• גליה גוטמן

מה המשותף בין לפלנד, אפריקה, מדבר סהרה ותל אביב? מסע למחוזות ילדות - חלק ראשון

עודכן ב: מרץ 4


אחת הפריווילגיות שלי כ"גדולה" היא היכולת להגיע למקומות שכילדה יכולתי רק לחלום עליהם. את החלומות של אז מצאתי בספרים, לאורה של מנורת לילה קטנה מתחת לשמיכה, שההורים לא יראו שהילדה עוד לא ישנה.

ספרי המסעות לילדים שיקפו את חדוות הגילויים של החוקרים האירופאים. מקומות מסתוריים כמו "הארץ השחורה" או "הררי הסהר" קמו בהם לתחייה. כך יכולתי להפליג להרפתקה סוערת בלי לארוז, בלי להחתים דרכון ומבלי לטוס אלפי קילומטרים. ההרפתקאות היו עשויות ממילים, חומר הגלם המכושף הכי עמיד בעולם.

את הדלק סיפקו כנפי הדמיון עליהם יכולתי להגיע לכל מקום: לגלוש עם אלה קרי במזחלת רתומה לאייל צפוני בלפלנד, להיתלות על ליאנות ולרחף עם טרזן בין עצי הג'ונגל באפריקה, לדמיין שאני תמר, סגניתו היפה של ירון זהבי המפקד האגדי של חסמב"ה, ולהזיל דמעות במדבר סהרה כשהנסיך הקטן נעלם לעד מכדור הארץ וחוזר אל השושנה המפונקת בכוכבית ב-612.

"המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים", כתבה לאה גולדברג. אמנם כשיוצאים למסע למחוזות הילדות יש חשש מהתנפצות החלום, אבל החלומות שלי לא התנפצו ברובם... הם הפכו למציאות.


אלה קרי הילדה מלפלנד

"הנה ילדה קטנה. אלה קרי שמה. היא בת שלוש וחצי. אלה קרי גרה בארץ לפלנד, רחוק-רחוק בצפון. שם כל השנה קר ואפילו באביב יורד שם שלג והאנשים נוסעים במגלשים ונוסעים גם במזחלות"...

האיילים רצו בצעד חרישי. ויסה, נהג המזחלת, דיבר ברכות עם האייל המוביל, בעל קרניים יפהפיות. את הלילה השחור האיר השלג הלבן. הייתי עטופה בשני זוגות לבנים תרמיים, חולצת מיקרו פליס, מעיל פליס, מכנסי סקי, ומעל לכל אלה סרבל עבה, שלא לדבר על כובע הפרווה, מגן האף, כפפות הפליס הדקות שמעליהן כסיות עור, והנעליים המיוחדות המותאמות לטמפרטורות של עשרות מעלות מתחת לאפס.

ויסה עוד הוסיף גלימת צמר לאפית ושמיכה עבה ופצח בזמר לאפי. לצד הלבוש המיוחד וגידול האיילים,

השירה המסורתית של הסאמי (ה- Sámiהם הלאפים, נוודי הצפון) היוותה חלק בלתי נפרד מתרבותם וסיפרה את סיפורם.


"בקוטה אין מרבד או שטיח. לאמיתו של דבר אין בקוטה גם רצפה הגונה"...

ויסה הזמין אותנו לקוטה (Kota, בקתת עץ לאפית מסורתית, רחבה מלמטה וצרה מלמעלה) שבקצה היער. הוא שלף סכין, גילח במיומנות יוצאת דופן תלתלים מגזר עץ ובתוך שתי דקות הבעיר בעזרת גפרור בלבד אש עליזה בקוטה.

גם אלה קרי גרה עם משפחתה בקוטה. את הספר, שכבש את העולם באמצע שנות החמישים וגם בישראל גדלו עליו דורות של ילדים, קיבלתי ליומולדת שבע. "הילדים", נכתב שם, "אוהבים לגור בקוטה, כי אפשר לטפס עליה". אני אמנם לא טיפסתי - בכל זאת אמצע הלילה - אבל זה לא הפריע לי להתרפק על אחד מספרי הילדות הכי אהובים עלי.

