• גליה גוטמן

הטרק הראשון שלי

עודכן ב: מרץ 27


באחד מימיי אוגוסט החמים נגררתי עם אימא שלי לגברת גורביץ' שהייתה שומרת עלי מדי פעם כשאמא עבדה. גרנו בקריית חיים שהייתה אז כמעט כולה חול וחולות ואני נסחבתי עם עגלת הבובה שלי שהייתה עמוסה בכל הבובות שהיו בבית. (והיו לי הרבה כי סבא וסבתא שלי גרו באמריקה, ומדי כמה חודשים שלחו חבילה עם בובה חדשה בשבילי). מהר מאוד התעייפתי. כמה יכולה ילדה לגרור עגלה בחול? בסוף הגענו לגברת גורביץ' ואז אימא שלי אמרה לי לחכות ליד העגלה כי היא נכנסת אליה לרגע כדי לתאם איתה משהו, ואחר כך נחזור הביתה.

אחרי כמה דקות נמאס לי לעמוד ככה לבדי עם הבובות, ופתאום נורא התחשק לי ללכת לים. כשאימא שלי הייתה לוקחת אותי לים זה היה בדרך כלל כדי "לפתוח" לי את התאבון, והנה נקרתה לי הזדמנות נפלאה סתם כך להגיע לחוף הים ולשחק בחול בלי שידחפו לי עגבנייה או ביצה קשה לפה. עזבתי את העגלה והלכתי לי לכיוון הים.

מרחוק ראיתי את המשאית הירוקה של "מוישה קרח", שמכר קרח לתושבי הקריה, לזה בלוק שלם, לזה חצי, והתעמר בכולם במידה שווה (יומו הגיע כשמקררי "פילקו" הראשונים נכנסו לתמונה). כשמוישה עצר למכור קרח עקפתי אותו, ואז הוא נסע, וחוזר חלילה, עד שבסוף הגעתי לים. כנראה שחוש הניווט שלי היה אז טוב יותר מאשר היום, או שפשוט בקריית חיים של אז, עם הבתים החד קומתיים הקטנים, ראו את הים מכל מקום.

ישבתי לי על החוף טובלת את הנעליים במים. אני זוכרת שחייכתי אל איזו אישה והיא חייכה אלי בחזרה. מדי פעם הבטתי אחורה לראות אם אימא שלי כבר הגיעה. ידעתי שהיא תגיע, וגם ידעתי שעשיתי משהו לא בסדר ושבטח אקבל בטוסיק.

בינתיים, אימא שלי המסכנה יצאה מגברת גורביץ', יש עגלה אבל אין ילדה. היסטרית לגמרי היא התחילה להתרוצץ ולשאול אם מישהו ראה אותי. כולם הכירו אז את כולם, ואכן אחרי זמן מה מישהו אמר ששמע מ"מוישה קרח" שראה אותי בדרך לים. זה היה בדיוק בתשעה באב, ושכנה טובת לב עוד דאגה לספר לאימא שלי שבתשעה באב הים סוחף. נו שוין. פתאום ראיתי את אימא שלי ליד הסוכה של המציל ורצתי אליה בשמחה.

את הסקנדל שעשתה לי אני לא שוכחת עד היום. זה היה ב-1951. הייתי בת שלוש וחצי. מאז כבר הספקתי להגיע לקמצ'טקה שבמזרח הרחוק של רוסיה, למדבר דנקיל הלוהט באתיופיה, לנהר נהאני בטריטוריות הצפון מערביות של קנדה, לטרק בממלכת מוסטנג הנידחת בצפון נפאל ועד אנטארקטיקה. כנראה שגם המכות שחטפתי אז בטוסיק לא הצליחו לדכא את רוח הטיולים, הסקרנות והצימאון להרפתקאות.