• גליה גוטמן

לא גבירתי, מה פתאום גבירתי


ביוני 1992 נודע לי שמתארגן טיול של שני דורות לפולין ולאוקראינה המערבית. כעבור חודשיים מצאתי את עצמי בוורשה, שבה נולדתי בפברואר 1948. כשהייתי בת שנה הורי עלו איתי לישראל, כך שאת פולין הכרתי רק מהסיפורים, אך בעיקר רציתי לראות במו עיני את העיירה זברז' (Zbarazh) שבאוקראינה המערבית (אז גליציה), שם נולדו וגדלו הורי, סָבַּי וסבתותי, דודַי ודודותי.

נחתנו בוורשה. את הימים עד לטיסה לאוקראינה ניצלתי כדי לעשות היכרות עם העיר שבה נולדתי. כשהגעתי לפארק ווז'נקי (Łazienki) התחלתי לצחוק. נזכרתי בסיפור המשפחתי על סבא ליפא, שלקח אותי יום אחד לטיול בפארק. בדרך הביתה נוכח פתאום שלקח בטעות עגלה עם תינוק זר וכל עוד רוחו בו רץ להשיב את האבידה. הפארק הרחב והיפהפה הזכיר לי את הגעגועים שעלו מהסיפורים של הורי לפארקים של פולין וליערותיה.

אין כניסה ליהודים

נסענו דרומה לקרקוב, בירתם העתיקה של מלכי פולין ומרכז היסטורי של תרבות, אמנות ואקדמיה. לא רחוק מכיכר השוק העתיקה שוכנת האוניברסיטה היגיילונית (Uniwersytet Jagielloński), הראשונה שנוסדה בפולין (1364) ואחת מהעתיקות באירופה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת אבא שלי למד כאן משפטים. שלא בטובתו. הוא רצה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה ואף עמד בהצלחה בבחינות הכניסה למכון הגבוה ללימודי הנדסה, אך כיהודי הדרך למדעים המדויקים הייתה חסומה בפניו באותם ימים, וכך נגזר עליו ללמוד משפטים.

שוטטתי בין הבניינים העתיקים והחצרות הפנימיות היפות ונצבט לי הלב. ניסיתי לדמיין את אבי כסטודנט צעיר בקמפוס המרשים הזה, שבו פרופסור היה משול באותם ימים כמעט לאל. הסיפורים המשעשעים ששמעתי על הדיסטנס שהיה נהוג בין פרופסורים לסטודנטים, נשמעים כיום דמיוניים בעליל. מעניין איך זה היה בשנים 1495-1491, שבהן למד באוניברסיטה הנחשבת הזו ניקולאוס קופרניקוס (בפולנית מיקוֹלאי קוֹפֶּרנִיק)‏, מתמטיקאי, כלכלן ואסטרונום, שרואים בו את אבי האסטרונומיה המודרנית.

אריות מאופרות ורכבת למחנה השמדה

טסנו ללבוב (בפולנית Lwow, ברוסית Lviv, בגרמנית Lemberg), פעם בירתה המפוארת של גליציה המזרחית וכיום העיר הגדולה באוקראינה המערבית. אחרי שאבי סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה הוא החל לעבוד כעורך דין בלבוב, אז עיר שוקקת, בליינית ופולנית בהווייתה. כמו כל מחוז גליציה בשעתו, לבוב הייתה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. למרות החורבן שידעה במלחמה וההזנחה של שנים על ידי שלטונות ברית המועצות בשנים שלאחר מכן, העבר המפואר ניכר עדיין בבנייניה המרשימים שנבנו במסורת הרנסנס והבארוק. העיר נודעה גם כמרכז יהודי תוסס, ובתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה כשליש מתושביה (כ-110 אלף) היו יהודים, בהם לא מעט משכילים שעסקו במקצועות חופשיים. כך זה היה עד לפלישת הנאצים ביוני 1941.

הגעתי לכיכר השוק. מהסיפורים של אבי "הכרתי" את מרכז העיר העתיקה (שהוכר ב-1998 כאתר מורשת על ידי אונסק"ו) ונזכרתי בשירי השיכורים שנהג לשיר מהווי הברים העליזים של אז. ברוח שמחה המשכתי אל בית האופרה היפהפה. אבא שר לי גם אריות מתוך אופרות ששמע שם. אלא שביקור במחוזות האלה רחוק מלהיות עליז ושמח. כשיצאנו מהעיר חלפנו על פני המבנה היפה של תחנת הרכבת הראשית שברחוב דבירצבה (Dvirtseva), ממנה נשלחו מאות אלפים מיהודי גליציה למחנה ההשמדה בלז'ץ' (Bełżec) שבפולין.

הכוח טרנופול

כ-120 קילומטרים מזרחית ללבוב שוכנת טרנופול (בפולנית Tarnopol, ברוסית Ternopil), עיר פלך בגליציה של אז, ואחת הערים הגדולות באוקראינה המערבית כיום. הדרך אליה עוברת באוקראינה מהסיפורים - שדות רחבים שאדמתם כהה ודשנה, פרות, איכר מאחורי מחרשה רתומה לזוג שוורים, קן של חסידה על צריח כנסייה, אווזים ותרנגולות בצידי הדרכים.