את הרפתקת החורף בלפלנד התחלנו מטיסה מהלסינקי ל-Saariselka, כפר הנמצא מעבר לחוג הארקטי. במטוס פגשנו בזוג שוויצרים שמצפינים מדי שנה עד לפלנד. אין לכם מספיק שלג בשוויץ? חייכתי. "אי אפשר להשוות", הם ענו ברצינות. "זה לא אותו השלג ולא אותו הנוף". כשהמטוס הנמיך הבנתי. למטה השתרעו מרחבי אינסוף לבנים. גבעות ועצים עמדו מכוסים בשמיכה לבנה רכה. גם למי שאמונים על חורף אירופאי הצפון הרחוק הוא סוג של אגדת חורף.


"והנה ביום צאת השיירה נעלם טיפו לפתע פתאום. אלה קרי חיפשה אותו בכל מקום ולא מצאה. אלה קרי הייתה עצובה מאוד"...

כלב הרועים החמוד של בעלת חנות המזכרות שבמרכז התרבות של הכפר, שבו ביקרנו למחרת, הזכיר לי את טיפו, הכלב של אלה קרי, שחלק הגון מהספר מבוסס על סיפור בריחתו עם האיילים להרים בקיץ. ניסיתי להסביר לה את ההתלהבות שאחזה בי ומה-זה התאכזבתי כשהודתה שלא קראה את הספר.

כפיצוי היא מכרה לי בשמחה איילי צפון קטנים. "הרי באופן מסורתי לכל ילד לאפי היה לפחות אייל צפוני אחד אמתי משלו", חייכה. במרכז מוצגת תערוכה מעניינת ומוקרנים סרטים שונים על הטבע והפולקלור של לפלנד, נופיה היפים והתלבושות המסורתיות. אחת מהבובות חבשה מטפחת וכובע, בדיוק כמו שאלזה, אמה של אלה קרי, חובשת בספר של ילדותי.

הטמפרטורה צנחה ל- 28 מתחת לאפס. פרפרי השלג שתהוללו באוויר ליוו אותנו כשעזבנו את הכפר.

טרזן מלך הקופים

ביער בודונגו, אוגנדה

פסענו בזריזות בין עצי מהגוני אדירי מידות ועצי תאנה שקשה לאמוד את גילם, משתדלים שלא להקים רעש מיותר. ואז ראינו אחד, ועוד אחד ועוד. הם בלסו תאנים תוך שהם משקיפים על היצורים הנחותים (אנחנו) שם למטה ומדי פעם השליכו עלינו פסולת פירות. אחד אפילו השתין לעברנו. לפתע להקה של זכרים השתלשלה מהעצים. הם החלו לשעוט בעקבות נקבה מיוחמת עם טוסיק אדום, צווחים בקולי קולות, דורסים זרדים, מקימים מהומת אלוהים, משולהבים כמו בתהלוכת חתונה. הייתה לי תחושה שעוד רגע תישמע קריאת אוו ווא אוו וווא המפורסמת וטרזן ישתלשל מליאנה (liana, סוג של צמח מטפס), "אמצעי התעבורה" העיקרי שלו בג'ונגל.

המשכנו לעקוב אחרי השימפנזים. ניסיתי לאתר ביניהם את צ'יטה, השימפנזה המפורסמת, בת הלוויה הקבועה של טרזן.

הייתי מעריצה מוטרפת של טרזן, גור אדם לבן, פרא אציל שכמותו. קודם כל קראתי את הספר טרזן מלך הקופים של הסופר המקורי אדגר רייס בורוז. טרזן הוא ילד אנגלי שננטש ב-1888 במעבה הג'ונגל בקונגו אחרי שהוריו נהרגו על ידי קופי אדם ממין שבורוז המציא. הקופה קאלה שאיבדה את הגור שלה מאמצת את התינוק ומגדלת אותו כאחד הקופים. טרזן גדל להיות בעל יכולות גופניות יוצאות דופן ומשבגר נעשה למנהיגו של שבט הקופים וכן למנהיגן של חיות אחרות. איזו התנשאות קולוניאלית הייתה בסיפור, אבל מי חשב על זה אז.

