את אליהו עמיר הכרתי לפני שנים באיזה טיול הרפתקני, ומאז יצא לנו לחלוק מסעות במקומות שניתן להגדירם כקצה העולם. כצלם בלתי נלאה, בעל כושר תיאור ססגוני וכמי שכבר ביקר ביותר מ-120 מדינות - את הריאיון הראשון בבלוג הטיולים שלי בחרתי לערוך עמו. ואל תשאלו בן כמה הוא.
ספר קצת על הילדות שלך. איך צמח העניין שלך בטיולים?
"נולדתי בעיר חלב שבסוריה. הייתי בן שתים-עשרה כשאבא אמר יום אחד: 'חייבים לעזוב את הבית'. זאת הייתה תקופה של אי שקט והתנכלויות כלפי הציבור היהודי והמצב החל להיות מסוכן. כך, באוקטובר 1947 עזבנו את חלב - אחותי הגדולה לאה, אז בת 14, אנוכי, ואחי הקטן שאול, בן תשע. כבן הבכור עלי הוטל להיות 'המבוגר האחראי' במסע שלנו לישראל. שתי אחיותינו הקטנות נשארו בחלב עם ההורים. ייקח יותר מארבע שנים עד שאראה אותן ואת הורי שוב".
ספרו של אליהו עמיר, "כל עוד רגליי יישאוני", בו הוא מתאר את סיפור הברחתם וקליטתם שלו ושל משפחתו בארץ נקרא כספר מתח.
"המסע הראשון שלי היה, אם כך, מסוריה דרך לבנון, לישראל. הלכנו ברגל מצור שבלבנון עד שחצינו את הגבול והגענו לקיבוץ חניתה – מהלך של כשלושה ימים ושני לילות בשטח. אין לי מושג כמה קילומטרים הלכנו. מעולם לא מדדתי".
לימים, אחרי גלגולי קליטה שונים ומרתקים, הוא יצא לעצמאות עסקית. "בעשר אצבעות הקמתי חברה לעבודות עפר, עם התמחות בביסוס קרקעות, ומשך 41 שנים עבדתי כמעט מסביב לשעון. אינני פסיכולוג, אך אולי בתת מודע מתישהו החלטתי לחיות את החיים".
אז לאן היה הטיול הראשון שלך?
"הטיול הראשון שלי לא יצא אל הפועל... מדוע? כי בדיוק פרצה מלחמת יום הכיפורים. כבר היה לי ביד אישור מצה"ל, אני על המזוודות, טס בעוד ימים ספורים לספארי בקניה - יעד שנחשב אז לסופר אקזוטי. ארבעה ימים לפני הטיול מתקשרת אלי מישהי ומבשרת לי שיש מלחמה. 'תפסיקי למתוח אותי' אני אומר לה והיא בשלה, מודיעה לי שאני מגויס החל מעתה לחיל ההנדסה. 'זאת טעות גדולה' אני אומר לה, 'אני בכלל בחרמ"ש'. כך לא נסעתי לספארי בקניה...
"רק ב-1975 כשמלאו לי ארבעים, הרשינו לעצמנו דבורה אשתי ואנוכי לצאת בפעם הראשונה לחו"ל. כמנהג השנים ההן יצאנו לאירופה לטיול 'הֶסְפֶּק' של שמונה ערי בירה ב-12 יום, כולל זמן הנסיעות מעיר לעיר. בילינו בקושי יום וחצי בכל עיר והיה לנו מה-זה 'הספק'. אמנם בקושי ידעתי איפה זה אירופה, אבל היה לי חשוב לחזור הביתה ולספר שהייתי בצרפת, בלגיה, איטליה, שוויץ... וכל האנשים מאוד התפעלו.
"די מהר החלטתי שיותר לא מטיילים ככה. מאז, כששואלים אותי מה מושך אותי להרחיק למקומות שהם לגמרי מחוץ למפה, התשובה שלי היא שבניגוד למקומות שנמצאים בקצה העולם, לאירופה אפשר להגיע אפילו בכיסא גלגלים".
בינתיים הספקת לבקר ביותר מ-120 מדינות. האם המסעות שינו אותך כאדם?
