• גליה גוטמן

ורד צחור בסנט. פטרבורג


יוצאי רוסיה בארץ הזהירו אותנו שנמות מקור. "רק משוגעים נוסעים לסנט. פטרבורג בחורף", אמרו. אבל דווקא כך זכינו בחוויה רוסית אמתית. הטמפרטורות נשקו לעשרים מעלות מתחת לאפס, נהר נייבה רחב הידיים ועימו התעלות המפורסמות של העיר קפאו לחלוטין, נערות חטובות דילגו בקלילות במגפי עקב גבוהים על המדרכות החלקלקות מקרח, נשים וגברים התהלכו בכפפות ובכובעי פרווה כמו בספרי ילדותנו וספלי תה נשפכו כמים בכל בית קפה ומסעדה. כך, במקום לחלוק את העיר היפה הזאת, שתושביה מכנים Peter, עם עוד עשרות אלפי מבקרים שמציפים אותה בלילות הקיץ הלבנים, קיבלנו נסיכת קרח גאה ולבנה.

מפצח אגוזים ונוסטלגיה

כמובן שרכשנו מבעוד מועד כרטיסים לבלט מפצח האגוזים, אחת מהקלסיקות של הכוריאוגרף המיתולוגי ג'ורג' באלנשין, שאותה חיבר למוזיקה של הקומפוזיטור פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. הכל היה כל כך רוסי - הערב המושלג; הנשים שהגיעו לתיאטרון מרינסקי המפורסם במיטב מחלצותיהן וחלצו במלתחות ערדליים ומגפיים כדי לגלוש ללא דיחוי לנעלי העקב שנשלפו מהתיק; נברשות הקריסטל; המעקות המוזהבים; היציעים התלויים; הילדות הבלונדיניות עם הצמות הקלועות, שישבו ללא ניע בכיסאות עם המשענות הגבוהות מדי; ומעל לכל ההפקה החלומית והמקצועיות ללא תחרות של רקדני להקת קירוב.

יצאנו מהתיאטרון בחזרה לעיר הקפואה ולפנסי הרחוב שהאירו את תעלותיה הלבנות. מיהרנו להפשיר על כוס תה במלון שלנו, Antique hotel Rachmaninov, שנפתח בשנת 2003 על ידי אוקסנה קורנבינה, יזמית, עיתונאית ואשת אמנות. בית המידות ברחוב Kazanskaya שבו שוכן המלון נבנה במאה ה-19 והיה שייך בחלקו לדודתו של המלחין הנודע סרגיי רחמנינוב, שאף התגורר בו בנעוריו. תשכחו ממלון של אוליגרכים. קודם כל, אין בו מעלית וצריך לטפס אליו במדרגות לקומה השלישית. שנית, יש בו רק 26 חדרים, וגם ארוחת הבוקר המוגשת לצלילי מוזיקת ג'אז, בסיסית למדי.

אבל, הוא אינטימי להפליא. הלובי המשמש גם כחדר האוכל, מהווה מקום למפגשים חברתיים ונראה כמו סלון רוסי של ימי טרום המהפכה: פסנתר הכנף, רהיטי הענתיקה, הציורים, התצלומים והפריטים, הם כולם ברוח התקופה ותורמים לאווירה הנוסטלגית והאריסטוקרטית של המקום. דלתות החדרים מעוטרות בציורים מקוריים מעשה ידיהם של אמנים נחשבים תושבי העיר. מספרים שאת ההשראה הם שאבו מצליליו של רחמנינוב.

קור מקפיא ופרח ביד

לא תייר אחד ולא שניים חוו בסנט. פטרבורג כייסים שיוצאים לשחר לטרף בשיא העונה, כלומר בקיץ, והיכן אם לא בשדרות נייבסקי? אנחנו שוטטנו בהן בלי מתח, לבושים כמו בצל, סומכים על כך שגם כייס מדופלם יתקשה להגיע לכיס הנכון דרך כל השכבות ויחשוב פעמיים אם כדאי לו להסיר את הכפפות בשבילנו. כשחוצים את שדרות נייבסקי לכיוון צפון מגיעים למוזיאון הרוסי, אתר חובה לכל מי שמתעניין בתרבות ובנשמה הרוסית. המוזיאון, שנוסד בשנת 1895 ונפתח לקהל בשנת 1898, משופע במוצגים, מציורי איקונות מהמאה ה-10 ועד עבודות של אמנים כמו מרק שאגאל ווסילי קנדינסקי. התיירים בדרך כלל מוותרים עליו לטובת ביקור במוזיאון הארמיטאז', וזה ממש חבל. עם כ-400 אלף מוצגים, המוזיאון הרוסי הוא חלון ראווה מרגש המשקף תנועות ואסכולות באמנות הרוסית, נופים של פעם, חיי כפר ועד תערוכות של אמנים רוסים עכשוויים.