Me Tarzan you Jane

את סיפור האהבה בין טרזן לג'יין, שנקלעת לג'ונגל עם אביה הפרופסור במשלחת לחיפוש אחר אוצר אבוד קראתי בהמשכים בחוברות טרזן. אם להתנסח בעדינות, הן לא היו ספרות מופת. נהגנו להחביא אותן מתחת למיטה בצד חוברות בוק ג'ונס, עוד גיבור ילדות מהמערב הפרוע.

ג'והן, הריינג'ר המקומי, העיר אותי מהזיכרונות תוך שהוא מחקה את נהמות השימפנזים. האם היצורים החברתיים האלה, שנחשבים לחכמים ולאינטליגנטים שבין קופי העל, הם תמונת הראי שלנו? ג'והן לחש לנו איך לאתר שימפנזים - בעזרת העיניים (מתנועעים למעלה בעצים), האוזניים (כששומעים פצפוץ של ענפים ועלים יבשים ומעין נביחות), והאף (לפי הריח העז של גופם). חלק מהם היו שרועים בקיניהם, גבוה בין צמרות העצים, מתנדנדים ברוח הקלה. את הקינים הם בונים מזרדים ומענפים רכים. מהר מאוד הקינים מתמלאים בכינים ובטפילים, ובמקום להחליף מצעים הם בונים לעצמם קן חדש.

באחד הימים יצאנו לשיט של אחר הצהרים על הנילוס הלבן, עורק חיים שמקורו בימת ויקטוריה או ליתר דיוק בנהר Luvironza שבמדינת בורונדי, הנשפך אל ימת ויקטוריה. למחרת יצאנו לשמורת מפלי Murchison המרהיבים. עמדתי מעל לרסס, מדמיינת את טרזן קופץ ראש אל השצף קצף. ואז, כשהוא חוזר אל "הבית" שלו ושל ג'יין אהובתו בצמרת העץ, הוא אומר המשפט האלמותי "Me Tarzan you Jane"...


חסמב"ה חסמב"ה חסמב"ה

בניין 001

ברחוב דיזנגוף 271 פעל עד לפני כמה שנים בית מרקחת בשם תרופה. זה היה בית המרקחת הוותיק ביותר בעיר העברית הראשונה. מעטים יודעים שזה היה גם המקום שבו נוסדה ב-1935 חסמב"ה – חבורת סוד מוחלט בהחלט. כאן גם התחלנו את הסיור בעקבות מקורות ההשראה של הסופר יגאל מוסינזון, שהתגורר בסביבה ורקם לתוך עלילות החבורה הנועזת את המציאות של אותם ימים.

צעדנו בעקבותיו של אורי קציר, מורה דרך והיסטוריון, שהוביל בערבו של קיץ לפני כמה שנים קבוצה אקלקטית ברחובות תל אביב. היו שם תינוקת בעגלה, ילדים בני גילים שונים והוריהם, ועודד תבור ואחותו חגית, שסבם נחום, בעל הוצאת הספרים נ. טברסקי, היה המוציא לאור של הסדרה הראשונה של ספרי חסמב"ה.

לא רחוק מבית המרקחת, בדיזנגוף 221, ניצב עד לאחרונה בניין שבחזיתו המספר 001, הראשון בעיר שנבנה כתחנת משטרה. כאן התרחשה הפעולה המבצעית הראשונה של חסמב"ה, כאשר ילדי החבורה מחליטים למלט את המפקד ירמיהו (ראו בהמשך) שיושב פה במעצר, רגע לפני שהוא מועבר לכלא עכו המאיים. הילדים שהשתתפו בסיור שמעו פה לראשונה על סולם גנבים ועל חמור ארוך - המשחק שסייע לילדי חסמב"ה להעביר מתחת לאפם של השוטרים האנגלים שרשרת פלדה ולחברה לסורג התא בקומה השנייה, שם נכלא ירמיהו.