"אני לא יודע מה זה לשנות בן אדם, אך בלי שום ספק המסעות האלה העניקו לי מבט רחב יותר על העולם, על מה שקורה פה וגם שם. את מספר הפעמים שבהן ביקרתי בארצות הברית כבר הפסקתי לספור. בסין לבדה טיילתי תשע פעמים. אספתי חוויות מדרום אתיופיה ועד איים באינדונזיה, מצפון קוריאה (בטיול הראשון של ישראלים במדינה המסוגרת הזאת) ועד סיביר, שבה טיילתי כבר שש פעמים, בכל פעם באזור אחר - סביב אגם בייקל בקיץ וגם בחורף בקור של מינוס 41 מעלות, בחבל יָמָאל שעל גבול פינלנד, בחצי האי טָאִימִיר שחלק ממנו נמצא מעבר לחוג הקוטב ובאיים הקוּרִילִיים שבין חצי האי קָמְצַ'טְקָה ליפן. הגעתי למקומות שונים ומוזרים, לשבטים שלא הייתי רוצה לחיות כמוהם אך מעריץ אותם. כשאני חוזר מאותם מקומות, צופה בסרטים שצילמתי וערכתי במהלך הטיול ובהערות שרשמתי, אני מרגיש שהחיים שלי מרתקים וטובים. זה ממלא אותי סיפוק, ויותר מכך מחנך אותי להביט ימינה ושמאלה ולהבין איפה אני חי".
אילו ארצות הפתיעו אותך?
"ללא שום ספק ובלי היסוס, אנטארקטיקה. הרושם שהשאיר בי המסע לשם וסיפור הישרדותם המופלאה של צוות הספינה אֶנְדְיוּרֶנְס בפיקודו של סיר אֶרְנְסְט שַקֶלְטוֹן (שאותו אני ממליץ לכל אחד לקרוא שוב ושוב), ילווה אותי תמיד. לעמוד באי ג'ורג'יה הדרומית שבדרך ליבשת אנטארקטיקה, בין 200 אלף זוגות של פינגווינים מלכותיים ואפרוחיהם החומים, זאת באמת חוויה מסוג אחר. חזרתי משם בן אדם שונה, במובן שזכיתי לראות עולם אחר. התחושה במסע הזה הייתה של ביקור ביקום מקביל. זה משהו שהפתיע אותי בגדול".
לאן לא היית רוצה לחזור? לאן ממש כן?
מצטער לאכזב... טיילתי במקומות מלהיבים, בחלקם יותר בחלקם פחות, אך אף מקום לא אכזב אותי עד כדי כך שלא ארצה לחזור אליו. בכל מקום מצאתי נקודות עניין של נוף, טבע, תרבות. לא אחזור לאף אחד מהם כי פשוט אין לי זמן והשעון הביולוגי מתקתק. המקום היחידי שאליו הייתי מאוד רוצה לחזור זה אנטארקטיקה"
לפי מה אתה קובע את היעד הבא?
"בשלב הזה של חיי היעד הבא הוא פשוט מקום שעוד לא הייתי בו. כשמציעים לי יעד חדש אני מיד אומר תרשמו אותי. הייתי מתוכנן לצאת הקיץ שוב לסיביר – הפעם לחצי האי צ'וּקוֹטְקָה ולאי וְורָנְגֶל. לצערי הקורונה טרפה את הקלפים והטיול נדחה לקיץ 2021. גם הטיול המיועד שלי לטוניסיה לא יצא עדיין אל הפועל, בכל פעם מסיבה אחרת. תרשמי שאני לטוניסיה עוד אגיע".
מה המשפחה והחברים חושבים על המסעות שלך?
"דבורה אשתי כבר מבינה שהטיולים הם חלק ממני. החברים כבר התרגלו לכך שאני מג'נון".
מתי הילדים מסכימים להצטרף אליך?
"הבת שלנו לא מצטרפת לטיולים למקומות המטורפים שמושכים אותי. וכששואלים את שני הבנים אם אינם דואגים שמשהו יקרה לי בטיולי הקצה האלו, התשובה היא, 'אנחנו חושבים שהוא צריך להמשיך, אך בשביל השקט הנפשי שלנו פעם בשנה אחד מאתנו (או שנינו) דואגים להצטרף אליו'. מה אכפת להם? ככה הם מרוויחים טיול.
