווה כמעט. זאת הייתה תחילתה של סדרת הישרדות נואשת באחת מהנקודות המרוחקות על הגלובוס. האנשים היו מורעבים, הטמפרטורות צללו ל-50 מעלות מתחת לאפס, ונייט חלה בצפדינה. כמה שבועות אחר כך, ב-28 בינואר שלושת הגברים הבריאים (יחסית) החליטו להסתכן במסע על פני כיפת הקרח לסיביר כדי להזעיק עזרה, בעוד בלקג'ק נשארת מאחור כדי לטפל בנייט החולה.
השלושה לא נראו שוב מעולם. בלקג'ק מצאה עצמה כמעט גוועת ברעב עם נייט הגוסס והחתולה. את החודשים הבאים היא בילתה בהישרדות ובטיפול בנייט. אך במקום להכיר לה תודה, נייט לא הפסיק להתלונן, והאשים אותה בכך היא מרעיבה אותו ושאינה מטפלת בו כראוי. בהתקפי זעם שפקדו אותו הוא אף טען שאין זה פלא שבעלה הפקיר אותה וששניים מילדיהם מתו.
מיומנה של בלקג'ק שבו תיעדה את האירועים במכונת הכתיבה שקרופורד השאיר במחנה, עולה תמונה של מציאות בלתי אפשרית. "הוא (נייט) אף פעם לא עצר לחשוב כמה קשה לאישה לשרת ארבעה גברים, לבצע עבודות גופניות ולדאוג שתמיד יהיה משהו לאכול. כששלושת חברינו נעלמו לבלי שוב, וחרף העובדה שכמעט גוועתי ברעב בעצמי, תמיד נתתי לו את רוב בשר הציד שהצלחתי לצוד ואת נתחי הבשר המובחרים ביותר. גם סידרתי למענו מצע של שקי שיבולת שועל, כך שאוכל לשנות מדי פעם את התנוחה שלו כדי למנוע פצעי לחץ. הייתי רופא, אחות, בת לוויה, משרתת וציידת."
הצוואה
נייט נפטר ב-23 ביוני 1924, אך בלקג'ק הייתה חלשה מכדי לקבור אותו. בלית ברירה היא ערמה סביב גופתו קופסאות שימורים והותירה אותו על מצעו. לאחר מכן היא ניגשה לתיקון אוהל האספקה כדי להימלט מהצחנה שעלתה מן הגווייה שהייתה מונחת באוהל שלה. באמצעות עצים שנסחפו מן הים היא גם התקינה מתלה לרובה, שאותו הציבה מעל שק השינה שלה למקרה שאיזו חיה תגיע. החתולה ויק הפכה לחברתה היחידה, ומה שדרבן אותה להתמיד במאמצים הגופניים והנפשיים העל אנושיים, הייתה התקווה שתזכה לשוב ולראות את בנה.
במהלך החודשים הבאים שעברו עליה בבידוד מוחלט, היא גילתה תושייה מדהימה: התאמנה בירי בציפורים, הציבה מלכודות לשועלים ארקטיים, ובמקום סירת הצוות שנהרסה בסערה היא בנתה סירה חדשה מעורות של בעלי חיים, קופסאות ועץ סחף. ואם לא די בכך, היא גם בנתה במה מוגבהת ממנה תוכל לזהות דובי קוטב ממרחק. בקיצור, היא לימדה את עצמה לעשות את כל הדברים שצוות הגברים שלה לא הצליח בהם. היא אפילו הצליחה להפיק כמה תצלומים מציוד הצילום שהיה ברשות המשלחת וצילמה את עצמה מחוץ לאוהל.
בצוואה לא רשמית שאותה שרבטה על דף למקרה שלא תצליח לשרוד, היא כתבה: "חשוב מאוד! במקרה שאמות, אני רוצה שאחותי, גברת ריטה מק'פרטי, תטפל בבני בנט. אני יודעת שהיא מאוד אוהבת את בנט ותהיה לו לאימא טובה כמוני. מהכסף המגיע לי מהחברה של וילילמור סטפנסון, אני מצווה 1,200.00 דולר לאימא שלי, גברת אוטוטוק (Ototook), וכל היתר ישמש להוצאות גידולו של בני."
