• גליה גוטמן

דרך 66, ארצות הברית

עודכן ב: לפני 5 ימים

הדרך שאיבדה את נוסעיה

תשעים שנה חלפו מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, שנות השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית (The Great Depression) , כאשר יותר משניים וחצי מיליון אמריקאים עשו את דרכם מערבה בניסיון למצוא חיים חדשים. למעלה מ-200 אלף מהם עברו בתוואי שלימים כונה דרך 66 (Route 66), והנסיעה בו ארכה שבועות וחודשים. דרך 66, שנמתחה ממזרח מערבה לאורך של 3,940 קילומטר, עברה בשטחן של שמונה מדינות. היא החלה בעיר שיקגו שלחופי אגם מישיגן במדינת אילינוי, דרך הגבעות העגולות של מיזורי, שדות התירס האינסופיים של קנזס, המישורים האדירים של אוקלהומה, ערבות טקסס, מדבריות ניו מקסיקו ואריזונה ועד לעיר סנטה מוניקה שלחופי האוקיינוס השקט, בארץ המובטחת קליפורניה.

בנובמבר 2018 גם אנחנו נסענו בדרך 66. מדובר אמנם בקטע זעיר ממנה, אבל רציתי לנסות ולחוש את אמריקה האחרת. אמריקה של דרכים צדדיות, של עיירות נידחות, אמריקה שלא שולחת טילים לשום מקום. רציתי לפגוש אנשים שאולי לא היו מימיהם בניו יורק, אפילו לא בלוס אנג'לס.

אבל קודם כל רצינו להגיע אל פארק היער המאובן (Petrified Forest National Park). נחתנו בפניקס אריזונה, נכנסנו לרכב השכור ונסענו כ-350 קילומטר מזרחה. מה הם 350 קילומטר על כביש אספלט מודרני לעומת אלפי הקילומטרים של דרך 66 שנמשכו אז נצח. נסענו בנוף מדברי מלא קסם. זהו מדבר סונורה (Sonora) שבין סלעי המגמה שלו צומחים קקטוסי סגוארו (Saguaro). הקקטוסים האלה יכולים להגיע לגובה של 12 מטר, הם נראים כמו אנשים שמכשף רע ציווה עליהם לקפוא על מקומם והפרח הלבן צהבהב שלהם הוא הסמל של מדינת אריזונה. לא פלא שבמרחבים האלה משגשגות תאוריות על עב"מים וחוויות חוץ גופיות אחרות. מסביב שממה נהדרת. אפילו קליטה סלולרית אין בקטעים מן הדרך. בהמשך, הנוף המדברי התחלף במישור משעמם למדי, זרוע חוות ופרות. כאן מגדלים סטיקים. צילום: ויקיפדיה WClarke

לחישות מן העבר

איך יודעים שמתקרבים אל היער המאובן? על פי קידום מכירות בדמות דגמי ענק של דינוזאורים ואוהלי טיפי אינדיאנים לצדי הדרך. שמורת היער המאובן לא זוכה אמנם לתהילה שממנה נהנים הפארקים המפורסמים יותר של מערב ארצות הברית, אך היא כה יפה ומרתקת ששווה לעשות את המאמץ. מה גם שהכביש אליה עובר ממש בנתיב של דרך 66. לא רחוק מכאן עברה מסילת הרכבת סנטה פה (Santa Fe) המיתולוגית. כמו כדי להמחיש שהמסילה והדרך הן חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האמריקאית, שמענו לפתע שריקת קטר. רכבות שאורכן בלי קץ ובלי סוף, מאה קרונות זאת רק ההתחלה, מובילות כאן סחורות ומשאות בתנועה מתמדת, מהפנטת.

היער המאובן הוא חלק מהמדבר הצבוע (Painted Desert) המשתרע בצפון-מזרח אריזונה ונראה כמו קלידוסקופ גיאולוגי של סלעים ומאובנים בני מיליוני שנים. סלעי הבוץ וסלעי החול האלה הם מעידן הטריאס העליון, הם מופיעים בתצורות גיאולוגיות הנקראות Chinle Formation, והם צבעוניים להפליא. כמה מרגש לעמוד ליד גזע עץ שהפך לאבן ולחשוב על הזמן, ומה אנחנו לעומתו. לא רק גזעי עצים מאובנים; קולאז' שלם של ציורי סלע יוצאי דופן יש פה, ובהם מככבים בערבוביה גרמי שמיים, דמויות אדם, דמויות שנראות כמו חייזרים ודוגמאות של אמנות נבחו (Navajo) הילידית.

