להתחתן בשוויץ בחורף

החתונה השוויצרית שלי

בדצמבר 1968 הגעתי לשוויץ. ולא סתם, אלא כדי להתחתן. מחשבים אישיים, אינטרנט, אתרים ובלוגים לא הופיעו עדיין בחלומות הפרועים של אף אחד. משלוח מכתב בדואר אוויר עלה לא מעט, כל גרם נוסף היה כרוך בתוספת מחיר, ולי היה המון מה לספר. כדי לחסוך במשקל המכתב, את החוויות שלי כתבתי על גבי נייר מכתבים דקיק, קליל ומרשרש, שמתי במעטפה, הדבקתי בול ושלחתי הביתה לישראל. זאת הייתה ההרפתקה הראשונה שלי בחו"ל, ואם תרצו, תחילתו של בלוג הטיולים שלי.

אבל מה פתאום שוויץ? כמה חודשים קודם השתחררתי מהצבא והחבר שלי, אז בוגר טרי של הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, התחיל לעבוד במפעל בטחוני. יום אחד הוא מתקשר אלי ואומר, "נתנו לי עם פטיש בראש, שולחים אותי לכמה חודשים לאיזה פרויקט בשוויץ". אני הייתי אמורה להתחיל את לימודי בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, ובטח שלא חשבתי שאהפוך לעיתונאית, שלא לדבר על בלוגרית.

מה שכן ידעתי, זה שאני לא אתחתן בחתונה סטנדרטית בסגנון אותם ימים: אולם עם תזמורת, כיסא כלה מקושט בפרחים שעליו ישבה הכלה כמו מומיה, שוקיים של עוף עטופים בשרוולי נייר כסף הנישאים על ידי מלצרים במגשי ענק עם שלהבות אש לצלילי מרש החתונה של מנדלסון, חופה ושבירת הכוס לצלילי "חות'ן-כלה-מזל טוב". וכמובן – הקטע האמנותי הבלתי הנמנע של הזוג הטרי – הסולו הפותח לצליליו הנצחיים של טנגו לה קוֹמְפַּרְסִיטָה.

והנה נקרתה לנו הזדמנות פז לדלג על כל הווג'ראס. להתחתן, אך בצורה אחרת, ובעיקר להרוויח כמה חודשים של חוויית חו"ל לא שגרתית בעליל, בטח לא לאותם ימים. מאיר, שהגיע לשוויץ חודש לפניי, ניסה לברר בינתיים לאיזה מסמכים זקוק זוג ישראלי הרוצה להינשא בשוויץ. הוא הגיע למשרד הפנים בציריך והתברר שהמשרד עבר לרחוב אחר. אל דאגה. השוויצרים המסודרים ציידו אותו בצילום אוויר שעליו סימנו במדויק את מיקומו החדש של המשרד ואת הדרך אליו. בין כעשרים ויותר המסמכים שנדרשנו להביא היו תעודות הלידה שלנו, תעודות המעידות על אזרחות ישראלית, תעודות זהות, תעודות רווקות, תעודות המעידות על מקום המגורים של כל אחד מאתנו, תעודות הנישואים של ההורים שלנו ומסמכים שונים נוספים ששנינו כבר לא זוכרים מה - כולם מתורגמים בתרגום נוטריוני לגרמנית.

Those were the days my friend

כך, עמוסה בטונה של ניירת ובספר בישול קטן הגעתי בעיצומו של חורף לשוויץ. לילה ראשון בציריך. מאיר הזמין מראש שולחן במסעדה מהודרת ברחוב באנהוף (Bahnhofstrasse), הרחוב הראשי של ציריך. המאכל השוויצרי היחיד שעליו שמענו היה פונדו וזה מה שהזמנו. לתומנו חשבנו שמדובר בפונדו גבינה (Fondue Neuchateloise), אותו תמסיס של גבינה מבעבעת ביין שטובלים בו קוביות לחם. אחרי כמה דקות הופיעה המלצרית והתחילה לסדר על השולחן סט שלם של קעריות קטנות עם מיני סלטים ורטבים שונים והמון כפיות. ואז הגיע הפונדו. על השולחן הוצבה פתילת כוהל ועליה כלי נחושת יפהפה עם שמן מבעבע ולצדו קערה עם המון קוביות בשר בקר קטנות ומזלגות ארוכים. כך לראשונה בחיינו טעמנו פונדו בורגיניון ( Fondue Bourguignonne ). נועצים את המזלג הארוך בקוביית בשר, שמים בשמן הרותח ואחרי כמה דקות שולים את הבשר אל הצלחת. את הבשר המטוגן טבלנו ברטבים כמו שהמלצרית הראתה לנו. הבשר היה משופרא דשופרא, רך ונימוח. ירדנו על בקבוק יין אדום וזכינו בחוויה קולינרית שעד היום אנחנו לא מתעייפים מלספר עליה.

