• גליה גוטמן

ווילס, בריטניה

עודכן ב: אפר 13


ווילס הקלטית

"למה?", שאלו בהומור אופייני ידידינו האנגלים, כשסיפרנו להם שאנחנו נוסעים לווילס. ואכן, ווילס, היושבת על הקצה הסלעי במערבה של אירופה, מופלית לרעה לעומת אחיותיה הקלטיות אירלנד וסקוטלנד, לא נתפסת רומנטית כמותן ומוכרת בעיקר מהסיפורים על מכרות הפחם והצפחה שלה. אבל דווקא האנונימיות היחסית היא שהופכת אותה מלבבת ומעניינת. הדולרים של התיירים, שמחקו חלק מהפולקלור המקומי באירלנד וסקוטלנד ומאיימים להפוך את תרבויותיהן הקדומות לדייסה קלטית דביקה, פסחו על ווילס, שנותרה מספיק אמתית כדי להיות היא עצמה.

ווילס קידמה את פנינו בשמיים אפורים ובשלטי דרכים בשתי שפות, וולשית ואנגלית, בסדר הזה. אחרי שעה או שעתיים וכמעט נקע בלשון הפסקתי לנסות לפענח את השמות הוולשים הבלתי אפשריים, ונזכרתי במרווין, הרובוט הדיכאוני והפרנואידי מהמדריך לטרמפיסט בגלקסיה, הדובר כמה עשרות אלפי שפות ו...וולשית.

מהר מאוד הגענו להיי און ווי (Hay on Wye), עיר הספרים המפורסמת שעל גבול אנגליה-ווילס. מאז שנפתחה בה לראשונה חנות ספרים משומשים ב-1960, העיר הפכה שם נרדף לספרים וכמעט כל אינצ' חופשי בה הפך לחנות ספרים – מטירה מתפוררת ועד אולם קולנוע ישן. בעשורים האחרונים גילו אותה סלבריטאים מלונדון ונשמות ספרותיות מהעולם כולו, וביל קלינטון כינה אותה וודסטוק של הדעת.

היי, הנמצאת בקצהו הצפוני של הפארק הלאומי ברקון ביקונז (Brecon Beacons), היא מקום מצוין להיכרות עם ווילס ועם נופיה ואנשיה. טיילנו לאורך נהר Wye הזורם בין גבעות ירוקות לצד שדות חיטה ותפוחי אדמה, עצי צפצפה, ערבה ואלון, שארנבים עם זנבות לבנים דילגו ביניהם.

טירות ואבירים

למחרת נסענו לטירת Carreg Cennen הקודרת, שקירותיה המתפוררים כמו צומחים מתוך צוקי גיר נישאים והיא ניצבת בודדה מעל לנהר Cennen. ווילס איננה ווילס בלי הטירות הנטושות שלה, ו-Carreg Cennen היא אחת מהמרשימות שנותרו בה. היא נבנתה בשנת 1248, ועל פי האגדה סיר אוריאן (Sir Urien), אחד מאביריו של המלך ארתור, החל בבנייתה אף קודם.

המשכנו צפונה לאורך החוף הקמברי (Cambrian Coast) המפורץ. חלפנו על פני לשון ים כחולה הנשפכת למפרץ ירוק והגענו לעיירה ניו קי (New Quay), שבנייניה צבועים פסטל והיא יודעת להיות מלנכולית כמו ערי חוף אנגליות במזג אוויר גשום ואפור. עיקר פרסומה בא לה מאישיותו הכובשת של המשורר הוולשי דילן תומס, גיבור תרבות סוער ושנון, שהתגורר בה במהלך מלחמת העולם השנייה, ויש הרואים בה את Llareggub (אל תשאלו אותי איך מבטאים), הכפר הוולשי הדמיוני מ-Under Milk Wood, יצירתו הגדולה של תומס.