"אלו לחישות מן העבר", הסביר המדריך המקומי. תווי פניו לא הותירו מקום לספק שהוא "נייטיב". באמריקה של ימינו מאוד לא תקין פוליטית להגיד "אינדיאני". מכבסת המילים עובדת שעות נוספות. פעם, לפני בוא האדם הלבן, באמת חיו פה אנשי נבחו. מה שנותר מהם אלו צאצאים עם עצמות לחיים רחבות, תצלומים ישנים ודגמי שטיחים וחפצי אמנות שנמכרים בחנויות המזכרות. מי שהדריך אותנו הוא אחד מהצאצאים הללו, חציו מקבוצת הופי (Hopi) וחציו נבחו. הוא גדל בשמורה כל חייו, חיים לא פשוטים ואומללים למדי. לא נראה שהדאגה לחינוכם ובריאותם של אנשי השמורות היו בראש מעייניה של אמריקה. הוא עצמו סיפר לנו את הבדיחה הישנה: "הגענו למערב ופתאום קפצו עלינו אינדיאנים מכל עבר. נו, אז מה עשיתם? קנינו שטיח".

מה זה Hick Town

באחד הערבים הגענו לעיירה הולברוק (Holbrook), אחת מערי ה-Hick Towns שצצו אי אז לאורכה של דרך 66. כשאומרים Hick Town מתכוונים לעיירה לא גדולה, שכוחת אל, שאם לנקוט לשון המעטה, תושביה אינם מצטיירים כמתוחכמים במיוחד. אין בה כמעט (או בכלל לא) אטרקציות, כולם בה מכירים את כולם, ואם זאת עיירה דרומית הם גם מדברים בעגה משלהם שלתייר מבחוץ לא תמיד קל להבין.

התיישבנו במסעדה הכי מרכזית ואולי היחידה בעיר. מהשולחנות הסמוכים חייכו אלינו וחזרו לעסוק בענייניהם. לכמה דקות היינו "אייטם". ליד הקופה היה מונח פתק עם מספר טלפון לסיורי עב"מים (855-275-5071). פשוט כך. שאלתי את המלצר אם ידוע לו משהו על סיורי עב"מים. "אני לא הבנאדם לשאול", אמר כשהוא מתאפק לא לצחוק. "ממה ששמעתי, הם לוקחים אותך בחושך ומראים לך אורות ירוקים של לוויין ואומרים שזה עב"ם".

השתכנו במוטל ברחוב הראשי. בלילה די קפאנו מקור. המזגן המסכן לא עשה את העבודה. צפירות הקטרים של הרכבות האינסופיות השרו מן אווירה מלנכולית ועם זאת גם סוג של שלווה. בבוקר יצאנו לתור את העיר. מספר התושבים כאן בקושי מגרד 5,000. ברחוב הראשי יש אפילו חנות של משכונאי, מוסד שנדמה היה שכבר מזמן אבד עליו הכלח. "לא הרבה קורה פה", סיפרה בחיוך מתנצל פקידת הקבלה במוטל. "בחורף קור כלבים והכל לבן משלג, ובקיץ נעים. נחמד לנו ככה, אבל מה שהיינו בכל זאת רוצים זה קצת יותר מרכזי קניות".

אם הדרכים

דרך 66 שנחנכה ב-1926 הייתה צירוף של שבילי כרכרות שהובילו לחוות נידחות, וכבישים מקומיים שחצו עיירות. אותם שבילים וכבישים, שהיו סלולים רק בחלקם, הם שהפכו את הדרך לאחת הראשיות בארצות הברית. אף שאינה הוותיקה או הארוכה בדרכים הבינעירוניות, היא התפרסמה כדרך לכל מזג אוויר (All Weather Highway) וחיברה בין אנשים מכל קצות הקשת האמריקאית, משיקגו ועד לוס אנג'לס.

