האהבה כל גיל תכניע
עמדתי מול מוזיאון פושקין שברחוב מויקה (Moika) 12 בסנט. פטרבורג, ונזכרתי בשורה "האהבה כל גיל תכניע" (תרגום אברהם שלונסקי) מתוך האריה הלירית של הנסיך גְרֶמִין באופרה ייבגני אונייגין. את המוזיקה לאופרה כתב הקומפוזיטור פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי לפי הרומן היפהפה בחרוזים של אלכסנדר פושקין.
בבית הזה, שעל גדת תעלת מויקה, מת ב-1837 אלכסנדר פושקין, גדול משורריה של רוסיה. פושקין נפצע פצעי מוות בעת דו קרב דרמטי שניהל עם חייל צרפתי, אשר חיזר בגלוי אחר אשתו היפהפייה של פושקין, נטליה. הרומן נתפס בציבור כיוזמה של הצאר ניקולאי ה-1, שלא אהב את דעותיו הפוליטיות הקיצוניות של המשורר -ואשר לפי השמועה, היה כנראה המחזר האמתי של נטליה. יש דברים שכנראה לא משתנים באימא רוסיה...
מבלי שנתכוון לכך הגענו לסנט. פטרבורג באמצע פברואר, בדיוק בשבוע שבו חוגגים את יום האוהבים, הוא Valentine's Day. מה יותר רומנטי מאשר לבקר בדירה שבה כתב פושקין את ייבגני אונייגין? הדירה שהפכה למוזיאון שוחזרה בקפדנות למצבה בימיו האחרונים של המשורר. אפשר לראות בה גם את חדר עבודתו, דוגמה לדירת אצילים בסנט. פטרבורג של המאה ה-18. חובבי המורבידיות ישמחו לגלות בין המוצגים גם את מסיכת המוות של המשורר, תלתל משערו והמקטורן שלבש כשנהרג.
נסיכת הקרח ומפצח האגוזים
יוצאי רוסיה בארץ הזהירו אותנו שנמות מקור, אבל דווקא כך זכינו בחוויה רוסית אמתית. הטמפרטורות נשקו לעשרים מעלות מתחת לאפס, ונהר נבה (Neva) רחב הידיים ועמו התעלות המפורסמות של העיר קפאו לחלוטין. אני דידיתי כמו ברווז על הקרח, מביטה בעיניים כלות בנערות הרוסיות החטובות שדילגו בקלילות במגפי עקב גבוהים על המדרכות החלקלקות.
נשים וגברים התהלכו בכפפות ובכובעי פרווה כמו בספרי ילדותנו וספלי תה נשפכו כמים בכל בית קפה ומסעדה. כך, במקום לחלוק את העיר היפה הזאת (שתושביה מכנים בקיצור Peter), עם עוד עשרות אלפי מבקרים המציפים אותה בלילות הקיץ הלבנים, קיבלנו נסיכת קרח גאה, לבנה וריקה מתיירים.
רכשנו מבעוד מועד כרטיסים לבלט מפצח האגוזים, אחת מיצירות המופת של הכוריאוגרף המיתולוגי ג'ורג' באלנשין, אותה חיבר למוזיקה הקסומה של צ'ייקובסקי. בוססנו בערב המושלג אל תיאטרון מרינסקי ההיסטורי, אבל שום כפור לא הרתיע את הנשים המקומיות שהגיעו אל התיאטרון המפורסם במיטב מחלצותיהן. במלתחות הן פשטו את מעילי הפרווה, חלצו ערדליים ומגפיים וגלשו ללא דיחוי לנעלי העקב המהודרות שנשלפו מהתיק.
הרגשתי כמו באגדה - נברשות הקריסטל; המעקים המוזהבים; היציעים התלויים; הילדות הבלונדיניות עם הצמות הקלועות, שישבו ללא ניע בכיסאות עם המשענות הגבוהות מדי; ומעל לכל ההפקה החלומית והמקצועיות ללא תחרות של רקדני להקת קירוב. אין יותר רוסיה מזה.