רובינזון קרוזו הנשית
ב-20 באוגוסט 1924, כשנתיים מאז שירדו אל האי, נראתה ספינה באופק הארקטי חסר הרחמים. בלקג'ק צעדה לקראת צוות הספינה Donaldson כשהיא עטופה במעיל מעור איילים שתפרה בעצמה ועל פניה הכחושות חיוך של מישהו ששרד כנגד כל הסיכויים. הגברים שעל סיפון הספינה לא הצליחו להסתיר את התפעלותם למראה המחנה שבנתה ושבו והדגישו את היותה מסוגלת לשרוד אף שנה נוספת בסביבה הארקטית העוינת. למותר לציין שכל מה שבלקג'ק רצתה היה לשוב ולחבק את בנה.
זמן קצר לאחר שחזרה הביתה עם החתולה ויקטוריה, העיתונות עטה עליה והכותרות הכתירו אותה כ"רוביזון קרוזו הנשית". אם להשתמש במונחים של ימינו, סיפורה של בלקג'ק זכה לתהודה ויראלית. היא סוף סוף התאחדה עם בנה ונסעה עמו לסיאטל כדי להעניק לו טיפול בשחפת שממנה סבל. זאת, על אף שהתשלום מסטפנסון היה קטן מכפי שהבטיח. אחרי החודשים האינסופיים של משחק שחמט עם המוות, נראה היה שהעניינים מסתדרים.
אבל, על אף שבתחילה היא התקבלה בתרועות, היו שהטילו ספק בסיפורה, במיוחד אחרי שאחד מאנשי צוות ספינת החילוץ האשים אותה בכך שנתנה לנייט למות. כדי לתת תוקף לטענתו, הוא קרע מתוך יומנה את הדפים שבהם תיעדה את התקופה בה טיפלה בנייט. על פי הידוע, מאוחר יותר הוא הודה במעשה והתנצל על כך.
לבלקג'ק עצמה נולד בהמשך בן נוסף, בילי. אך במקום ליהנות מחיים טובים יותר, יוקרה ונוחות יחסית, השנים הבאות לא היו קלות הרבה יותר מהשנתיים שבהן בילתה בוורנגל. היא נותרה ענייה בשארית חייה, בנט לא זכה ליהנות מבריאות טובה, ובשלב מסוים היא אף נאלצה למסור את שני הבנים לבית יתומים. בנט נפטר בשנת 1972 כשהוא בן 58, ובלקג'ק עצמה נפטרה כעשר שנים מאוחר יותר, בהיותה בת 85.
לא ידוע אם בילי עדיין בחיים, אך ידוע שהוא זכר את אמו באהבה רבה וכינה אותה "אחת מהגיבורות הגדולות של חקר האזור הארקטי."
הסיפור הרומנטי ביותר בהיסטוריה הארקטית
כפי שקורה לא אחת, השורדת היחידה במסע האפי של משלחת חוקרים לצפון הרחוק של רוסיה, הפכה לגיבורה נשכחת. את התהילה והרווחים מהמסע האומלל גרף סטפנסון עצמו. סטפנסון שהיה אמן בשיווק עצמי, כינה את סיפורה של בלקג'ק כ"רומנטי ביותר בהיסטוריה הארקטית" ואף כתב על כך ספר בשם The adventure of Wrangel Island. אותו סטפנסון עצמו, שכמה שנים קודם טען כי "הרפתקה היא סימן לחוסר יכולת," גרם לאסון מתוך מה שקרוב לוודאי היו מכנים כיום זדון רשלני.
אלא שמעטים בלבד ביקרו באותה עת את האופורטוניזם הפזיז שלו ואת היוהרה שהובילה למותם של ארבעה צעירים וכמעט גרמה למותה של בלקג'ק.
אגב, לסטפנסון עצמו לא הייתה כל כוונה להצטרף למשלחת. הוא אף כלל לא ידע כי חמש שנים קודם למסע, רוסיה כבר תבעה ריבונות על ורנגל. למרבה האירוניה, בריטניה מעולם לא הראתה כל עניין באי שכוח האל הזה...
צילומים: מרשתת
סיפור מאלף על אשה מיוחדת מוגש בצורה נהדרת
מרתק! כל הכבוד!