למחרת נסענו ברכבת לסו­ֹלוֹטוּרְן (Solothurn), עיר בצפון-מערב שוויץ, שם נמצא המפעל שאליו נשלח מאיר מטעם החברה שבה עבד בישראל. כדי לחסוך בהוצאות שכרנו דירה ברוּטֶנֶן (Ruttenen) כפר קטנטנן במרחק של כמה קילומטרים ממערב לסולוטורן. שטח השיפוט של רוטנן הוא בקושי תשעה קילומטרים רבועים - שישה מהם יער וטבע וכשני קמ"ר כרי מרעה לפרות השוויצריות. השטח הבנוי משתרע על 0.7 קמ"ר בסך הכול ומספר התושבים בקושי 1,500.

זהו כפר שוויצרי טיפוסי עם בתים קטנים וגגות משופעים, כזה מהגלויות, למרגלות הר וייסנשטיין (Weissenstein) שגובהו כ-1,400 מטר והוא מהווה חלק מרכס הרי היורה (Jura). אבל יש בו גם שלושה בניינים מודרניים בני ארבע קומות, והדירה שלנו הייתה בקומה השנייה בבלוק B. את ימי השבוע כשמאיר עבד, ניצלתי כדי ללמוד לבשל (מהספר הדקיק והמדליק שהבאתי איתי, "מאכלים צרפתיים" של רנה מוקדי ושמעון צבר, מראשוני הבוהמה הישראלית של שנות השישים). קראתי ספרים, שוטטתי בסולוטורן, טיילתי בסביבה ונורא נהניתי לצפות מחלון המטבח על ילדי הכפר שכל יום אחרי בית ספר היו גולשים על הגבעה המושלגת מול הבית בבגדי הסקי והכובעים הצבעוניים שלהם.

וכמובן שיצאתי לקניות. חלק מהבילוי היומי היה הליכה על המדרכה החלקלקה מקרח אל הסופרמרקט השכונתי (והיחיד) של הכפר וביקורים שבועיים אצל האטליז שגידל חזירונים בחצר.

ובערבים היינו יוצאים לפעמים אל מסעדת הדואר (ששכנה בבניין הדואר של הכפר). הגישו שם אוכל טעים באווירה נעימה, סולידית ומאופקת, שוויצרית כזאת. המאכל האהוב עלינו היה פונדו גבינה (עכשיו כבר ידענו שיש גם פונדו בשר, אלא שהוא הרבה יותר יקר...), ובשביל הבידור היינו משלשלים מטבע לתיבת הנגינה ובוחרים את השיר Those were the days my friend בביצועה של מארי הופקין, שכל העולם השתגע ממנו אז.

ירח דבש לפני החתונה

את סופי השבוע ניצלנו לטיולים וחרשנו ברכבות את שוויץ המושלגת לאורך ולרוחב. אפילו למדנו (יותר נכון, ניסינו ללמוד) לעשות סקי. המכתבים שקיבלנו מהמשפחה ומהחברים המודאגים בישראל, קצת הצחיקו אותנו. כולם רצו לדעת אם לא קר לנו. בחוץ אכן היה קר, שלג, קרח על הכבישים והמדרכות, אבל בתוך הבית פועלת הסקה חמימה, וכך גם בכל בניין, ברכבת ובאוטובוס.

לא רחוק ממסעדת הדואר שכן בניין מועצת הכפר, ה-gemeinde. באחד הימים ניגשנו אל מזכיר המועצה עם תיק מסודר ובו כל המסמכים החתומים מהארץ, ושאלנו אם יוכל להשיא אותנו. אחרי שהבין מה אנחנו מבקשים, נתן חצי חיוך והסביר באדיבות שעלינו להתאזר בסבלנות ושיעברו כמה שבועות עד שהשלטונות יעבדו את הניירת שלנו. "אנחנו בדיוק לפני חופשת הכריסטמס", אמר, "נודיע לכם כשהכול יהיה מוכן".