לא מלון של אוליגרכים
יצאנו מהתיאטרון בחזרה לעיר הקפואה ולפנסי הרחוב שהאירו את תעלותיה הלבנות, ומיהרנו להפשיר על כוס תה במלון שלנו, Antique hotel Rachmaninov. המלון נפתח בשנת 2003 על ידי אוקסנה קורנבינה, יזמית, עיתונאית ואשת אמנות. בית המידות ברחוב Kazanskaya שבו שוכן המלון, נבנה במאה ה-19 והיה שייך בחלקו לדודתו של המלחין הנודע סרגיי רחמנינוב, שאף התגורר בו בנעוריו. תשכחו ממלון של אוליגרכים. יש בו רק 26 חדרים, ארוחת הבוקר בסיסית למדי, וכשאנחנו התארחנו בו לפני כמה שנים לא הייתה שם מעלית.
אבל, הוא אינטימי להפליא, הלובי (המשמש גם כחדר האוכל) מהווה מקום למפגשים חברתיים ונראה כמו סלון רוסי של ימי טרום המהפכה. פסנתר הכנף, רהיטי הענתיקה, הציורים, התצלומים והפריטים, הם כולם ברוח התקופה ותורמים לאווירה הנוסטלגית והאריסטוקרטית של המקום. דלתות החדרים מעוטרות בציורים מקוריים מעשה ידיהם של אמנים נחשבים תושבי העיר, ומספרים שאת ההשראה הם שאבו מצליליו של רחמנינוב.
מציורי איקונות ועד קנדיסקי
לא תייר אחד חווה בסנט. פטרבורג כייסים שיוצאים לשחר לטרף בשיא העונה, כלומר בקיץ, והיכן אם לא בשדרות נבסקי (Nevsky Prospekt)? אנחנו שוטטנו בהן בלי מתח, לבושים כמו בצל, סומכים על כך שגם כייס מדופלם יתקשה להגיע לכיס הנכון דרך כל השכבות ויחשוב פעמיים אם כדאי לו להסיר את הכפפות בשבילנו. כשחוצים את שדרות נבסקי לכיוון צפון מגיעים למוזיאון הרוסי (State Russian Museum), אתר חובה לכל מי שמתעניין בתרבות ובנשמה הרוסית. המוזיאון, שנוסד בשנת 1895 ונפתח לקהל בשנת 1898, משופע במוצגים וציורי איקונות מן המאה ה-10 ועד עבודות של אמנים כמו מרק שאגאל ווסילי קנדינסקי.
המוזיאון שוכן בארמון מיכאילוב, שתוכנן על ידי האדריכל האיטלקי קרלו רוסי ונבנה בשנים 1825-1819 עבור הדוכס הגדול מיכאיל (אחיהם של הצארים אלכסנדר ה-1 וניקולאי ה-1), כפיצוי על כך שלא זכה בכתר.
התיירים בדרך כלל מוותרים עליו לטובת ביקור במוזיאון הארמיטאז', וזה ממש חבל. עם כ-400 אלף מוצגים, המוזיאון הרוסי הוא חלון ראווה מרגש המשקף תנועות ואסכולות באמנות הרוסית, מנופים של פעם וחיי כפר ועד תערוכות של אמנים רוסים עכשוויים - שני בחשיבותו רק לגלריה טרטייקוב (Tretiakov) הנודעת במוסקבה.
רומנטיקה בכלא
כשהצאר פטר הגדול כבש ב-1703 את האדמות שלאורך נהר נבה, הוא החליט לבנות מבצר שיגן על האזור מפני התקפות הצי השוודי. ב-27 במאי 1703 הוחל בבנייתו של מבצר על האי הקטן זייאצ'י (Zayachii) בדלתה של הנבה, והתאריך נקבע כיום ייסודה של סנט פטרבורג. הסוף ידוע. השוודים הובסו עוד לפני שהבנייה הושלמה, ובמקום מבצר המקום החל לשמש כקסרקטין לחיל המשמר של העיר. אבל, בעיקר הוא התפרסם כבית הכלא הפוליטי הנודע לשמצה טרובצקוי (Trubetzkoy). עם האסירים הפוליטיים הראשונים נמנה אלכסיי, בנו של פטר הגדול עצמו, וברשימה המכובדת מככבים דוסטוייבסקי, גורקי, טרוצקי ומהפכנים נוספים, ועד אחיו של לנין, אלכסנדר.
