תרנגול כפרות
כשאומרים באלי, מיד צצות בדמיון תמונות שעלוני תיירות אוהבים להכתיר כ"גן עדן": אי של חופים לבנים בארכיפלג של אינדונזיה, ים כחול, מדרגות אורז, הרי געש ירוקים, תעלות מים, מקדשים עמוסי מנחות, פרחים ופירות ססגוניים, ריקודי בארונג, שיחי פיטנה מרהיבים בצהוב, ורוד, אדום ומה שביניהם, מוזיקת גמלן (Gamelan, מערכת כלי הקשה ממתכת). בקיצור, אחד האיים הכי שלווים שאפשר לחשוב עליהם, מתוקים כמו גלויית דואר סכרינית.
אבל דווקא באי החמוד הזה ראיתי קרב תרנגולים, עד המוות. לא האמנתי שאלך, אבל הסקרנות גברה על הגועל, מה גם שהתברר לי שקרב תרנגולים הוא אחד מסוגי הספורט הכי פופולריים בבאלי. נסענו כמעט כמו במבצע חשאי למגרש נידח מחוץ ל-Denpasar, בירת האי, והמדריך המקומי הגניב אותנו בשושו לסככה גדולה – זירת הקרב. הכל כדי שהשוטרים לא יידעו. קרבות תרנגולים הם אמנם בילוי זמן אהוב ומקובל על רבים כאן, אך הם לא חוקיים בעליל. אלא שכל מי שמכיר קצת את ההוויה המקומית, יודע שכל זה דאווין. כולם, ממפקד המשטרה ועד אחרון השוטרים, יודעים היטב היכן ומתי מתקיימים הקרבות האלה. את השוחד הם מקבלים בעיניים עצומות.
הימורים במשקל נוצה
לנשים אין באופן מסורתי דריסת רגל בקרבות תרנגולים, אבל לנשים הספורות שהיו בקבוצה הקטנה שלנו נתנו להיכנס. הסבר פניך לתייר. האווירה בזירה הייתה מחשמלת. כארבעים גברים ישבו על כיסאות מסודרים במעגל. בעלי התרנגולים ליטפו בגאווה את נוצותיהם הססגוניות והמשומנות והציגו אותן לקהל. נציגים מטעמם דרבנו את הקהל להמר על התרנגול שלהם. סכום ההימור הבסיסי עמד על בין 50 ל-100 אלף רופי (כ-10,000 רופי אינדונזי = 3 שקלים). הסכומים עלולים להרקיע שחקים, וזו אחת מהסיבות ששלטונות אינדונזיה מנסים להילחם בתעשיית ההימורים המשומנת הזו, ללא הצלחה מרובה.
ישבתי על ספסל קטן ליד אחד מהמקומיים. נתתי לו שטר שיהמר על התרנגול הפייבוריט. לא האמנתי שאני עושה את זה. בינתיים, בעוד ה"אמרגנים" מכריזים בקולי קולות על סכומי ההימורים ומשלהבים את הקהל, הוציאו בעלי התרנגולים מתוך ערכה מיוחדת סכינים חדים כתער, וקשרו אותם בחוט דק וחזק מאוד לאצבעו האחורית של התרנגול – זו האצבע שבה הוא תוקף באופן טבעי את היריב. כשניתן האות, שוחררו התרנגולים לזירה. נוצות עפו, היריבים תקפו זה את זה בחמת זעם, התעופפו באוויר והשמיעו קריאות בקולי קולות.
"הספורט הנחות הזה..."
כל קרב כזה נמשך בין חמש לשבע דקות, ובסופו של כל סבב תרנגול אחד שכב מת, ובמקרה הטוב חבוט ושבור רגל. זה שניצח זכה לתשואות רמות ובעליו שלשל לכיסו סכום נאה, לא לפני שהתחלק בו עם המארגנים ומפקד המשטרה התורן. התרנגול המנוצח יככב עוד באותו ערב באיזו ארוחה דשנה.
האינדונזים לא המציאו שום דבר. עדויות לקרבות תרנגולים קיימות כבר משחר היסטוריה, מלפני 6,000 שנים, מסין והודו ועד פרס וארצות נוספות במזרח. גם ההיסטוריון הרומי בן המאה ה-1 לספירה, Columalla, התלונן בכתביו על כי "חסידי הספורט הנחות הזה, מבזבזים על הימורי קרבות התרנגולים את נחלת אביהם".
כאז כן היום, את תרנגולי הקרבות מגדלים כגזע חזק במיוחד ומטפחים אותם באדיקות, ממש כשם שבאמריקה מטפחים כלבי אמסטף ופיטבול, ובספרד את הפרים לקורידה.
