או למי יש יותר פיקסלים
כמה נוח. רק תגידו לנו כמה פיקסלים, ויש לנו ביד "מדד אולטימטיבי" לגבי שוויה של המצלמה ולגבי איכות התמונה שאפשר להפיק ממנה. האמנם?!
המציאות מורכבת כמובן הרבה יותר, ו"מדד הפיקסלים" רחוק מלהיות החשוב ביותר בקביעת ערכה של המצלמה. אז מדוע רבים כל כך עוברים לדום כשהם שומעים את המונח מגה-פיקסל? מן הסתם, כי אנשים אוהבים שיש להם מספר מוצק אחד שלפיו ניתן לקבוע באופן מוחלט את ערכו של המכשיר – כל מכשיר – שהם מתעתדים לרכוש.
אבל מה זה בכלל פיקסל?
פיקסל (PIXEL) הוא קיצור של PICture-ELement - יחידת מידע גרפית בסיסית במחשב, המתארת נקודה בתמונה דיגיטלית. כל פיקסל מורכב מקודים דיגיטליים לבהירות ולצבע של אותה נקודה בתמונה.
כל תמונה – במצלמה, במסך המחשב, במסך הטלוויזיה, או גם על נייר צילום - מורכבת ממיליוני פיקסלים המסודרים בשורות ועמודות.
ומה זו רזולוציה?
ככל שצפיפות הפיקסלים בתמונה נתונה גדולה יותר, התוצאה היא רזולוציה גבוהה יותר. הרזולוציה (עוד מונח שמתייחסים אליו ביראת קודש) היא רמת ההבחנה - כלומר גודל הפרט הכי קטן שניתן להבחין בו בתמונה.
המיתוס של המגה-פיקסלים הוא רעיון שיווקי מבריק שנולד במוחם הקודח של יצרני המצלמות, ויותר מכך של אנשי המכירות, שמדרך הטבע יעשו הכל כדי לגרום לכם להרגיש שהמצלמה שקניתם רק לפני חצי שנה כבר מיושנת. והצרכנים? נראה שהם בלעו את הפיתיון, כולל המצוף והמשקולת גם יחד.
כי מה בעצם נעשה בפיקסלים: חזרנו הביתה ופרקנו למחשב את התצלומים. ומה עכשיו? הנה האפשרויות:
ניגש לחנות הצילום המקומית ונפיק תמונות של 10 על 15 ס"מ
נפיק אלבום תמונות מהודר, דוגמת לופה בגודל A4
נציג את התצלום על מסך מחשב 1,080 על 1,920 (Full High Definition, ובקיצור FHD)
נציג על מסך טלוויזיה 4K (פי 4 ממסך ה-FHD)
מספר הפיקסלים במסך המחשב או הטלוויזיה הוא גודל קבוע (בטבלה). לכן, אם מספר הפיקסלים במצלמה שרכשנו גדול יותר מאשר במסך – הדבר יצריך שנמוך (downgrading) של מספר הפיקסלים בתמונה, היינו הקטנת הרזולוציה. אז מה עשינו?
איכות התמונה בהדפסה על נייר מתבטאת במספר הפיקסלים לסנטימטר. החישוב בטבלה מראה שגם שם יהיה שימוש בלא יותר מ-2.2 מגה-פיקסל או 9 מגה-פיקסל, ושוב – מה עשינו?
מתמטיקה פשוטה מראה שהכפלת מספר המגה-פיקסלים מעלה את מספר הפיקסלים בשורה רק בכ-40 אחוז - הבדל שבקושי ניתן להבחין בו בלא זכוכית מגדלת. לדוגמה, בחיישן של 1 מגה-פיקסל יש 1,000 x 1,000 פיקסלים, בעוד שבחיישן של 2 מגה-פיקסל יהיו בסך הכול 1,400 על 1,400 פיקסלים.
לכן, ברוב המכריע של המקרים נשתמש בסך הכול בכ-2.5 מגה-פיקסל. ויותר מכך, גם בהוצאה גדולה כמו למשל רכישת מסך 4K, נוכל לעשות שימוש בלא יותר מאשר ב-9 מגה-פיקסל. ובמילים אחרות, חלק ניכר מהפיקסלים ששילמנו עבורם ביוקר, כי המוכר שכנע אותנו לרכוש מצלמה חדשה עם המון מגה-פיקסלים - ילך לפח. לא חבל?
ומה אנחנו מפסידים?
לריבוי פיקסלים יש מחיר הן בכסף והן באיכות. בדומה ליהלום, מחירו של חיישן המצלמה - אותה פיסת סיליקון זעירה (צ'יפ) שעליה ממוקמים הפיקסלים - מתייקר בעשרות מונים עם כל הגדלה של הצ'יפ. היצרנים, שיעשו הכול כדי לחסוך בהוצאות, אינם ששים כמובן להגדיל את ממדי הצ'יפ, ועל כן הגדלת מספר הפיקסלים מושגת על ידי הקטנת גודלו של כל פיקסל. הפיקסל הבודד על הצ'יפ הוא בעצם "כלי קיבול" לאלקטרונים הנוצרים כתוצאה מפגיעת פוטונים (חלקיקי אור) בו. במהלך החשיפה לתמונה מתמלא כל כלי קיבול כזה במספר אלקטרונים על פי עוצמת האור הנופל עליו ומשך החשיפה, וגם באלקטרונים אקראיים הגורמים ל"רעש" (שלג) המתווסף לתמונה. כלי קיבול קטן משמעו פחות מקום לאלקטרונים - היינו מנעד בהירות צר יותר ו"רעש" רב יותר יחסית. כל אלו פוגעים באיכות התמונה.
ומה מרוויחים?
למספר פיקסלים גדול יש יתרון ברור אחד: אם "חותכים" חלק קטן של התמונה הגדולה, מה שנקרא "זום דיגיטלי", עדיין נקבל תמונה באיכות סבירה.
ועד כמה חשובה באמת הרזולוציה של החיישן?
כדאי לדעת שמומחי צילום מונים את הרזולוציה של החיישן בעדיפות נמוכה למדי בחשיבותה. לדידם גודל העדשה ואיכותה, הנאמנות לצבע, מנעד הבהירות לפיקסל (בכמה טונים ניתן להבחין בין הבהיר ביותר לכהה ביותר) וכמות ה"רעש" – חשובים הרבה יותר.
הביאה לדפוס: גליה גוטמן