הסיור במסדרונות הכלא הוא כמו שיטוט מצמרר בתהפוכות ההיסטוריה הרוסית, שבה כל אחד בתורו נזרק לכאן, ורבים גם סיימו את חייהם. אגב, המקום מוזכר גם באידיליה "לביבות" של שאול טשרניחובסקי, כשהסבתא גיטלי מקבלת מכתב המודיע לה שנכדתה האהובה כלואה במצודה האימתנית הזו בעוון מהפכנות. בחדרים ששוחזרו ניתן להתרשם מתנאי חייהם של האסירים ואת התמונה משלימים תצלומים ישנים של הכלא, התלויים על קירות הפרוזדורים. בחוץ ירדו פתיתי שלג. לא היה צורך בדמיון מפותח כדי לדמיין כמה קר, אפל ומדכא היה כאן להיות אסיר בחורף הרוסי הנורא.
והנה, במקום שהפך סמל לשלטון של עריצות ודיכוי רוח האדם, באחד מהמסדרונות ראיתי לפתע צעיר מגיש לחברתו ורד לבן. love story, הסביר בחיוך חבר שלהם שצילם את מחוות האהבה הזו שהתרחשה ב-14 בפברואר, יומו של ולנטין הקדוש. איך שהזמנים השתנו, חשבתי.
כל אחד עם פרח ביד
יצאנו מאפלולית הכלא. טיפסנו על חומת האבן המאסיבית המקיפה את המצודה. בקיץ כל זה מוקף במים. בחורף קירות האבן תקועים עמוק בתוך השלג והמבט מהחומה מזמן נוף פנורמי מרהיב על הנבה הקפואה ועל העיר במלוא הדרה. במרכז המצודה ניצבת קתדרלת פטרוס ופאולוס המרשימה - הכנסייה הראשונה בעיר שנבנתה באבן בסגנון הבארוק. זהו גם מקום קבורתם של קיסרי וקיסריות רוסיה מימי פטר הגדול ואילך.
רוסים לא מעטים עדיין פוקדים את הקברים המפוארים ומניחים עליהם פרחים. בקצהו של מגדל הכנסייה המחודד, שגובהו כ-123 מטרים, ניצב מלאך ענקי מוזהב המחזיק צלב - אחד מסמליה הבולטים של העיר. המלאך השקיף על ראשו עטור השלג של פטר הגדול, שפסלו ניצב למטה. הקור העז לא הרתיע אותי מלהסיר את הכפפות ולשפשף את האצבע בידו הימנית של פטר - סגולה בדוקה למזל.
לקראת ערב הקור הפך לכפור. מרק חם, זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. אבל במקום להתיישב באיזו מלכודת תיירים על שדרות נבסקי, הלכנו לרחוב קאזאנסקיה (Kazanskaya) והתיישבנו במסעדה הפינתית Testo (Tecto בכתב רוסי) המשתלבת ברוח הקוסמופוליטית החדשה המנשבת בשנים האחרונות בעריה הגדולות של רוסיה. זהו בר מסעדה טרנדי בסגנון איטלקי השוכן במרתף לא גדול, עם מבחר נאה של יינות ובירה מהחבית, והתפריט חדשני ומשתנה מדי יום. ירדנו על מרק רותח, התנפלנו על הפסטה והפיצה הפריכה (שניהם תוצרת בית) וקינחנו באגס אפוי עם גבינת רוקפור שהוגש בנייר אפייה חום. אף לא בחור אחד מבין כל הזוגות הצעירים שישבו שם לא הגיע בלי פרח ביד. סיפור אהבה, אמרנו?