ומכיוון שבלאו הכי המפעל שמאיר נשלח אליו נסגר לשבועיים לרגל פגרת החורף, נסענו עוד לפני החתונה ל"ירח דבש" באיטליה. שמות המשפחה בדרכונים שלנו היו עדיין שונים וקצת חששנו. היה מאוד לא מקובל אז שזוג לא נשוי חולק חדר במלון. עם לא מעט דפיקות לב נכנסנו למלון במילנו, העיר הראשונה שאליה הגענו, והזמנו חדר ללילה.

אחרי שההתנסות הזאת עברה בשלום, דבר ראשון בבוקר נכנסנו לחנות תכשיטים וקנינו לי טבעת נישואים, לפחות בשביל מראית העין. זאת הייתה חנות "שווה" ב"גלריה" (Galleria Vittorio Emanuele II) המפוארת של מילנו, על כיכר הדואומו (Duomo di Milano), הקתדרלה העצומה של מילנו.

זה היה ירח דבש של חורף, שהתחיל במילנו והסתיים ברומא, עם וורונה, פדואה, ונציה ופירנצה בדרך. זאת הייתה התרגשות אמתית לראות לייב כמה מהאטרקציות המפורסמות ביותר ושכיות האמנות של איטליה, שהכרתי רק מאנציקלופדיה ומספרי האמנות של נעורינו: המרפסת של יוליה בוורונה, השוק של פדואה וכמובן התעלות של ונציה. ונציה הייתה אפורה אבל כולה שלנו, ולא נאלצנו לחלוק אותה עם עוד מיליון תיירים. עמדנו בכיכר סן מרקו הריקה והקרה עם עוד קומץ תיירים ונזכרתי בשירו של שרל אזנבור Que C'est Triste Venise . המשכנו לפירנצה, לדוד של מיכלאנג'לו, הכיפה העצומה של קתדרלת סנטה מריה דל פיורה של ברונלסקי ושערי גן העדן של גיברטי ואת סיומו של ירח הדבש חגגנו ברומא, ברחוב ויה ונטו.

שני טקסים, שלושה עדים וארוחה צרפתית

כמעט חודשיים אחרי שהגשנו את הניירת קיבלנו מכתב רשום, שאנחנו מוזמנים ביום זה וזה בשעה זאת וזאת למועצת הכפר. התבקשנו להביא שני עדים, אז הזמנו שלושה – את שלושת הטכנאים מחיל האוויר שעבדו גם הם על אותו פרויקט עבור חיל האוויר הישראלי.

ביום המיועד התלבשנו חגיגי - מאיר והעדים שלנו בחליפות ועניבות, אני בשמלת מיני בצבע אוף ווייט ותסרוקת מנופחת לפי מיטב אופנת הימים ההם, ובוססנו בשלג לבניין המועצה. בשעה המיועדת נכנסנו אל חדר הישיבות, שם ישב מצדו האחד של שולחן עץ ארוך מזכיר המועצה, מר פְלוּרִי. מאיר ואני עמדנו מצדו השני של השולחן ומר פלורי הקריא לנו באנגלית במבטא שוויצרי בולט את הזכויות והחובות של הכלה והחתן. שנינו לא באמת זוכרים את החובות והזכויות וכשנוח לנו אנחנו ממציאים, למשל שאני צריכה לבשל את הארוחות ובעלי צריך לפרנס אותי.... בתום הטקס שנמשך כחצי שעה קיבלנו "ספר משפחה" (familienbuchlein), והזמנו את העדים שלנו לארוחת חתונה חגיגית שהכנתי על פי המתכונים מהספר הצרפתי.

