ג'יפ הטוארג ניצב במרומי הדיונה, על "הסכין" ממש. עוד רגע נגלוש מגובה של כארבעים מטר. אסור ללחוץ בפתאומיות על הברקס כי הג'יפ יתהפך. מצד שני, במהירות גדולה מדי הוא יעוף כמו ציפור. השיפוע כה תלול עד שבשניות הראשונות לא רואים את הג'יפ שגולש לפנינו. עקצוץ מענג של פחד גורם לחיוך אווילי להתפשט על הפרצוף. אנחנו באוקיינוס של חול, שמיים עמוקים ושקט. אין שום דבר זכרי בנוף הזה, של חוליות רכות המזכירות חמוקיים נשיים. כשעומדים בראש דיונה מבינים מדוע זהו ים חולות: אותה תחושה מתעתעת של חוסר יכולת לאמוד גובה, שיפוע ומרחק, ממש כמו מעל סיפון אנייה בלב ים.
את מחנה הלילה אנחנו מקימים לרגלי סלע ענקי ויפהפה הנקרא כיכר הסוכר (Sugar Loaf). הרוח נושבת בעוצמה ואני מדמיינת סַמוּם - אותן סופות חול מדבריות שיכולות להרים קיר חול בגובה של עשרות מטרים ולקבור כל מה שנקרה בדרכן. יש המשערים שכך מצא את סופו צבאו האגדי של המלך והמצביא הפרסי קמביזס (Cambyses), על חמישים אלף חייליו, פיליו וגמליו. ההיסטוריון היווני הירודוטוס מספר בכתביו על קמביזס, שמלך בפרס כשש מאות שנים לפני הספירה ושלח צבא אדיר לאיים על כוהני מצרים, ובמיוחד על האורקל של אמון (Amun), שישב בנווה המדבר סיווה (Siwa). יש הרואים בסיפור מיתוס. רבים אחרים, בהם חוקרים, ארכאולוגים והרפתקנים, מחפשים עד היום אחר שרידיו של צבא קמביזס, ומסעות החיפוש עצמם מציתים גם הם את הדמיון.
שחיינים בסהרה
את הטיול למדבר המערבי של מצרים (חלקו המזרחי של מדבר סהרה) התחלנו עשרה ימים קודם, בקהיר. זה היה בדצמבר 2008. נסענו דרומה בכביש חדש יחסית - פס אספלט שחור הנמתח במקביל לעמק הנילוס לאורכו של וואדי אל-גדיד, ומחבר בין נאות המדבר של מצרים. קילומטרים ספורים אחרי נווה דאחלה (Dahla) ירדנו סוף סוף מהכביש ופנינו מערבה. הרגע שבו הג'יפים החלו לדהור בפריסה אל עבר השמש השוקעת, למקום של שום מקום, היה נפלא, מפחיד כמעט. הנהגים הוציאו אוויר מהצמיגים כדי למנוע שקיעה. מכאן ואילך שממה תקשורתית. הטלפון הלווייני הוא אמצעי הקשר היחיד לעולם. במרחק מה נצנץ אגם תכלכל - המיראז' הראשון שלי. האם זאת הייתה אחת מדרכיו של אללה לשטות בנוודי המדבר הקדמונים?
קשה לתאר עד כמה יפה המדבר הזה, חסר גבולות ובעל אלף פנים. הג'יפים מפליגים על דיונות כתומות מכוסות תחרה שחורה של אבן חול מבורזלת. עוד מעט נגיע לוואדי סורה (סורה - תמונה, בבואה) שעל רבים מסלעיו חרטו ציירים קדמונים גרפיטי מעודן של ציורי קיר בלבן, אדום ואוקר. אחד מהמסעירים שבהם נמצא במערת פוגיני (Foggini, על שם טייל איטלקי שגילה אותה) שעל קירותיה מתוארים בגיבוב מופלא וחסר שחר אנשים בתנועות שחייה וריקוד, חלקם עם קישוטי גוף, אחרים אוחזים בקשתות וחיצים, ואפילו שני גברים באקט מיני. שלא לדבר על הפרות והג'ירפות, הפילים והאריות, הבבון, שיירת הצבאים, מן חייזרים עם קרניים והמון כפות ידיים שצוירו כמו בנגטיב בצבעים שהופקו ממינרלים. אריך פון דניקן היה חוגג פה. האם צוירו בידי האנשים שחיו על גדות הים והאגמים שכיסו את האזור לפני כעשרת אלפים שנה?