אחת מהסוכריות שלאורך החוף היא טירת הרלך (Harlech). בגובה של כשבעים מטר מעל פני הים, עם מגדלי שמירה אדירים ושערים כפולים, היא נראית כמו תפאורה לסרט של אבירים, עלמות במצוקה וגבירות בכובעים מחודדים. וכשבחוץ אפור והשחפים צווחים, היא ממש מסתורית. הטירה הדרמטית, שהיוותה חלק ממערך "טבעת הברזל" של מבצרי ענק שבנה המלך אדוארד ה-1, החלה להיבנות ב-1283 ובאורח פלא השתמרה כמעט בשלמותה.

ממגדלי השמירה של הטירה נשקף מבט יפה על סמטאותיה העתיקות והמתעקלות בתלילות של העיר הרלך, על חנויותיה הקטנות, בתי האבן האפורים עם רעפי הצפחה, ועל דיונות Morfa Harlech שליד הים. בצפון כבר נראו פסגותיהם המשוננות של הרי הפארק הלאומי סנואודוניה ( Snowdonia).

רכבת צעצוע ואדמונד הילארי

יצאנו לכבוש את הר סנואודון (Snowdon), גולת הכותרת של אזור סנואודוניה, שהוכרז כפארק לאומי בזכות הצמחים הייחודיים הצומחים בו וגם בזכות חיפושית סנואודון הצבעונית, שחיה כאן מאז עידן הקרח האחרון. יוצאי נפאל ודרום אמריקה יכולים לגחך, אבל בגובה של 1,083 מטר זהו ההר הכי גבוה בממלכה המאוחדת, למעט Ben Nevis שבסקוטלנד. הוצאנו מעילי גשם, תרמיל ומקלות טיולים ולדרך. בחרנו לעלות בדרך הכורים (Miners' Track ), שנכבשה בשירות מכרה הנחושת Britannia שפעל בהר.

ככל שעלינו הירוק הפסטורלי התחלף בנוף של הרים זקופים, צחיחים בחלקם, אגמים, מפלונים ופלגי מים. מזג האוויר היה איתנו. קריר אך לא יותר מדי, פה ושם זרזיף של גשם, אבל גם השמש לא ויתרה והאירה על האגמים. צבעו של הגבוה והיפה שבהם הוא ירוק-טורקיז בשל הנחושת שכרו כאן בעבר. החלפנו חיוכים עם המטיילים שעלו או ירדו מההר, רבים מהם עם כלבי המחמד שלהם.

למרות העליות, התלולות לעיתים, הדרך לא קשה במיוחד. ברגע שחצינו את קו הרכס, הניצב כמו קיר מגן על העמק ועל ההולכים בשביל, נתקלנו במשב רוח רצחני כמעט והתמלאנו כבוד להר שהתכסה בענן לכבודנו. היה קר שם למעלה. מצאנו נחמה חמה בקערת מרק סמיך וטעים במסעדה הפשוטה שבפסגה.

ולפתע שריקת קטר. כמו בשיר ילדים הופיע קטר קיטור שחור וקטן, נושף ומסלסל עשן, ואליו מחובר קרון אדום. רכבת צעצוע ממש. זוהי הרכבת המיוחדת Snowdon Mountain Railway, שמתגלגלת על מסילה צרה במיוחד. מי שלא רוצה לטפס במו רגליו, יכול לעלות עליה בעיירה Llanberis, להגיע לפסגה בתוך כשעה, ולרדת כלעומת שבא. אורך המסלול הרגלי: 8 מייל (כ-13 ק"מ) הלוך חזור; עלייה בגובה: 723 מטר; זמן: כ-6 עד 7 שעות הלוך חזור.

בדרך חזרה עצרנו במלון Pen Y Guryd, שבו התארחו בשנת 1953 אדמונד הילארי ואנשיו, ממש לפני הטיפוס לאוורסט. הם התאמנו על הר סנואודון בחורף, ערכו עליו ניסויים אחרונים של הציוד, וגם מצאו זמן לחתום על אחת מתקרות המלון, המחזיק עד היום תצלומים היסטוריים ומזכרות מהאיש והאגדה. כשחזרו מהאוורסט, אנשי המשלחת טרחו והביאו למלון פיסת סלע מההר, והיא מונחת אחר כבוד על הבר. הרמנו כוס בירה לכבודו של הילארי. הרי זה עתה כבשנו את ההר שעליו התאמן.