אבל, היו לנו בדירה רק שני כיסאות, ומנין נשיג עוד שלושה? בבניין שבו גרנו היה מרתף ובו מכונת כביסה, מייבש ומחסן קטן לכל דירה. המחסן שלנו היה ריק, אבל הדיירים האחרים אחסנו בהם כל מיני חפצים. לכל מחסן היה מן שער עץ לא גבוה שדרכו אפשר היה לראות את תכולת המחסן, ובאחד מהמחסנים היו כמה כסאות מתקפלים. הוצאנו בגניבה מעל לשער שלושה כיסאות, ובמשך כשעתיים חגגנו עם העדים שלנו בארוחת שחיתות וצחוקים. אחר כך החזרנו את הכיסאות בדיוק למקומם ואיש מדיירי הבניין המסודר, עם ההוויה הכל-כך שוויצרית, שבה כל אחד שומר על פרטיות וכללי נימוס ברורים – עד היום לא מעלה על דעתו את הפשע החמור שהתחולל במשך כמה שעות מתחת לאפם ממש.

למחרת נסענו לציריך, שם התחתנו בבית הכנסת הקונסרבטיבי של הקהילה. זאת בתיאום מראש עם הגבאי ועם רב הקהילה, דר. פּוֹזֶן. גם כאן היו לנו שני עדים - זוג ידידים ששהו בציריך לרגל הפוסט דוקטורט שלו, ושני בניהם הקטנים. חתמנו בארוחה חגיגית בביתם. באותו הערב התקשרנו הביתה לישראל! זה היה מבצע יקר ומסורבל: את השיחה היה צריך להזמין באמצעות מרכזיה כמה שעות מראש, ובשעה שנקבעה המרכזנית התקשרה ודיברנו עם הבית. ההתרגשות הייתה גדולה. אימא של מאיר אפילו אפתה עוגת לֵייקֶח מסורתית לכבוד האירוע.

כמה שנים טובות אחר כך התמלאנו געגועים ובאחד מטיולי הקיץ נסענו לשוויץ וכמובן שהגענו לרוטנן. ניצלנו את העובדה שהיה קיץ וטיפסנו אל פסגת הוייסנשטיין. המסלולים בשוויץ מסומנים שחבל על הזמן, כולל מספר מדויק של קילומטרים ומטרים ליעד, והזמן הנדרש לשם כך לטיילים בכושר סביר. בבית הקפה/מסעדה שעל פסגת ההר השקנו כוסיות, הילדים קיבלו מיץ תפוחים ונאלצו לשמוע בפעם המאה על ההרפתקאות של ההורים שלהם בחורף אחד בשוויץ.

---

סולוטורן על קצה המזלג

סולוטורן, בירת קנטון סולוטורן, היא אחת הערים הקדומות בשוויץ, שכפי הנראה הייתה מיושבת עוד בתקופה האבן הקדומה. אלפי שנים מאוחר יותר הגיעו הרומאים ובין השנים 15-10 לספירה בנו כאן את סולודורום (Solodurum , כפי שנקראה אז). סולודורום נבנתה בצפון-מערב האימפריה הרומית במיקום אסטרטגי, על גדות נהר ארה (Aare), מדרום-מזרח לנהר הריין. החומה הרומית, בכלל זה מגדלי שמירה ושערים, נבנתה ברובה במאה ה-4 לספירה. חלקים נכבדים ממנה מקיפים את העיר העתיקה עד היום.

בתחילת ימי הביניים היוותה העיר חלק מממלכת לותרינגיה (Lotharingia), בהמשך הייתה חלק מממלכת בורגונדי, עברה גלגולים שונים ושליטים ונסיכים, שכל אחד בתורו תרם להמשך בנייתה. הבנייה נמשכה גם במאות שיבואו. שער בזל (Basel Gate) נבנה במאה ה-16, ובמאות 18-17 נבנו בה בתי מידות כמו Reinert House, Palais Besenral, בית העירייה המפואר.

העיר, המונה כ-17 אלף תושבים, היא בונבוניירה שוויצרית. היא מושלגת בחורף ושוקקת בתי קפה וצעירים בקיץ. האטרקציות העיקריות הן העיר העתיקה שנבנתה בעיקר בשנים 1792-1530, החומות הרומיות, 18 מבנים הנמצאים ברשימת אתרי המורשת הלאומיים של שוויץ, בהם מנזר הבשורה, הכנסייה הג'זואיטית (Jesuit), כנסיות מפוארות נוספות, הנשקייה העתיקה המשמשת כיום מוזיאון, בית העירייה (Rathaus), מזרקת מאוריטיוס (Mauritius), מגדל השעון (אנחנו בשוויץ, לא?) והקתדרלה ממנה נשקפת תצפית יפה על נהר הארה.