"במשך רוב שנותיי כעצמאי בצעתי עבודות רבות עבור משרדי ממשלה. לכן, את החופשות שלנו בחו"ל היינו קובעים לפי החופשות שלהם - בפסח ובחגי תשרי. תמיד גם גנבנו יום-יומיים לפני או אחרי החופשה הרשמית. 15 שנים לא עשיתי ליל סדר בבית, את מאמינה? תשע פעמים או יותר היינו בחו"ל גם בערב ראש השנה ובכיפור. כדי לפצות את הילדים על לילות הסדר האבודים, בכל שבת היינו מטיילים איתם בארץ לאורך ולרוחב".
ואיזה טיולים עשית בארץ?
"בנערותי הדרכתי בנוער העובד וחלק גדול מהשירות הצבאי שלי עשיתי בהדרכה בתנועה במסגרת אחוזים בנח"ל והובלתי טיולים. כך טיילתי המון בארץ והתעריתי בה וכבר הפסקתי לספור את מספר הפעמים שבהן חרשתי אותה מצפון עד דרום.
"את ישראל הרגשתי יום יום דרך הנעליים והפרנסה. בכביש מאילת לשארם א-שייח שבסלילתו השתתפתי, אני מכיר כל מטר, וכך גם בכביש שנמתח מדרום לאילת ועד סנטה קתרינה. גם את יהודה ושומרון אני מכיר כאת כף ידי. לי לא יכולים להגיד 'סנוב, באילת כבר היית?' לא עלה בידי לעשות את שביל ישראל בשלמותו ועל כך אני ממש מצר".
על איזה מקומות בישראל תמליץ לתייר לא לוותר?
"על השאלה הזאת אין לי תשובה אחת. באחת הפעמים הדרכתי טיול של חברים למערת הנטיפים ליד בית שמש. זמן מה קודם לכן חזרתי ממערת נטיפים ענקית בארצות הברית, ויצא לי גם לבקר במערות נטיפים מרהיבות בעולם, מווייטנאם ועד סין. ומה אגיד לך? שלנו יותר יפה. ירושלים היא אגדה בפני עצמה, והכנרת... קשה לומר".
מה מניע אותך?
"הסקרנות, הרצון לראות מקומות חדשים ולחוות תרבויות חדשות. בנובמבר 2002 כבר היו לנו כרטיסי טיסה לארצות הברית כאשר נאלצתי לעבור ניתוח מעקפים דחוף. עשיתי צנתור ומשם לא הסכימו לשחרר אותי וישר נסעתי (על המיטה) לחדר הניתוחים.
ביולי 2003 כבר טיפסתי על קרחונים באלסקה. דבורה טוענת שבזמן הניתוח השתילו לי כנראה שבב ומאז אני משתולל כפליים. עשר שנים אחר כך, בטיול בין להאסה בירת טיבט לקטמנדו בירת נפאל, התחלתי להרגיש כאבים בברכיים. הרופא שניגשתי אליו כשחזרתי ארצה אמר לי, 'אל תגיד לי שטיפסת על האוורסט'. 'כמעט', אני אומר לו, 'זה אכן קרה בהרי ההימלאיה'".
אתה רואה בעצמך דוגמה?
"דוגמה זאת מילה גדולה, אבל השראה אני חושב שכן. הגעתי לגיל 85, אני נהנה מהחיים וקשה לי לא להשוויץ שבגילי אני עושה דברים בכיף והכי חשוב – בצלילות הדעת. זה מה שאקח אתי בבוא היום".
את החוויות שלו ממסעותיו הוא חולק בהרצאות ובסרטים שהוא מעביר לקהלים שונים. "לחלוק את חוויותיי עם אנשים שלא התמזל מזלם לעשות מה שאני עושה גורם לי סיפוק ועונג".
לסיום, אם היית יכול להסב לארוחה עם מגלה ארצות או תייר מפורסם מההיסטוריה, במי היית בוחר?
"לו היית נופלת בחלקי הזכות, ללא ספק הייתי בוחר בסיר אֶרנסט שָקֶלְטוֹן. בעיני הוא דוגמה ומופת לעמידות, לנחישות, לקור רוח ומעל לכל למנהיגות".
היה תענוג לקרוא את הראיון עם ידידנו הוותיק אלי עמיר (הי, אלי...). יופי של רעיון - לתת במה לטיילים עתירי קילומטרים וזכויות. תמיד מעניין לקרוא ולשמוע דברים מזווית ראייה של מטייל אחר. תודה!
כיף שיש חברים שכאלה...