הפצוע האנגלי
הרבה הפתעות צופן הישימון המרהיב הזה. המשאית מסוג GM שהשתמרה שקועה בחלקה בחול, היא מחזה הזוי, שריד לאירוע המכונן שהסתיים באל עלמיין - באחד מהקרבות שקבעו את תוצאת מלחמת העולם השנייה ואת גורל היישוב היהודי בפלסטינה. על המכונית עדיין מוצבת כננת של מקלע כבד ולידה מתגלגלת קופסת שימורי בשר בקר מתוצרת אוסטרליה. הודות לתנאי היובש הרכב השתמר להפליא, ללא כתם חלודה.
אפשר היה רק לדמיין את יחידת LRPD) Long Range Desert Patrol) הבריטית המהוללת, שפעלה כאן בעורפם של הגרמנים והאיטלקים, ואנשיה ביצעו פעולות מודיעין, סיור ותצפית. הייתה זו שעתם היפה של מפקדים קשוחים והרפתקני מדבר אגדיים, בהם ראלף באגנולד (Ralph Bagnold) הבריטי, ולדימיר פניאקוב (Vladimir Peniakoff, המכונה פופסקי), בנו של מהגר רוסי שחי בבלגיה, והרוזן ההונגרי לאסלו אולמשי (Laszlo Almasy). ניצבנו בדיוק בצוק שבו הסתתר אולמשי במשך כשלושה חודשים. מפה הוא תצפת על תמרוניו של הצבא הבריטי ותנועות מטוסיו והעביר תשדורות לצבא הגרמני. הוליווד עשתה מהדמות מטעמים בשובר הקופות "הפצוע האנגלי".
ריקודי בטן בסהרה
הקמנו את האוהלים לרגלי רכס לבן של דיונות בתוליות ורצנו לצפות בשקיעה מדברית. מאוחר יותר לאור המדורה הופיעה לפתע שועלת חולות. היא בהתה בנו מהופנטת מהאש, אבל הצליחה לגנוב כמה גזרים מהשק שהטבח השאיר בשטח. ממרחק לא רב נשמעו היבבות של גוריה. שביל החלב על אלפי כוכביו היה קרוב עד כאב. האוהלים שלנו לא היו מותאמים לקור, וגם גרגרי החול חדרו דרכם. השיער שלי הפך קש, הפנים נייר זכוכית, אבל הלב ציפור דרור. חשבתי על הנסיך הקטן ועל אחת מהשורות הבלתי נשכחות מתוך הספר: "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו...כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני כדור הארץ, ומכאן נעלם". (תרגום אריה לרנר). את דמותו של הנסיך הקטן יצר אמנם סנט-אכזופרי בסהרה של מרוקו, אבל הנוף הוא אותו הנוף, אינסופי ונוגע ללב.
פטריות הזיה במדבר
לקראת סיום המסע הגענו למדבר הלבן, הנמצא ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו ונקרא כך על שום אבני החול הלבנות הנראות כמו פטריות הזיה שרגליהן שויפו במשך מיליוני שנים על ידי ים קדום ורוחות. ערב אחד ערכתי לחבר'ה מופע ריקודי בטן. אולי נתקפתי בהזיות בהשפעת פטריות האבן?
להרצאה על המדבר המערבי, לחץ