ברחוב מטלון, נגיעה מרח' לוינסקי, שוכנת מסעדת אוזריה. מה אומר לכם קוראי היקרים? טושה לאביבית ולאופיר על האוכל המקורי והכה טעים, על האווירה הקולית ועל המוסיקה המשמחת. לא סתם כתוב בגיר על הלוח במסעדה: "יום ללא צחוק, הוא יום מבוזבז", ציטוט של צ'רלי צ'פלין, אותו כה אהבתי.
אמנם התוודעתי לאוזריה רק בימי הקורונה, בעקבות הסרט "זמן אמת" בערוץ כאן 11, אך טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. צפיתי בקשב רב בסרט, נשבר לי הלב על האסון הכלכלי לעצמאים, ואף דמעתי יחד עם אביבית פריאל אבידני, השף והבעלים של המסעדה, שעליה שמעתי אז לראשונה. "אנחנו במצב של חוסר ידיעה וחוסר ביטחון מוחלט" היא אמרה. "אף אחד לא פה כדי לתת לי רשת בטחון". מאז אפריל העסקים חזרו מעט. לא כמו מימים ימימה, אך בכל זאת יש תנועה.
בשישי, בהפוגת הקניות המסורתית שלי באזור לוינסקי, הרעב החל להציק. אז מה עושים? פשוט נכנסנו לאוזריה, בתי, בן זוגי ואנוכי. כן, המקום בהחלט מתאים לצעירים ולמבוגרים כאחד. המסעדה מעוצבת בטוב טעם, בחן ובפשטות. מהחלונות הגדולים השקפנו על תנועת האנשים הערה בשוק לוינסקי. המוסיקה, ישראלית אקלקטית, התנגנה לה בקצב, ועשתה חשק לקום ולרקוד. השירות היה מהיר וחביב ביותר, והאוכל - אוי האוכל! מאוד, מאוד מפנק. לכאורה, פשוט במרכיבים, אבל מה זה טעים!
אז מהו סגנון התפריט? אני אקרא לו אוכל ישראלי עם נגיעות יווניות, ספרדיות ובכלל ים תיכוניות. המבחר כולל מנות קטנות וגדולות, יצירתיות ומגוונות, כל אחד לפי בחירתו. למשל, שילוב של קטניות עם מאכלים מן הים, כמו קלמרי בשעועית שחורה, חמאה וצ'יפוטלה (מנה הורסת!) ויש גם מנות צמחוניות כמו ארטישוק על קרם תירס וגילוחי פרמז'ן (כמה סקסי).
התפריט אקולוגי, נגיש עם ברקוד וללא בזבוז נייר. מעניין מה היה אומר על כך משה יצחק מטלון, מבוני תל אביב שנמנה עם יוזמי הקמת שכונת נווה שאנן בעיר. אני מניחה שהיה גאה לראות שהאזור שוקק חיים, גם ולמרות הקורונה.
אזוריה: מטלון 44 תל אביב
צילומים: לאה גלמן