המשכנו למרפסת התצפית בבזיליקה היפהפייה על שם איסק הקדוש, שכדי להגיע אליה צריך לטפס 262 מדרגות מתכת לולייניות. ביום יפה זהו ספורט נחמד, אבל כשבחוץ 18 מעלות מתחת לאפס והרוח חודרת גם לאיברים הפנימיים זה גובל במזוכיזם. ואכן, היינו המשוגעים היחידים על המרפסת העגולה, שבגובה של 43 מטר מזמנת מבט משגע על מרכז העיר. זה היה באמת עוצר נשימה, ולו בגלל הקושי לנשום ברוח המקפיאה. בכל זאת עמדנו והקשבנו לקולו העמוק של הקריין, שסיפר בפתוס רוסי פטריוטי על עמידתה של העיר במצור הגרמני במלחמת העולם השנייה. צריך להגיע לכאן בחורף כדי להעריך את כושר העמידות של העם הזה.

מרק חם. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשירדנו משם. אבל במקום להתיישב באיזו מלכודת תיירים על שדרות נייבסקי, נכנסנו לבר מסעדה Testo (בכתיב רוסי - Tecto) השוכן במרתף פינתי לא גדול, צבוע באדום ואפור, על רחוב Kazanskaya. ירדנו על מרק רותח, התנפלנו על הפסטה והפיצה הפריכה (שניהם תוצרת בית) וקינחנו באגס אפוי עם גבינת רוקפור שהוגש בנייר אפייה חום. זה היה ב-14 בפברואר, יומו של הקדוש ולנטין, הוא חג האהבה, ואף בחור מבין כל הזוגות הצעירים שישבו שם לא הגיע בלי פרח ביד.

כלא, סיפור אהבה

כשהצאר פטר הגדול כבש את האדמות שלאורך נהר נייבה בשנת 1703, הוא החליט לבנות מבצר שיגן על האזור מפני התקפות הצי השוודי. ב-27 במאי 1703 הוחל בבנייתו של מבצר על האי הקטן זייאצ'י (Zayachii) בדלתה של הנייבה והתאריך נקבע כיום ייסודה של סנט. פטרבורג. הסוף ידוע; השוודים הובסו עוד לפני שהבנייה הושלמה ובמקום מבצר המקום החל לשמש כקסרקטין לחיל משמר העיר, אך בעיקר כבית הכלא הפוליטי הנודע לשמצה טרובצקוי (Trubetzkoy). עם האסירים הפוליטיים הראשונים נמנה אלכסיי, בנו של פטר הגדול עצמו, וברשימה המכובדת מככבים דוסטוייבסקי, גורקי, טרוצקי אחיו של לנין, אלכסנדר, ורבים אחרים.

הסיור במסדרונות הכלא הוא כמו שיטוט בתהפוכות ההיסטוריה הרוסית, שבה כל אחד בתורו נזרק לכאן, ורבים גם סיימו את חייהם. אגב, המקום מוזכר גם באידיליה "לביבות" של שאול טשרניחובסקי, כשהסבתא גיטלי מקבלת מכתב המודיע לה שנכדתה האהובה כלואה במצודה האימתנית בעוון מהפכנות. בחדרים ששוחזרו ניתן להתרשם מתנאי חייהם של האסירים ואת התמונה משלימים תצלומים ישנים של הכלא, התלויים על קירות הפרוזדורים. בחוץ ירדו פתיתי שלג. לא היה צורך בדמיון מפותח כדי לדמיין כמה קר, אפל ומדכא היה להיות כאן אסיר בחורף הרוסי הנורא.

והנה, במקום שהפך סמל לשלטון של עריצות ודיכוי רוח האדם, באחד מהמסדרונות ראיתי לפתע בחור רוסי צעיר מגיש לחברתו ורד צחור. "love story" הסביר בחיוך חבר שלהם שצילם את המחווה המתוקה לכבוד יום האהבה. איך שהזמנים השתנו, חשבתי.