הבניין ההיסטורי, שתוכנן בידי האדריכל אריה לילינפלד ושימש כל השנים את משטרת מרחב הירקון, נהרס לטובת בית דירות שאפתני שעומד להיבנות במקומו. עמו נעלמה גם הלוחית עם המספר המיתולוגי. אחד מהנימוקים שהופיעו בהתנגדויות שהוגשו לפרויקט, היה שהמבנה שימש השראה לחסמב"ה, אבל רשויות התכנון לא עמדו בלחצים שהפעילו היזמים.


החיפושית האדומה

קציר שלף את הספר הראשון שיצא ב-1950, ומתוך דפיו קפצו דמויותיהם של ירון זהבי, תמר, אהוד השמן, עוזי הרזה, רפאל כדורי, מנשה התימני, שולמית החובשת, הרוקח שחורי, וכמובן החיפושית האדומה, הלא הוא הבלש האנגלי ג'ק סמית.

כמי שגדלה בשנות החמישים של המאה הקודמת ובלעה את כל ספרי הסדרה באותם ימים, עקבתי משועשעת אחר השיעור המרתק הזה בתולדות תל אביב והישוב. הגענו לרחוב מוצקין שנחבא בין דיזנגוף לבן יהודה וגם לא מעט תל אביבים אינם יודעים על קיומו. במספר 3, בדירת שני חדרים צנועה בקומה שנייה מימין, התגוררה משפחתו של הילד ירון לונדון, שירון זהבי הוא בן דמותו.

במהלך השנתיים שהתגורר פה רקם מוסינזון את עלילותיה של חבורת ילדים, אולי הראשונה בארץ, ויצר אחד מהמיתוסים המכוננים של ספרות הילדים העברית המודרנית. מאז יציאתו לאור ב-1950 של הספר הראשון ועד 1990, התפרסמו 44 ספרי חסמב"ה. ספק אם יש בספרות העולמית עוד עלילה של חבורת ילדים שנמשכה כל כך הרבה זמן. סוד הצלחתה טמון אולי בכך שיצרה מצבים שבהם ילדים מצליחים לשנות לחיוב את עולם המבוגרים, שעה שאותם מבוגרים מתקשים לעשות זאת בעצמם.


המערה החשמלית

ברחוב מוצקין 5 היו ממוקמים משרדי הבולשת הבריטית וסביר להניח שהבלש הדמיוני ג'ק סמית התגורר ממש פה. כאן התוודענו לדמותו של אפרים קרסנר (לימים אפרים דקל) שהתגורר בבית הסמוך והיה לא פחות מאשר מפקד מחוז תל אביב בש"י, שירות הידיעות של ההגנה. קרסנר, שהחזיק באחד מהתפקידים החשובים בהגנה, הוא הוא ההשראה לדמותו של המפקד ירמיהו שבספר.

ומה על המערה המסקרנת ביותר במדינת ישראל? הייתה או לא הייתה? עמדנו ברוח הים המלטפת ושמענו את הסיפור על מקס קליינהוף, מתבודד מוזר שנמלט מאוסטריה בשנות השלושים, הגיע לחוף תל אביב וחי במערה במצוק הכורכר עד תחילת שנות החמישים. הוא זכה לכינוי מקס המשוגע והיה גיבורם של ילדי תל אביב. מקס בנה את טורבינת הרוח הראשונה בישראל שסיפקה כוח לגנרטור הצנוע שבמערה. הייתי מאושרת. אכן הייתה פה מערה חשמלית, כאן במצוק שמעליו ניצב כיום מלון שרתון. מקס האומלל הורחק בסופו של דבר מהמערה וסיים את חייו בבית החולים אברבנאל. כמה חבל.


הנסיך הקטן

"נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו...כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני כדור הארץ, ומכאן נעלם".

ג'יפ הטוארג ניצב במרומי הדיונה, על ה"סכין" ממש. מיד נגלוש מגובה של שלושים מטר או יותר. אסור ללחוץ על הברקס כי הג'יפ עלול להתהפך. מאידך, במהירות גדולה מדי הוא יעוף כמו ציפור. עקצוץ מענג של פחד גורם לחיוך אווילי להתפשט על הפרצוף. השיפוע כה תלול, שבשניות הראשונות לא רואים את הג'יפ שגולש לפנינו. אף ג'יפ לא מתחיל לדהור במורד לפני שהג'יפ הקודם השלים את הירידה, והנהגים נזקקים למידה לא מבוטלת של ריכוז וזהירות.