נסענו מערבה, לכיוון העיר פלגסטף (Flagstaff). שאלתי את עצמי האם הטרגדיה והייאוש של אותן שנות השפל הכלכלי הם רק סיוט נשכח, או מציאות עכשווית שעדיין רודפת את אמריקה. האם סיפוריו המצמררים של הסופר ג'ון סטיינבק בספרו הבלתי נשכח "ענבי זעם", על חקלאי אוקלהומה שנדחקים מאדמתם ובלית ברירה נודדים מערבה לארץ המובטחת קליפורניה, רלבנטיים לאמריקה של ימינו? האם תיאוריו את הבנקים שהפכו למפלצות שחייבות כל הזמן להרוויח, לא נשמעים כמו לקוחים מכאן ועכשיו? כאשר "ענבי זעם" יצא לאור בשנת 1939 הוא כונה על ידי אחדים "מניפסט קומוניסטי" ונשרף על ידי בעלי מטעים בקליפורניה, שתוארו בו כאנשים אלימים המנצלים את העובדים קשי היום. היה זה ג'ון סטיינבק בכבודו ובעצמו שטבע את הכינוי Mother Road (אם הדרכים) לדרך 66. מי שגרמו במידה רבה להפיכתה של הדרך למיתולוגית היו החיילים האמריקאים שחזרו מזירות הקרב בתום מלחמת העולם השנייה. תרומתם המכרעת להתעצמות הכלכלה האמריקאית התבטאה ישירות בגידול משמעותי במספר כלי הרכב שנעו על הכבישים.

לפתע, רבים מתושבי אמריקה יכלו להרשות לעצמם לצאת לחופשות ולטיולים וכביש 66 הפך מנתיב של מהגרים קשי יום לסמל של חופש וההרפתקנות. בשנות השישים הכביש אף כיכב במצעד הפזמונים בלהיטו הבלתי נשכח של הזמר נט קינג קול, Get Your Kicks on Route 66. גם חברי להקת האבנים המתגלגלות עם מיק ג'אגר האגדי ביצעו את השיר וכמותם עוד רבים אחרים.

לא רק על הרלי דוידסון

אלא שהכביש הצר לא תאם את הצרכים של אמריקה שאחרי מלחמת העולם השנייה. נתיבי תעבורה משוכללים הרבה יותר, כמו US 40 או Lincoln Highway,ighwahi שנסללו אחרי מלחמת העולם השנייה, עקפו את כביש 66 והפכו אותו במידה רבה ללא-רלבנטי. עשרות עיירות ששגשגו לאורכו ננטשו ומאות עסקים נותרו ללא פרנסה. הכביש ההיסטורי נשכח מלב וב-1985 הוא אף נמחק רשמית ממפת הכבישים של ארצות הברית אך נותר סמל לאמריקה הישנה.

אבל, ב-1990 הגלגלים החלו להסתובב שוב על חלקים מהכביש המיתולוגי, כאשר הקונגרס הכיר בו כ"סמל מורשת של העם האמריקאי ושאיפתו למסעות ולחיים טובים יותר". ערים ועסקים לאורכו חיפשו דרכים לשים את הכביש מחדש על מפת התיירות, על ידי בניית דימוי הרואי של העבר. למשל, אריזונה שימרה 160 קילומטר של הכביש שאף זכה לשם "כביש 66 ההיסטורי", וחלק ממנו נמתח עד קליפורניה.

הגענו לפלגסטף אחרי עשרות שנים בהן לא היינו באזור. העיר, שבינתיים העניקה לעצמה את התואר "ערש לידתו של כביש 66 ההיסטורי", מנסה לחדש את ימי השגשוג של פעם. האטרקציה התיירותית הבולטת היא מסלול הפוקד תחנות היסטוריות בכביש 66 המקורי, וברובע ההיסטורי שבה מוצעים סיורים המדגישים את אופייה אז. באותם הימים היה רחובה הראשי של העיר מוצף בשלטי ניאון קורצים ומנצנצים, שנקבעו על גבי עסקים כדי למשוך לקוחות.

גם עיירות כמו סליגמן (Seligman) , קינגמן (Kingman) או טופוק (Topok), השוכנות ממערב לפלגסטף, מנסות לרכוב על גל של תיירות נוסטלגית על הדרך המיתולוגית, כמסמלת של רוח אמריקאית מעידן אחר - של פשטות, חלוציות, הרפתקה ורוח החופש המכונית והרכבת. גם שירות הפארקים הלאומי (National Park Service ) נרתם למשימת שימור מורשת הכביש ומסייע בשימור מבנים היסטוריים, מוטלים, בתי קפה, תחנות דלק או חנויות נוחות המהוות סמל של "אמריקה הישנה".

וגם אם אתם לא מהחבר'ה שרוכבים על הרלי דוידסון, נגיעה בכביש 66 היא נגיעה באמריקה האחרת, לטוב ולרע.

info@galia-guttman.com

טל': 054-723-3949

© Galia Guttman 2014

  • Facebook Basic Square
whatsapp_icon.png

הרצאות על מקומות ויעדי טיולים מיוחדים בעולם:

יעדים בארץ ובעולם:

צילומים: אראלה יואל, חיים קמחי, גליה גוטמן 

© Galia Guttman 2014