כשהגענו לעיר קפצו עלינו בבושקות שרצו למכור לנו פרחי גלדיולה. למחרת התיישבנו בשתי מוניות מקומיות ונסענו לזברז', השוכנת במרחק של כ-19 קילומטרים מצפון לטרנופול. חבריו מילדות של אבי, שרולק ואיז'ו שנסעו איתנו במונית, זיהו בדרך את המגרש שבו שיחקו כדורגל החבר'ה היהודים מזברז' (בהם אבי כמובן) נגד קבוצת הכוח טרנופול. נראה שהצלחנו להדביק בהתרגשות גם את נהג המונית, אוקראיני צעיר, שניסה לשווא להבין מה יש לחבורה המשונה הזו לחפש בזברז'.

איך יכולתי להסביר לו שהרבה יותר משם של מקום, זברז' הייתה בשבילי מושא געגועים, משהו שמתרפקים עליו מבלי להכירו. כל כך צבעוניים היו הסיפורים שסיפרו לי משם עד שחייתי אותה והכרתי אישית את ההווי ואת הנפשות שפעלו בה – את המורים הקפדנים בבית הספר היסודי, שאחד מהם החטיף לאבא השובב שלי סטירה כשהקריא יום אחד בספר מהסוף להתחלה, את הלקוחות בחנות הבדים הגדולה של הורי אימי, סבא ליפא וסבתא בתיה, את זיגוש בעל הגוף שהעביר את סבא שלי על גבו בשלולית הגדולה של החורף, את חורבות הזאמק (Zamek ארמון בפולנית) שנבנה במאה ה-17 בראש גבעה וצעירי העיירה נהגו להתמזמז שם באין רואים, ואת מרינה, העוזרת האוקראינית המופלאה, שהחביאה בעליית גג ביתה את אימי והוריה בעת הכיבוש הנאצי ובכך הצילה את חייהם.

והיו כמובן המשוגעים של העיירה. אלה הילכו עלי קסם מיוחד: לודוויג האדום שלבש תמיד אדום כאות הזדהות עם הפרולטריון, אוליבוק, שדרדקי העיירה נהגו לרדוף אחריו ולצעוק ביידיש אוליבוק אוליבוק, מיט איין שייעך מיט איין זוק (עם נעל אחת וגרב אחד), או צאלע, שאהב לשפשף את אפו באפם הרך של סוסים שהזדמנו בדרכו.

כבר לא אופים פה שטרודלים

איז'ו, שכנער הועסק בחברת החשמל המקומית בקריאת מוני החשמל בבתים והכיר כל בית ודייר בעיר, הוביל אותנו במסע יוצא דופן בזמן ובמקום. למעלה מ-3,000 יהודים (כשליש מכלל האוכלוסייה) חיו בזברז' לפני המלחמה. רק כשישים מהם שרדו, ברובם צעירים כמו אבי, שברחו לרוסיה בעקבות הצבא האדום. רבים מן הבתים שהיו שייכים ליהודים עומדים עדיין על תילם ומאוכלסים כיום ברובם על ידי אוקראינים תושבי המקום. עמדנו מאחורי השער הנעול של המפעל למאווררים. פעם שכן כאן בית הכנסת הגדול של העיירה.

כשהגענו לבית של סבא ליפא לא היה לי ספק. זה בדיוק אותו הבית בן שתי הקומות שהכרתי מהתמונות בשחור-לבן. אני חושבת שהוא עדיין היפה בבתי העיירה, והוא היה גם הבית הראשון בזברז' שהותקנה בו אמבטיה עם מים זורמים. חייכתי לעצמי. סבתא בתיה אהבה את החיים הטובים. דפקתי בדלת. דיירי הבית האוקראינים דווקא הגיבו יפה, הזמינו אותי להיכנס פנימה, כיבדו בכוס תה ומיד טרחו לספר לי עד כמה הבית היה הרוס כשנכנסו לגור בו וכמה כסף השקיעו בשיפוצו. אל תדאגו חשבתי לעצמי, לא באתי על מנת להחזיר לעצמי רכוש.

הלכנו לאורך הנהר גנייזנה (Gniezna), הזורם לאורכה של העיירה. הוא אינו אלא יובל של הנהר סרט (Sereth) שבטרנופול, אבל כשהייתי ילדה חשבתי שזהו נהר עצום. איך יכול להיות אחרת, אם אמא ואבא שלי וכל החברים היו שוחים בו כל הקיץ, וגולשים עליו במחליקיים כל החורף?

הגענו גם לבית היפה ברחוב ברודצקה (Brodetska) שאותו בנה סבי מצד אבי, משה ברלס, זמן קצר לפני המלחמה. משפחתו של אבי - אביו ואימו, אחותו וגיסו ובתם הקטנה בת החמש קמילה, נספו כולם בשואה. הוא עצמו לא חזר לזברז' מעולם. ברחובה הראשי של העיירה, בקומה השנייה של אחד מהבניינים, שכן פעם ה"קהל" (משרדי הקהילה היהודית). בקומה הראשונה הייתה הקונדיטוריה של הגברת ברבשובה, שאפתה את השטרודלים הכי טובים בעולם. בעת שבאנו פעלה כאן מסעדה עלובה. הזמנו פיצה. ניסיתי לשאול את הקופאית, אישה מבוגרת, אם נותרו יהודים בזברז'. היא הביטה בי בפליאה וענתה, "לא גברתי, מה פתאום גברתי".