אנחנו באוקיינוס של חול, שמיים עמוקים ושקט. הרוח פורעת בעדינות את גרגרי החול. כשעומדים בראש דיונה מבינים מדוע זהו ים חולות: אותה תחושה מתעתעת של חוסר יכולת לאמוד גובה, שיפוע ומרחק - ממש כמו מעל סיפון אנייה בלב ים.


"בלילה הראשון נרדמתי על החול במקום נידח המרוחק כאלף מילין מאזורי ישוב. בודד הייתי יותר מספן שספינתו נטרפה בלב ים..."

את הטיול למדבר המערבי שבמצרים התחלנו בקהיר. נסענו דרומה בכביש חדש יחסית - פס אספלט שחור בן מאות קילומטרים שנמתח כ-350 קילומטר ממערב לעמק הנילוס, לאורכו של וואדי אל גדיד ("העמק החדש"). הכביש מחבר בין נווי המדבר של מצרים, איים ירוקים בים חדגוני של שממה צהובה. קילומטרים ספורים אחרי נווה דאח'לה ירדנו סוף סוף מהכביש. זה היה רגע נפלא, מפחיד כמעט. הג'יפים דהרו בפריסה אל השמש השוקעת למקום של שומקום. מכאן, שממה תקשורתית. אין קליטה בניידים והטלפון הלווייני הוא אמצעי הקשר היחיד לעולם. ככל שהעמקנו אל תוך המדבר, המראות נעשו מהפנטים יותר. אנטואן דה סנט-אכזופרי יצר את דמותו של הנסיך הקטן בסהרה של מרוקו אמנם, אבל הנוף הוא אותו נוף, אינסופי ונוגע ללב.


"יפה שקיעת השמש ללב עצוב"

את מחנה הלילה הקמנו לרגלי הר הסוכר (Sugar Loaf), סלע חול ענק ויפהפה. הרוח נשבה בעוצמה. דמיינתי סָמוּם - אותן סופות חול מדבריות שיכולות להרים קיר חול בגובה של עשרות מטרים ולקבור כל מה שנקרה בדרכן. יש המשערים שכך מצא את סופו צבאו האגדי של המלך והמצביא הפרסי קמביזס (Cambyses), על חמישים אלף חייליו, פיליו וגמליו.

ואז החלה השקיעה. עזבנו הכול ועלינו במהירות על אחת הדיונות כדי לצפות בשקיעה, אחת היפות שראיתי אי פעם. מאוחר יותר, לאור המדורה הופיעה לפתע שועלת חולות. היא בהתה בנו מהופנטת מהאש, אבל הצליחה לגנוב כמה גזרים מהשק שהטבח השאיר בשטח. ממרחק לא רב נשמעה היבבה של גוריה. כשירד החושך הנהגים השחילו קלטת באחד מהג'יפים. לבשתי גלביה, ורקדתי ריקודי בטן בחול. יש דברים שעשים רק תחת השפעה.

בלילה, שביל החלב על אלפי כוכביו היה קרוב עד כאב. היה קשה להינתק מהמראה של שמיים מלאי כוכבים, מראה שנעלם מחיינו לנצח. עמדתי רועדת מקור, מחפשת את כוכבית ב-612.

להרצאה מרתקת על המדבר המערבי במצרים



הספרים:

· אלה קרי הילדה מלפלנד, אנה ריבקין-בריק, תרגום ועיבוד לאה גולדברג

· הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזופרי, תרגום אריה לרנר

· טרזן מלך הקופים, אדגר רייס בורוז, תרגום ג' בן-חנה

· חסמב"ה – חבורת סוד מוחלט בהחלט, יגאל מוסינזון


צילומים:

איתי שביט, גליה גוטמן, ויקיפדיה