חרבו של המלך ארתור

מספרים כי פסגתו של הר סנואודון נוצרה כאשר המלך ארתור הרג את Rhita, ענק נורא ואיום, שאהב להרוג מלכים ומזקניהם ארג לו גלימה. לוחמיו של ארתור השליכו אבן אחר אבן על גופת הענק וכך נוצרה הפסגה. אזור סנואודוניה קשור קשר הדוק לארתור, המלך והאגדה. מאז שהרומאים עזבו את האי הבריטי ועד למאה ה-10, ההיסטוריה הוולשית רוחשת אגדות על Gwrtheryn (הוא המלך ארתור) ועל Myrddin (הקוסם/מכשף Merlin). אמנם Caerleon שבדרום ווילס טוענת להיותה האתר שבו שכנה חצרו של ארתור, Camelot, אבל לסנואודון שמורה הזכות הבלתי מעורערת להיחשב לביתו. ממלכתו של ארתור שכנה גבוה במעלה ההר, ו-Llyn Llydaw הוא האגם שאליו השליך חברו Bedivere, מאבירי השולחן העגול, את אקסקליבר (Excalibur, חרבו המיתולוגית של ארתור), אחרי שהמלך נפצע פצעי מוות על ידי חץ שפילח את גופו.

לעת ערב הגענו לעיירה התיירותית Bets y Coed (מבטאים Betusr Coid), העמוסה בחנויות, בתי קפה, פאבים ומסעדות. נודע לנו שעומדת להופיע כאן מקהלת גברים, ואנחנו הרי תמיד חלמנו לשמוע מקהלת כורים וולשית. אז נכון שגם אם תחפשו חזק, לא תמצאו בימינו כורים מסוקסים ושחורים מפחם או מאבק צפחה, הקורעים את ליבם בשירה בדרכם הביתה בחזרה מהמכרות, אבל מקהלות גברים עדיין תופסות מקום מרכזי בתרבות הוולשית והקהל מוזמן לצפות בחזרות של מקצוענים וחובבים כאחד.

ההופעה התקיימה בפאב/מסעדה The Stables שבמרכז העיירה. "יש אנגלים בקהל?", שאל אחד מהזמרים בבס רועם ומיד הריץ כמה עקיצות שנונות על חשבונם. אחרי שנים ארוכות של דיכוי ואיסור על לימוד השפה, כרבע מאוכלוסייתה של המדינה הקטנה הזו, המתעוררת מתרדמה ארוכה, דוברים וולשית – אחת מהשפות האירופאיות העתיקות ביותר - לומדים אותה בבתי הספר ומשדרים בטלוויזיה. ב-1999 נבחרה בווילס מועצה מחוקקת, הראשונה מזה 600 שנים, ודגלים עם סמלה הלאומי, דרקון אדום, מתנוססים כיום מעל מבנים ציבוריים ופרטיים.


ואם אתם שואלים את עצמכם מדוע יורש העצר של אנגליה, אולי האיש החשוב ביותר בממלכה אחרי המלכה עצמה, נקרא דווקא The Prince of Wales, הסיבה כמובן היסטורית: בשנת 1301 כאשר ווילס נכבשה על ידי האנגלים, המלך אדוארד ה-1 הבטיח לאצולה המקומית שהנסיך הבא שייוולד בווילס יהיה יורש העצר של הממלכה האנגלית. אם חשבתם שבכך הושב מעט מכבודה האבוד של ווילס - אז זהו שלמלך אדוארד, שועל ערמומי שכמותו, הייתה תכנית משלו. הוא הגיע לווילס עם רעייתו ההרה ושם נולד בנם – הנסיך הראשון שנולד בווילס אחרי הכיבוש.

info@galia-guttman.com

טל': 054-723-3949

© Galia Guttman 2014

  • Facebook Basic Square
whatsapp_icon.png

הרצאות על מקומות ויעדי טיולים מיוחדים בעולם:

יעדים בארץ ובעולם:

צילומים: אראלה יואל, חיים קמחי, גליה גוטמן 

© Galia Guttman 2014